שנים
אוחזין פרק
ראשון בבא מציעא
ג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
התם ודאי איכא רמאי. לכך קניס ליה גם במה שהוא שלו
ואיכא למימר כוליה דמר. ועוד על כרחך או כוליה דמר או כוליה
ז
א) [לקמן ה:], ב) לקמן לז.,
א מיי' פ"ט מהלכות
דמר אפילו הכי חולקין בלא שבועה: הכא דליכא דררא דממונא.
בודאי אבל הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה
ג) [שבועות מה.], ד) [עי'
טוען ונטען הלכה ז
דליכא רמאי דכל חד סבור שהוא הגביה קודם: אי נמי התם
תוס' לקמן ה. ד"ה ר'
סמג עשין צה:
ועוד דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה: לא כ"ש. דחולקין
ח ב מיי' פט"ז מהלכות
חייא], ה) עיין תוס'
קניס כי היכי דלודי. אבל הכא אפילו איכא ודאי רמאי כגון שזה
בלא שבועה: ותוקף. אוחז: דר' יוסי. לקמן בהמפקיד (דף לז.).
שבועות לד: ד"ה אתו,
מלוה ולוה הלכה ה
ו) כתובות יח. גיטין נא:
שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה
אומר אני מצאתיה היום וזה אומר
סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
ב"ק קז. שבועות מב:
סי' צא סעיף א:
וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה
אני מצאתיה אתמול מודה דיחלוקו
ואיכא למימר כולה למר ואיכא למימר כולה
ט ג מיי' פ"ד מהל' טוען
[לקמן ה:], ז) [לעיל ב:],
אומר מאתים שלי וקאמר ת"ק נותן
ולא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו
ח) [שמות כב], ט) [ע"ב],
למר אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין
ונטען הלכה י סמג
י) ס"א דלא הדר ביה לגמרי
עשין צה טוש"ע ח"מ סי'
לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח
דבשביל כך לא יפרוש דהא אינו
בלא שבועה הכא דליכא דררא דממונא
אלא דלא סגי, כ) צ"ל חמא,
עה סעיף ד:
עד שיבא אליהו אמר ר' יוסי א"כ מה
מפסיד כלום:
י ד מיי' פ"א שם הל' א
ל) [לקמן ה.], מ) וע"ע
דאיכא למימר דתרוייהו היא לא כ"ש אפילו
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא.
הפסיד הרמאי ולמה יודה הרי קיבל
אריכות בזה בתוס' ב"ק קז.
סמג עשין שם טוש"ע
תימא סומכוס שבועה זו מדרבנן היא כדרבי
❖
❖
ד"ה עירוב,
ח"מ סי' פז סעיף א:
את שלו אלא הכל יהא מונח ויפסיד
נוכל לומר י) דהדר ביה
יוחנן דאמר ר' יוחנן א)אשבועה זו תקנת חכמים
הרמאי. וה"נ יהא מונח: הא נמי
ולא סגי בטעמא דמפסיד הרמאי
היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף
כשאר דמיא. דהתם על מנה השני
לבד דלא קניס ר' יוסי אלא היכא
גליון הש"ס
רבינו חננאל
בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא לימא
הם דנין ואלו דנין על הטלית כולה:
דאיכא ודאי רמאי ואית ליה פסידא
גמ' אלא מחוורתא. קשיא
ואסקי' לשמעתי' אפי'
דחד מינייהו הוא. ואין לומר יחלוקו:
מתניתין דלא כרבי יוסי דאי כרבי יוסי הא
אבל היכא דאיכא רמאי וליכא פסידא
הא תוס' ד"ה ולחזי וכו'
תימא סומכוס שבועה זו
הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא.
כתבו ומיהו הו"מ לשנויי
דקתני במתני' מדרבנן היא
לא יקנוס כדמשמע לישנא דא"כ מה
אמר א"כ מה הפסיד רמאי אלא הכל יהא
ב)
דליתא קמן דנשייליה אם כן
דאמר ר' יוחנן שבועה זו
ואין לחבירו חלק בה לא כ"ש דלית
הפסיד הרמאי מיהו לשון אלא
מונח עד שיבא אליהו אלא מאי רבנן כיון
איך ההכרעה כדשנינן
תקנת חכמים היא. סוגיא
ליה יחלוקו: מאי פסידא אית ליה.
משמע דהדר לגמרי וכן בסמוך
מעיקרא דלמא מו"מ מיירי
דשמעתין בגמרא דשור
דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו
למי שאין לו חלק בה אם תהא
בנקט זוזי מחד וליתא קמן
שנגח את הפרה כסומכוס.
דפריך בין לרבנן בין לרבי יוסי נימא
הא נמי כשאר דמי דספיקא היא האי מאי אי
דנשייליה ושייך ביה טעמא
תוב אמר לימא מתני'
מונחת: דלודי. שאין לו חלק בה
יהא מונח אף על גב דהתם לית
❖
כי היכי דלודי:
דלא כר' יוסי דאמר בפ'
אמרת בשלמא רבנן התם דודאי האי מנה
כשיודה מה יטול: מקח וממכר מאי
ליה פסידא לרמאי:
המפקיד א"כ מה הפסיד
דחד מינייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח עד
איכא למימר. הא אוקימנא דקיבל
הרמאי אלא הכל יהא
ז)
גבי
חנוני נמי יהא מונח. לר"ע
מונח עד שיבוא אליהו
דמים מתרוייהו ואי הוה אמרינן יהא
מוסף רש"י
שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דתרוייהו
דאמר (יבמות דף קיח:) בלקח
ויאמר למי הם. ושנינן
הטלית והדמים מונחים אית ליה
א"כ מה הפסיד רמאי.
הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה אלא אי אמרת
אפי' תימא ר' יוסי התם
מחמשה ואינו יודע מאיזה מהם לקח
א"כ לא יודה לעולם על
פסידא לרמאי ויודה על האמת קודם
ודאי איכא רמאי אבל
ר' יוסי היא השתא ומה התם דבודאי איכא
נותן לכאו"א לא פריך אמאי נותן
האמת (לקמן לז.). חזקה
הכא די"ל תרוייהו בהדי
שיפסיד: התם היינו טעמא.
אין אדם מעיז פניו בפני
הדדי אגבהוה וכו' ואקשי'
מנה למר ואיכא מנה למר אמר ר' יוסי יהא מונח
לכאו"א יהא מונח דהתם הוה ליה
דשניהם נשבעין ונוטלין דחנוני אומר
בעל חובו. לכפור את
תוב לר' יוסי ולרבנן הא
למדכר ואיהו דאפסיד אנפשיה:
עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דחד
הכל, הלכך בשביל הודאת
דתנן גבי חנוני על פנקסו
לבעל הבית אנא שליחותא דידך עבדי
ולא אמרת לי הב ליה בסהדי.
המקצת אינו נאמן על
שחנוני אמר נתתי והפועל
מינייהו הוא לא כ"ש אפי' תימא ר' יוסי התם
ונתתי לפועלך ממון שצויתני: מאי
השאר, דהאי בכוליה בעי
אמר לא לקחתי ושנינו
תימה לימא ליה בעל הבית
ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי
אית לי גבי שכיר. לערער: לא
דנכפריה כו' (גיטין נא:) או:
שניהן נשבעין ונוטלין
לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אע"ג דלא
אין אדם מעיז פניו בפני זה
מבעה"ב והא הכא דודאי
מהימן לי. איני מאמינו בשבועה. אני
אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה אי נמי
שעושה לו טובה, הלכך
איכא רמאי ולא אמרו
אמר ליה הב ליה בסהדי היה לו מעצמו
אומר שהוא רשע ואין לי להאמין
התם קניס ליה רבי יוסי לרמאי כי היכי דלודי
היכא דכפר הכל פטור
הכל יהא מונח עד שיבוא
להשים על לב כדאמרינן בפ' הכותב
אדם בשבועה על כרחי אלא אם כן
משבועה, דאי לאו קושטא
אליהו. ודחינן התם היינו
הכא מאי פסידא אית ליה דלודי תינח מציאה
(כתובות דף פה.) גבי אבימי דהוי מסקי
בהדיה לא הוה מצי למכפר
טעמא משום דיכול פועל
האמנתיו מתחילה להפקיד אצלו או
מקח וממכר מאי איכא למימר $ אלא מחוורתא
ביה, והיכי דהודה מקצת
למימר אנא לך עבדי
ביה זוזי בי חוזאי ושדרינהו ביד כ)(רבא)
להתנות עמו: את הימנתיה.
בכולה בעי למכפריה והא
עבידתא הב לי אגראי
כדשנין מעיקרא בין לרבנן ובין לר' יוסי התם
ופרענהו ואמר להו הב לי שטרא
ואתה הוא שקילקלת ואין לי להפסיד
דלא כפריה משום דאין אדם
מאי אית לי גבי חנוני.
גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל
ואמרו ליה הנך סטראי נינהו ומסיק
מעיז פניו (ב"ק קז.).
חנוני אמר ליה לבעה"ב
ג)
ב
בקלקולך שיהיו מעותי מונחין עד
אנא שליחותך עבדי וכו'.
התם דלא שנא א"ל שקול שטרא והב
וזה נשבע ונוטל מ"ש דלא אמרינן נפקיה
שיבא אליהו: וישבע על השאר.
תני ר' חייא מנה לי
להו זוזי ולא שנא הב זוזי ושקול שטרא
לממונא מבעה"ב ויהא מונח עד שיבא אליהו
כדין מודה מקצת הטענה שאמרה
בידך והלה אומר אין
מחייב השליח משום דאמר ליה לתקוני
לך בידי כלום והעדים
תורה ישבע כדילפינן בשבועות (דף
דהא בודאי איכא רמאי אמרי התם היינו טעמא
מעידין אותו חמשים
שדרתיך ולא לעוותי וי"ל דהתם כיון
לט:) מכי הוא זה ח). ואע"ג דזה לא
דאמר ליה חנוני לבעה"ב אנא שליחותא דידך
נותן לו חמשים וחייב
דהזכיר לקיחת השטר כאילו אומר
שבועה על השאר שלא
הודה הרי יש עדים במקצת ולא תהא
קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דקא
תהא הודאת פיו גדולה
עשה באותו ענין שיבא השטר לידך
הודאת פיו גדולה לחייבו על השאר
מהעדאת עדים מק"ו.
משתבע לי לא מהימן לי בשבועה את
אבל הכא לא הזכיר עדים כלל:
שבועה מהעדאת עדים: מקל וחומר.
ותנא תונא. פירושו והתנא
מפני מה אמרה תורה כו'. פי'
האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה
שנאה. כלומר שנינו
לקמןט) מפרש מאי ק"ו: ותנא תונא.
במשנתינו כשמעתיה דר'
ושכיר נמי א"ל לבעה"ב אנא עבדי עבידתא
ותנא דידן סייעתא לדידי: זה אומר
יהא נאמן במגו דאי בעי
חייא דתנן שנים אוחזין
גבך מאי אית לי גבי חנוני אע"ג דמשתבע לי
כו'. וקתני שניהם ישבעו: אנן
כופר הכל או נילף מהכא דלא נימא
בטלית וכו'. [מאי] שלא
תהא הודאת פיו גדול'
סהדי דמה דתפס האי. היינו פלגא:
לא מהימן לי הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי
מגו בעלמא ומשני דאין זה מגו דאין
מהעדאת עדים וכו' אמרה
דידיה הוא. שהרי מוחזק הוא בפנינו
אדם מעיז פניו לכפור הכל הואיל
מבעל הבית: ד) תני רבי חייא ג מנה לי בידך
תורה מודה מקצת הטענה
והרי הוא תובע את כולה וחבירו כופר
וחבירו מכיר בשקרו אבל במקום
ישבע שנאמר אשר יאמר
והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים
כי הוא זה. ודרשינן לזה
את כולה שאומר כולה שלי ואף מה
שיכול להעיז כגון בבנו ואמר מנה
אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז
אשר יאמר כי הוא הוא
שאתה תפוס בידך ואנו מעידין אותו
לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן
שאתה טוענני (זה בלבד)
ה) וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו
שיש לו בה מקצת ומחייבים את
במגו דאי בעי כפר הכל כדאיתא
יש לך אצלי זה בלבד
גדולה מהעדאת עדים מק"ו ותנא תונא שנים
שנמצא מודה במקצת
חבירו שבועה על השאר דהיינו חצי
פ"ב דכתובות (דף יח. ושם) ובפרק
הלכך ישבע. הנה בהודאת
אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' והא
שעיכב לעצמו: מאי לא תהא הודאת
שבועת הדיינים (שבועות דף מב.)
פיו במקצת שהיא קלה
הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס האי
פיו גדולה מהעדאת עדים. מהיכי
וא"ת כופר הכל מנלן דפטור ואין
חייב שבועה העדאת
עדים שהיא חמורה ממנה
תיתי לן למידק דתיסק אדעתין
לומר מטעם חזקה דאין אדם מעיז
דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני
לא כ"ש שיהיה חייב.
דתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת
דהא אפי' במקום שיכול להעיז פטור
ישבע מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה
עדים דאיצטריך לתנא למילף מק"ו
כגון בבנו ואפילו מודה מקצת פטור
מהעדאת עדי' מק"ו שלא תאמר הודאת פיו הוא
דלא תהא הודאת פיו גדולה: מפני
התם מגו דאי בעי כפר הכל ואין
דרמיא רחמנא שבועה עליה כדרבה ו)דאמר
מה אמרה תורה כו'. ולא חשבו
לומר דילפינן מדאיצטריך למכתב
רבה מפני מה אמרה תורה ד מודה מקצת
כמשיב אבידה לפטרו שלא כפר בכולו:
שעד אחד מחייבו שבועה ואי כופר
והאי הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני
הכל חייב מאי נפקא מינה מעד אחד
בע"ח והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו
הא בלאו הכי חייב דהא איצטריך
והאי
במקום שהוא אינו תובע כלום ואינו
יודע והעד מעיד שהוא גנב או שאביו הלוה לו וי"ל ל)דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דדוקא מודה מקצת הטענה חייב ולא כופר הכלמ):
בכוליה