השואל
את הפרה פרק
שמיני בבא מציעא קב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בגובתא דקניא. מכאן נראה כמו שפירש רש"י במנחות (דף
בגובתא דקניא. ותולה אותה: ארישא. שוכר מישראל הוה דתניא
פח א מיי' פ"ו מהל'
א) [פסחים ד.], ב) [עי'
רישא לא יטלנה בידו ויצא: ותורי דמשכיר. דכיון דלא אוגריה ליה
לג.) שמניחין המזוזה מעומד לכן צריך גובתא דקנה
תוס' לעיל יא: ד"ה וכי
שכירות הל' ג ופ"ה
ובגיטין עט: ד"ה פנימית],
מהל' תפילין הלכה יא סמג
מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה: בחצר דמשכיר. [א] שלא השכיר
שלא תפול אבל לפר"ת שמניח אותה מיושב כמו ספר תורה מונח
ג) ב"ק מט: לעיל יא. לקמן
עשין נג טוש"ע ח"מ סי'
את החצר: ותורי דאתו מעלמא. וסתם גללים אפקורי מפקרינהו
בארון ולא מעומד ובמנחות (שם) נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו
קיח. חולין קמא:, ד) לעיל
שיד סעיף ב וטוש"ע י"ד
יב., ה) [זבחים כה:],
בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם
מעומד דשילהי המוכר פירות (ב"ב
סי' רצא סעיף ב [רב אלפס
ו) חולין קלט: קמא: ותוס'
כאן ובסוף הלכות מזוזה
השוכר והגביהן לא זכה בהן: יצא
דף קא. ושם) אמר על כמין נגר היינו
בגובתא דקניא ת"ר המשכיר בית לחבירו
א)
שם פ"י, ז) ב"ב קה.,
דף עא.]:
לו שם מציאה בעיר. שיצא קול בעיר
קבורת חמור משמע במעומד קאמר
פט ב מיי' פ"ה מהל'
ח) [דלא קרינא רש"ש],
על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא
א
ב
❖
ט) [דברים כב],
תפילין הלכה יא
ואם כן גובתא דקניא למה לי ויש
שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן
יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ומנכרי נוטלה
סמג עשין נג טוש"ע י"ד
הנהר הציף לתוכה דגים: והקולט
לומר שלא תכלה מלחלוחית הכותל:
שם:
בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו
מסייע
ליה לרבי יוסי בר' חנינא.
מן האויר. שקיבל גללים לתוך כלי
צ ג מיי' פ"ו מהלכות
מוסף רש"י
ויצא וקבר אשתו ושני בניו מעשה לסתור
שכירות הל' ה ועיין
שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו:
פירשתי בפ"ק (דף יא:):
זרק ארנקי בפתח זה.
בהשגות ובמגיד משנה
קולט
אמר רב ששת ארישא: הזבל של בעל
מן האויר אמאי הרי אלו
שלו. של שוכר: ושברפת ושבחצר.
והפקירו לכל הקודם (לעיל
סמג עשין פט טוש"ע ח"מ
הבית ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור
שלו. תימה ואי ליתא
קס"ד בחצר שלא השכירה לו
יב.). אויר שאין סופו
סי' שיג סעיף ג:
צא ד טוש"ע שם
לנוח. בתוך האויר,
המשכיר: בשולי פרה. סמוך לנקביה
ומן הכירים בלבד: במאי עסקינן אילימא
דרבי יוסי אמאי שבחצר של בעה"ב:
תרתי. פי' דסתרן אהדדי דהאי
כמונח דמי. וקנאו בעל
בהג"ה:
דליכא אויר: זרק ארנקי. והפקירה
בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר
צב ה מיי' שם הל' ב
הבית הראשון, או לאו
לכל הקודם: תרתי. בתמיהה. תרתי
שברפת לא איצטריך
כמונח דמי. להכי בעי
טוש"ע שם סעיף ב:
אמאי של בעה"ב אלא בחצר דלא אגירא
צג ו מיי' פי"ג מהל'
אויר שאין סופו לנוח בתוך
איצטריכא לתנא למיתני ליתני חדא
למיתני לגופיה דפשיטא הוא דשוכר
לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא לא צריכא
הבית כמונח דמי, דאילו
שחיטה הלכה ח סמג
(א) ב)ג
כיון דבשלא השכירה עסקינן מה
בית בחצר שאין לו ברפת כלום ולא
אויר שהיה סופו לנוח בתוך
לאוין קכ טוש"ע י"ד סי'
בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה
לי רפת ומה לי חצר: שברפת שבחצר.
תנא אלא למידק שברפת לבעל הבית
הבית פשיטא לן דאפילו
רצב סעיף ב:
צד ז מיי' פ"ו מהלכות
מסייע ליה לר' יוסי ברבי חנינא דא"ר יוסי
קדם איש אחר וקלטה בתוך
ג)
המושכרת לשוכר כל הזבל שברפת
לפי שאין [בה] לשוכר כלום [ב] אבל
האויר לא קנה, דמשנכנס
גזילה ואבידה הל' ז
ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא
שבה לבעל הבית ואשמעינן דהמשכיר
בחצר שיש לשוכר בה הילוך כניסה
לאויר קנאו בעל הבית, דתנן
סמג עשין עג טוש"ע ח"מ
מדעתו מיתיבי אם אמר כל מציאות שיבאו
את החצר לא השכיר רפת שבה:
ויציאה לביתו לא הוי דבעל הבית
במסכת גיטין (עט.) היתה
סי' שע סעיף א וסעיף ד:
צה ח מיי' פי"ג מהל'
עומדת בראש הגג וזרק לה
יוני שובך. שמבקשים מזונותיהן
והדר תני שאף שבחצר לבעל הבית:
לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום
גט, כיון שנכנס לאויר הגג
שחיטה הל' ח סמג
פרט
למזומן. וא"ת ואמאי לא
בשדה וקניהן בשובך. ואין אלו יוני
ואם איתא להא דא"ר יוסי בר' חנינא חצרו
הרי זו מגורשת, הוא למעלה
לאוין קכ טוש"ע י"ד סי'
והיא למטה כיון שיצא
רצב סעיף ב:
הרדסיאות הגדילים בבתים: חייבין
פריך נמי מסיפא אמאי
של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי לא
צו ט י מיי' שם הל' יח:
מרשות הגג נמחק או נשרף
בשילוח. הקן אם רובצת על הביצים
אסורין מפני דרכי שלום גזל גמור
צז כ מיי' פ"ז מהלכות
הרי זו מגורשת
.
אמר כלום הכא במאי עסקינן בחצר שאינה
(לעיל יב.)
דקרינא בהן כי יקרא פרט למזומן
הוי וי"ל דמרישא ניחא ליה למיפרך
ח)
ט)
יוני שובך. יוני מדבריות
שכירות הלכה ב סמג
משתמרת אי הכי אימא סיפא יצא לו שם
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
שקננו בשובך (חולין קלט:).
דלאו מזומן נינהו: קרי כאן כי יקרא
וה"ה דמצי פריך מסיפא אי נמי לא
❖
ביציאת רובה הוא
שיב סעיף טו:
מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה
פרט למזומן. (ב) וכיון דהביצים שלו הוה
מצי למיפרך מסיפא דאיכא למימר
דאיחייבה לה בשילוח.
משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר
ליה הקן מזומן דקן הוא הביצים:
דהכי קאמר אסורות משום גזל גמור
דאם בא אדם ומצא את האם
כשהיא מטילה ביצתה וכבר
(ג) מיציאת רובה. קרינא בהן או בצים
מאי הוי כיון דיצא לו שם מציאה בעיר
הביצים ואמן מפני דרכי שלום:
תורה אור השלם
אי הכי אמאי אסורים משום גזל.
יצא רובה, חייב לשלח מקמי
ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר
מיבדל בדילי אינשי מינה והויא לה כחצר
1 כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר
דתפול לחצרו, דאכתי לאו
יציאתה חייב לשלח האם וליקח
דאפי' משום דרכי שלום ליכא
מזומן הוא (שם קמא:). אי
לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ
המשתמרת מיתיבי זבל היוצא מן התנור
הכי. דלא קנתה חצרו.
עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ
הבנים: אמאי אסורות משום גזל.
ומשני אאמן פי' ולא אביצים וא"ת
ומן הכירים והקולט מן האויר הרי הוא
אמאי אסורות משום
ד
בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל
כיון דלא נפלה לחצרו: אאמן. כלומר
אמן נמי הא צריך שילוח וי"ל כי
גזל. ואפילו מפני דרכי
הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל
שלו ושברפת ושבחצר של בעל הבית
גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי
ליכא ביצים תחתיה וה"ה דה"מ למימר
שלום, והלא עדיין מגוף
הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם
ואם איתא להא דר' יוסי בר' חנינא דאמר
האם הוא, ומשני אאמן.
עַל הַבָּנִים: דברים כב ו
קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם
כס"ד מעיקרא אביצים שנפלו יש גזל
2 שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם
דרכי שלום דקאמר אפילו
חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קולט גמור ואאמן יש דרכי שלום: וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ
דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב:
על האם עצמה יש משום
לא צריכא בקטן. ול"ג דשלחה
מאויר אמאי הרי הוא שלו אויר חצרו הוא
דרכי שלום (שם). ואיבעית
ואי בעית אימא. אביצים ולא אאמן:
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ
❖
אימא לעולם אביצים.
דברים כב ז
יָמִים::
אפילו דנפלה לחצרו. חייבות בשילוח
קטן דאי שלחה קנה בעל
אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה רבא
דאילו על אמן אפילו משום
הקן ולא מזומן הוא כל זמן שאם
השובך מדאורייתא ואטו משום
דרכי שלום אין כאן, הואיל
אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי
ואינה נוחה לתופשה לא
רובצת עליהן ולא תיקשי לרבי יוסי
דלקחו קטן יהא שלו אלא הקטן
הגהות הב"ח
ומי פשיטא ליה לרבא והא מיבעי בעי
סמכה דעת בעל השובך
בר' חנינא דכל היכא דאיהו וכו':
לקח הביצים בלא שילוח שעדיין לא
(א) גמ' לא צריכא בחצר
עלה ואינו מתקוטט עם
לה ד) דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זה
אסורות מפני דרכי שלום. ותו לא
זכה בעל השובך בביצים ותימה דאפי'
הלוקח, אבל מהביצים הוא
דמשכיר. נ"ב ע"ל דף מט
ויצאתה בפתח זה מהו אויר שאין סופו לנוח
ע"ב: (ב) רש"י ד"ה קרי
ה)
מתקוטט דדעתיה עליהן
בתמיהה: אי דשלחה. מי שנטלן:
בגדול ה"מ לאוקמי וכגון שנתן ידו
וכו' דכיון: (ג) ד"ה
ונהי נמי דלא קנה לו חצרו,
כמונח דמי או לאו כמונח דמי התם לא
גזילה מעליא הוא. דהא קניא ליה
או בגדו תחת הביצים בשעה שאם
ביציאת רובה: (ד) תוס'
משום דרכי שלום מיהא
מיפסק ולא מידי הכא מיפסק כלי ושברפת
חצרו: ואי דלא שלחה. הא בעי
רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות
איכא (שם). והשתא
ד"ה לא וכו' אח"כ שילח
❖
דאמר רב יהודה אמר
כצ"ל ואות ו' נמחק:
ושבחצר הרי אלו של בעל הבית תרתי אמר
שלוחה ואיכא איסור שלח תשלח והדר
בביצים עדיין דאסור הוא אלא עשה
רב אסור לזכות בביצים
את הבנים תקח לך וכו' מאי
כן כדי שלא יזכה בעל השובך
אביי הכי קאמר ושברפת שבחצר הרי אלו
כו'. מהשתא מצית לאוקמא
איריא גזל: הכי גרסינן בקטן.
בבצים אח"כ (ד) ושילח את האם ונטלן
מתניתין אפילו יצאה כולה
של בעל הבית אמר רב אשי זאת אומרת
הגהות הגר"א
ה
ולא תקשי לר' יוסי ברבי
הא דקתני דרכי שלום ותו לא
עכשיו וזוכה בהן:
המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה
[א] רש"י ד"ה בחצר
חנינא דלאו מזומן הוא
בדלא שלחה ובקטן דלאו בר
ובא דמשכיר שלא כו'. נ"ב אבל
וחייבת בשילוח משום ביצה
מיתיבי ו) יוני שובך ויוני עלייה ו חייבות
אחרונה זאת שלא עמדה
רמב"ם כתב אפי' השכירו
שילוח הוא דאינו חייב במצות:
בשילוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום ואם איתא להא דאמר רבי
האם עליה משהטילתה, ואף
(ועמ"ש רבינו בח"מ סי'
מתני' נתעברה לשוכר. לא ירבה
ז
שי"ג ס"ק ה): [ב] תוס'
על פי שנפלה לחצר לא
יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא
לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה:
1
קנתה חצרו, דכיון דהוא
ד"ה תרתי. אבל כו'. נ"ב
פרט למזומן אמר רבא ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייבה לה בשילוח
עצמו אם היה כאן לא היה
וריטב"א כתב דכה"ג הוא
גמ'
ח
יכול להחזיק בה, חצרו נמי
דבע"ה כמש"ל יו"ד ב' רב
ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתיפול לחצירו אי הכי אמאי אסורות
לא מצי זכי ליה שאין זה
פפא אמר כו' כי זכה כו'
מזומן (שם). לזכות.
(וע"ש בס"ק ז):
משום גזל אאמן ואיבעית אימא לעולם אביצים ומדנפיק רובה דעתיה עילוה והשתא דאמר רב יהודה
לפשוט ידו תחת האם
אמר רב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר את הבנים
ט
2
ולהחזיק בהם, כל קנייה
דהפקר זכייה קרי ליה (שם).
תקח לך אפי' תימא דנפלה לה לחצרו יכל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצרו זכיא ליה וכל היכא דאיהו לא מצי
אי הכי אסורות בגזל
זכי ליה חצרו נמי לא זכיא ליה א"ה אסורות בגזל מפני דרכי שלום אי דשלחה גזל מעליא הוא אי דלא שלחה
מפני דרכי שלום. ותו
לא, אי דשלחה. קודם
הא בעי שלוחה בקטן דלאו בר שילוח הוא קטן בר דרכי שלום הוא ה"ק אביו של קטן חייב להחזיר לו מפני
דהחזיק בה, הרי קנתה חצרו
דרכי שלום: מתני' המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה
לבעל הבית וגזל מעליא הוא,
כ
ואי דלא שלחה היאך הוא
השנה נתעברה למשכיר ז)מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש
יכול ליטלם לביצים, הא בעי
ובא
שלוח קודם לקיחת הביצים
כרב יהודה, ומשני בקטן
דלאו בר שלוח הוא. והוא הדין דהוי מצי לשנויי כגון דעבר ונטלן תחת האם דגזל מעליא ליכא, אלא ניחא ליה לשנויי בדרך היתר ולא בדרך איסור (שם).