השואל
את
הפרה פרק שמיני בבא מציעא קא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שנעקרו
בגושיהן. [א] נקט הכי משום תוך שלש דאל"כ הוו
חוץ מן ההוצאה. שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן: שנעקרו בגושיהן.
סב א מיי' פ"ד מהל'
א) נ"א תאכל פלגא וכן
ולימא
ליה אי אנא נטעי לאחר שלש
עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה
ערלה:
לקמן. רש"ל, ב) דמאי פ"ו
שכנים הלכה יא סמג
[מ"ב], ג) [אף] רש"ל,
עשין צה טוש"ע ח"מ סי'
הוה אכילנא כו'. והייתי קונה נטיעות קטנות בדמים מועטין
כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור
ד) [גיטין מז. מנחות לא.
קסח סעיף ב:
ואם לאו חייב: ולאחר שלש. כלומר אפילו נעקרו בגושיהן
ולאחר שלש היו נעשות גדולות וטוענין פירות כזיתים שלך ומאחר
סג ב ג מיי' שם הל' י
בכורות יא:], ה) [שם],
ו) כתובות פ. ע"ש,
לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש
שלא עשיתי כן אלא הנחתי זיתים שלך
טוש"ע שם סעיף א:
חוץ מן ההוצאה: שטף נהר זיתיו: אמר
סד ד מיי' פ"ו מהלכות
ז) [ברכות ט. וש"נ],
א
שנים ששטפן הנהר שאילו נטען
בקרקעי פשיטא שלא הנחתים לדעת
ח) [תוספתא ב"ק פ"י
מעשר הל' יב טור
עולא אמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו
מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן
שתאכל עמי אחר שלש אא"כ
וע"ע תוס' דכתובו'
ש"ע י"ד סי' שלא סעי'
בגושיהן ולאחר שלש אבל בתוך שלש הכל
ספ"ח], ט) בס"א נוסף:
קכא:
כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה דהשתא
אוכל גם אני עמך תוך שלש הואיל
סה ה מיי' פ"א מהלכות
ניחא, י) [גיטין מד. חולין
של בעל הזיתים דאמר ליה אי את נטעת
לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי
וכן גם אתה הנחתם לדעת כן
❖
קלא.], כ) צ"ל דתניא,
תרומות הלכה י
ואם
אמר הלה זיתיי
לאחר שלש: אבל בתוך שלש. גושין
בקרקעי:
בתוך שלש מי הוה אכלת ולימא ליה אי אנא
טוש"ע שם סעיף ג:
סו ו ז מיי' פ"ו מהלכות
אני נוטל אין שומעין לו. אלא ישארו
דבעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל
נטעי לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה
מעשר הלכה יב:
גליון הש"ס
שלו: הוה קטיני. הוו זיתים דקין
הזיתים שם אע"פ שלאחר ג' הכל
סז ח ט מיי' פ"י מהל'
השתא קאכלת פלגא בהדאי אלא כי אתא
א)
ולא היה להן צל וזרענא תותייהו
של בעל הקרקע ובעל הקרקע יתן
רש"י ד"ה יש קנין ואי
גזלה ואבדה הלכה ד
רבין אמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו
ב
נמי כו'. כעין זה בנדרים
סמג עשין עג טוש"ע ח"מ
סילקא וירקא: צריכא רבה. שאם
דמי הזיתים כמו ששוים למכור
בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל
דף פב ע"ב ומאי א"י
סי' שעה סעיף א:
לא פרשה ר' יוחנן לא היינו אומרים
לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי
❖
סח י מיי' שם הלכה ח
להפר לפירוש הרא"ש שם:
לבעל הקרקע דאמר ליה אי אנא נטעי לאחר לעשות פירות הן עומדין:
אותה מסברא: המקבל. למחצה:
טוש"ע שם סעיף ג:
סברוה מאי שדה אבותיו כו'.
סט כ מיי' שם הלכה ט
שלש מי לא הוה אכילנא ליה כוליה ולימא
מעשר. תחלה כל התבואה ואח"כ
טוש"ע שם סעיף ו:
הגהות הגר"א
ליה אי את נטעת בתוך שלש לא הוה
וקסבר אין קנין ומקבל
נותן לו לנכרי חלקו ונמצא מעשר
משלו על של נכרי ומפסיד: מקבל.
[א] תוס' ד"ה שנעקרו
כחוכר [ב] נראה לר"י לפרש משום
אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי משום
בגושיהן נקט כו'. נ"ב
למחצה: כחוכר דמי. כאילו מקבלה
דקסבר אין קנין ראוי להחמיר
דאמר ליה אי אנא נטעי הוה קטיני וזרענא
אבל הרמב"ם כתב דבלא
בכך וכך כורין לשנה בין עושה ובין
במקבל כמו בחוכר ובחוכר מן הדין
גושיהן הכל לבעל הקרקע
תחותייהו סילקא וירקא תנא גאמר הלה זיתיי
ועסמ"ע וט"ז: [ב] שם
אינה עושה: מציק. אנס: יש קנין.
צריך לעשר שלא יהא פורע חובו
אני נוטל אין שומעין לו מאי טעמא אמר
ד"ה סברוה. נראה כו'.
$ ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר
במעשר כדאמר י) הרי שאנס השר
נ"ב ורמב"ם וש"ע כתבו
רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל אמר ר'
דמי ואין מוטל עליו לפטור חלקו של
את גורנו אם בחובו צריך לעשר
❖
כפי' רש"י:
ירמיה כגון דא צריכא רבה תנן התם ב) ר'
נכרי דלא פורע חובתו הוא שברשות
אבל ת"ק דרבי יהודה דאמר החוכר
יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן הנכרי
הנכרי גדל: שדה אבותיו ממש.
שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי
ג)ד
מוסף רש"י
והנכרי גזלה מהם לדידיה הוא
יהודה אומר אף המקבל ממציק כו'
מעשר ונותן לו סברוה מאי שדה אבותיו
אין קנין לנכרי בארץ
דקנסוהו רבנן דקים לן בגויה דאיידי
סבר יש קנין ולכך אין להחמיר
ארץ ישראל ואמאי קרו לה שדה אבותיו
ישראל. אם קנה עובד
דחביבא ליה לא מימנע בהכי מלקבלה
במקבל אלא דוקא בחוכר החמירו
שדה אברהם יצחק ויעקב וקסבר אין קנין
כוכבים קרקע בארץ, אין
ד)ה
למחצה וטפי על שאר אריסין את
מדרבנן כמו שחייבו לעשר מדרבנן
קניינו קנוי להפקיעה
לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר
מקדושתה שלא תתחייב
המעשר הזה ומקבל ליה: אבל איניש
את הלוקח מן הנכרי כדאמרינן
ומקבל כחוכר דמי מה חוכר בין עבד ובין
במעשר, וישראל הקונה
דעלמא. אי רמית עליה לעשורי לא
בהקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם
ממנו מן הפירות צריך
לא עבד בעי עשורי ומיתן ליה דכי פורע
מקבל לה לא קנסוהו רבנן: ולדידיה
ד"ה קסבר) גבי ר' שמעון שזורי למ"ד
לעשר (גיטין מז.). וידו על
התחתונה. ליטול היציאה
חובתו דמי אף מקבל נמי כי פורע חובתו דמי
מאי טעמא קנסוהו. מה חטא
יש קנין והא כ) דתנן בהשולח (גיטין
כשיעור שבח (כתובות פ.).
מעשר ונותן לו א"ל רב כהנא לרב פפי
שקנסוהו: כדי שתהא ברה בידו.
דף מג: ושם) האריסין והחכירין כולם
שיחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו
פטורין מן המעשר ומשמע דאפילו
ואמרי לה לרב זביד אלא הא דתניא רבי
המעשר יטרח ויוסיף הדמים ויסלק
חלקו של חוכר פטור איכא לאוקמי
יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק
הנכרי ממנה. ברה ברורה ומוחזקת:
בסוריא כדמשני התם (דף מז.)
נכרי מעשר ונותן לו מאי איריא מציק אפילו
א"ר ירמיה וכו'. ומשום הכי נקט
אמשניות טובא ואפילו חוכר פטור
אין מציק נמי אלא לעולם ה) יש קנין לנכרי
ליה הכא דדמיא להך דלעיל:
שם כמו בחוצה לארץ דבלא
בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומקבל
ונטעה. אילנות: ידו על התחתונה.
שמעתתי' צריך לאוקמי התם בסוריא
לאו כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה
אם השבח יתר על הוצאה יש לו
כיון דפטור אפילו חלקו של ישראל
אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסוה רבנן
הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח
דלא תיקשי ההיא דמנחות ומה שהוצרך
ו
אין לו אלא שבח: בשדה העשויה
ר' יהודה להזכיר שדה אבותיו אע"ג
דאיידי דחביבא עליה טפי ואזיל מקבל לה
לנטעה. אילנות שיפה לאילן יותר
דת"ק נמי איירי דוקא בארץ כדפרישי'
אבל איניש דעלמא לא ולדידיה מ"ט קנסוה
מזרעים איתא דשמואל: לא בעינא.
דבחוצה לארץ אפילו חוכר פטור
רבנן אמר ר' יוחנן כדי שתהא ברה בידו
ז
איני חפץ בנטיעתה שדה לבן היתהט)
הכי קאמר ליה ר' יהודה לת"ק כיון
אמר רבי ירמיה כגון דא צריכא רבה ו)איתמר
לי: גלית אדעתך דניחא לך. ועשיתה
דבא"י קיימינן ראוי להחמיר במקבל
ח היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא
שדה העשויה ליטע וידו על העליונה
כמו בחוכר דאין קנין דאכתי שדה
ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה
הוא כשאר שתלי העיר כמנהג
אבותיו חשוב ולמאי דקאמר לעולם
ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן
המדינה: הוא דאמר. רב נחמן:
יש קנין ולכך אין ראוי להחמיר
בשדה זו לנוטעה אמר רב פפא ולא פליגי
כי האי תנא. דאמר לא נחלקו
במקבל כמו בחוכר לפי זה לא פליג
ט
בית הלל בדבר כר"ש בן אלעזר:
רבי יהודה את"ק אלא מוסיף דאף
כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה
המקבל ממציק מעשר ונותן לו כמו
בבית
עשויה ליטע והא דרב לאו בפירוש איתמר
ז)
בחוכר כך נראה לר"י לפרש דמקבל
אלא מכללא איתמר דההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה א"ל לא
כחוכר או לאו כחוכר דמי תלוי ביש
בעינא א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה
קנין ואין קנין ועיקר ור"ת פירש
בע"א ודוחק: כדי שתהא ברה
דגדרה וקא מנטר לה א"ל י גלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על
העליונה איתמר כ היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו ואמר
בידו. פי' שתהא ברורה בידו שעל
לו עציי ואבניי אני נוטל רב נחמן אמר שומעין לו רב ששת אמר אין שומעין
ידי שיצטרך לעשר אף חלקו של
נכרי והיא חביבה בעיניו ולא יניחנה
לו מיתיבי רשב"ג אומר בית שמאי אומרים שומעין לו וב"ה אומרים אין
ח)
ומתוך שיקשה עליו הוצאת המעשר
שומעין לו לימא רב נחמן דאמר כב"ש הוא דאמר כי האי תנא דתניא שומעין
יטרח לחזר על הנכרי ללוקחה הימנו
לו דברי ר' שמעון בן אלעזר ר' שמעון בן גמליאל אומר בית שמאי אומרים
אבל ישראל אחר אם נחייבנו לעשר
שומעין לו וב"ה אומרים אין שומעין לו מאי הוי עלה א"ר יעקב אמר ר' יוחנן
אף מחלק הנכרי ינחנה מלקבל דאין
בבית
חביבה בעיניו ר"ח גריס שתהא
בורה בידו פירוש להכי קנסו את היורש שיעשר את חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה וכיון שתהא בורה ביד הנכרי שלא ירצו לקבלה
הימנו ע"י כן ימכרנה לישראל בדמים מועטין שלא נתן עליה כלום אלא בגזילה באתה לידו ולכך לא יהיה רגיל עוד לגזול אבל אחר
לא הוצרכנו לקנוס
ולעשר
דבלאו הכי שומע לנו מלקבלו
אבל יורש דחביבה ליה
לא תועיל אזהרה:
בשדה