קב: השואל
את הפרה פרק שמיני בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובא מעשה לפני ר' יוסי כו'. תימה דלשמואל משמע דמספקא
גמ' מעשה לסתור. רישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר
צח א מיי' פ"ד מהל'
א) ב"ב פו: קה. [קו:],
ומייתי מעשה דיחלוקו: ואם אמר לו וכו'. דאיכא תרתי לישני
ליה לר' יוסי אי תפיס לשון ראשון או אחרון ובתמורה (דף
ב) לקמן קי., ג) בכורות
מכירה הל' ז סמג
מט., ד) דלמא לשון ראשון
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
לשנה ולחדשים: יחלוקו. דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או
כה: ושם) גבי תמורת עולה ושלמים א"ר יוסי דבריו קיימים והיינו
❖
כצ"ל ר"מ,
ר סעיף ז:
לשון אחרון: אסתירא מאה מעי מאה מעי. אם אחד אומר לחבירו
תפוס לשון שניהם ובנזיר פ"ב (דף
ט. ושם) ובזבחים (דף ל. ושם)
צט ב ג מיי' פ"ז מהל'
ובפסחים (דף נג: ושם) ובמנחות (דף
בכמה חפץ זה אמר לו אסתירא
שכירות הלכה ב סמג
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
קג: ושם) אית ליה לרבי יוסי דבגמר
מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו:
מוסף רש"י
ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל
שיב סעיף טו:
ואם אמר מאה מעי אסתירא. חייב
דבריו אדם נתפס וי"ל דהכא מספקא
ק ד ה מיי' שם הל' ג
ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור:
ששכר מרחץ מחבירו
כו'. דא"ל הכי מרחץ זה
ועיין בהשגות ובמגיד
לו אסתירא. תפוס לשון אחרון: אי
גמ'
ליה שאי אפשר לומר דעת של שניהם
(ג)
מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני
אני משכיר לך בי"ב זהובים
משנה סמג שם טוש"ע
מהתם. הוה אמינא טעמא לאו משום
שהרי סותרים זה את זה אבל
לשנה, דינר זהב לחדש,
ח"מ סי' שיז סעיף א:
ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה
בתמורה שאינם סותרים זה את זה
דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי
קא ו ז מיי' פי"א מהל'
ואותה שנה שנת עיבור
מדינר זהב לחדש יחלוקו ומעשה נמי
בכורים הלכה יט
היתה, ואי תפסינן לשון
א"ר יוסי תפוס לשון שניהם וההיא
כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש
סמג עשין קעד טוש"ע י"ד
ראשון נתעברה לשוכר ולא
בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים
דנזיר דמפרש דבריו הריני נזיר מן
סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות
❖
סי' שה סעיף יד:
יתן אלא י"ב זהובים לי"ג
עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ובא
הגרוגרות והרי עלי מנחה מן
וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי
חדשים, כדתנן המשכיר
בית לחברו לשנה נתעברה
מעשה לפני רבן שמעון ב"ג ולפני ר' יוסי
השעורים קאמר דבגמר דבריו אדם
א"ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות
נתפס: הוה אמינא פרושי קא
השנה נתעברה לשוכר,
הגהות הב"ח
אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא
ואמרו יחלוקו את חדש העיבור אמר רב
ואי תפסינן לשון אחרון
מפרש. פי' בקונט' אסתירא מאה
חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי
(א) רש"י ד"ה שוכר וכו'
נתעברה למשכיר וחייב ליתן
אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה
שכר השנה: (ב) ד"ה
לו י"ג זהובים, כדתנן נמי
כדאמרינן בהחובל (ב"ק צ.) בהתוקע
מעי מאה מעי לא משום תפוס לשון
למשכיר מאי קא משמע לן תפוס לשון
בתוך זמנו היינו תוך
השכירו לחדשים נתעברה
אחרון אלא משום דמפרש לשון
לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר
(ד)
השנה דשכירות אינה
השנה נתעברה למשכיר,
אחרון הא אמר רב חדא זימנא דאמר
אסתירא חשוב דשוה מאה מעי וקשה
וחצי דינר צ"ו פרוטות שהפרוטה
וכו' והוא יום אחרון:
והכא בלשון ראשון השכיר
רב הונא אמרי בי רב אסתירא מאה מעי
(ג) תוס' ד"ה ובא וכו'
לו בית לשנה ובלשון
דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסה:)
אחד משמנה באיסר וחצי דינר שלש
שאי אפשר לומר דעתו
אחרון השכיר לו לחדשים,
מאה מעי מאה מעי אסתירא אסתירא אי
זוזים מאה דאינון סילעין תלתין אין לו
מעה כסף שהן ששה פונדיונין
על שניהם: (ד) ד"ה
והרי שתי הלשונות סותרין
מהתם הוה אמינא פרושי קא מפרש קמשמע
אלא מאה אלמא כי פרושי מפרש
ופונדיון שני איסרין הרי י"ב איסרין
הוה אמינא וכו' משום
זה את זה (רשב"ם ב"ב
דמפרש לשונו אסתירא:
קה.). יחלוקו את חדש
אזלינן בתר פחות שבלשונות למימר
לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות
לן ושמואל אמר בבא באמצע חדש עסקינן
(ה) בא"ד מאה מתלתין
העיבור. יתן לו שכר
סלעין אלא: דאינון סילעין תלתין גרועין דליכא
הרי צ"ו וכי אמר ליה אסתירא מאה
❖
אבל בא בתחלת חדש כוליה למשכיר בא
חצי החדש, דממון המוטל
בספק חולקין, דמספקא
למימר התם לא מפרש אע"ג דאמר
מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות
בסוף חדש כוליה לשוכר מי אמר שמואל
להו אי תפוס לשון ראשון
אינון כיון שרחוקין כל כך זה מזה מאה
קאמר ליה דסתם מעות פרוטות
. כור
או לשון אחרון (שם)
לא אמרינן תפוס לשון אחרון והא א) רב
הגהות הגר"א
מתלתין אלא מהדר קא הדר ביה
נינהו אי לא פירש מעות כסף. ואי
(ה)
בשלשים אני מוכר לך.
ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני
א
[א] גמ' דתנן מת כו'.
צריך היה לו למעות כנגד
דא"כ היה הולך הכל אחר התחתון
אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר
נ"ב גירסת הרי"ף ורא"ש
דמי הכור ולא נתכוין שיהא
מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה
כדתנן התם כתב למעלה מנה ולמטה
שאין לך סלע כזה שאפי' סלע צורי
דתניא כל ל' יום בחזקת
זה קונה פחות מכור, אלא
אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר
אינו אלא כ"ד מעות: ושמואל אמר.
מאתים הכל הולך אחר התחתון
שלא נתן עד שיביא ראיה
כור בצמצום מקנה לו לא
שנתן לאחר ל' יום בחזקת
פחות ולא יותר, הלכך אפילו
מתני' דתני יחלוקו: בבא לב"ד
לך ראשון ראשון קנה התם טעמא מאי משום
ונראה לר"י לפרש דאי מהתם מההיא
שנתן עד כו'. וקאי
אם משך ואע"פ שפסק
באמצע החדש. ואמר לו צא מביתי
דאסתירא הוה אמינא הכא פרושי
דתפיס הכא נמי קא תפיס ב) ורב נחמן אמר
אשכירות סתם שהוא על ל'
ואפילו ברשות לוקח ובכליו
קמפרש והוי כולו לשוכר דהכי קאמר
או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא
יום וכ"ה ברמב"ם וש"ע
של לוקח, לא קנה עד
ב קרקע בחזקת בעליה קיימת מאי קמ"ל
ורש"י החליף הגירסא
שיהא הכור מדוד כולו,
י"ב דינרים לשנה אך שתשלם לי
לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד
תפוס לשון אחרון היינו דרב אע"ג דאפיך
וכדעת תוס' וש"פ בפ"ק
דהכא מדידה מעכבא הואיל
ג
דינר בכל חדש לא אמתין עד סוף
ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר
דב"ב (ועמ"ש רבינו בח"מ
והקפיד במכירה פחות
מיפך בעו מיניה מרבי ינאי ד שוכר אמר
שנה כמו שכירות שאינה משתלמת
לא מפקינן מיניה ודלמא לשון
סי' שי"ז ס"ק ב'):
מכור ויותר מכור, ומשום
ד)
נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא
[ב] תוס' סד"ה בחזקת. או
הכי יכול לחזור בו מכל
אלא לבסוף וכי האי גונא אמר פרק
אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר
המכירה, אפילו כשמדד לו
יפול כו'. נ"ב אבל רא"ש
ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר
בית כור (שם דף קה. ושם) גבי חלוקין
מן החדש או יצא או יתן לו שכרו
ה
כ"ט סאין חוזר הוא כל זמן
בסי' כ"ה כתב דבתוך זמנו
זמנו תנינא דתנן [א] מת האב בתוך שלשים
שלא נמדד סאה אחרונה,
או הקדים לו שכרו אינו
עליו חביריו על בן ננס ואי הוה
העמד קרקע על חזקתה בחזקת
ג)ו
ואע"פ שמשך הכ"ט סאין
יכול להוציאו אף בכה"ג:
בעליה: כולו למשכיר. העמד קרקע
אמר הכא כולו למשכיר גרידא ה"א
יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה
אינה משיכה מעליא, דכור
בחזקת בעליה: בסוף החדש כולו
בההיא דאסתירא פרושי קמפרש
זה חד מקח הוא ועד דמשיך
שנפדה לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד
ז
כוליה לא קני כדאמרינן
לשוכר. העמד ממון על חזקתו:
וניזיל בתר פחות שבלשונות כי ההיא
שיאמרו לו שלא נפדה לא צריכא ביומא
בפרק הזהב (מז.) דהיכא
יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה.
דגבי גט פשוט אף ע"ג דלא אמר
דמכר לו חמור בפרה וטלה
דמשלם זמניה מי עביד איניש דפרע ביומא
דאינון מאה מעי כדקאמר התם אי
ואע"פ שמשך אינה משיכה דכוליה
ומשך את הפרה ולא משך
דמשלם זמניה או לא אמר להו ר' יוחנן תניתוה
את הטלה יכולין לחזור
נמי הוי אמינא האי דכולו למשכיר
חד מקח הוא ועד דמשך כוליה לא
בם משום דלא הוי משיכה
שכיר
קני מידי: ראשון קנה. כיון דא"ל
לאו משום תפוס לשון אחרון אלא
מעלייתא, ומתני' דקתני
מספקא ליה ומשום דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוי למשכיר ואפי'
סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאה:
משך ולא מדד קנה, היינו
כשמקנה לו כל החבילה
התם משום דתפיס הוא. ולעולם מספקא ליה לשמואל הלכך מכי תפיס
אפיך מיפך כדאמר רב נחמן ורבינו שמואל פי' בפרק בית כור
כמות שהיא והמדידה גלוי
אין בנו כח להוציא מידו העמד דבר על חזקתו: ורב נחמן אמר
בע"א אי מהתם דמרחץ ה"א פרושי קמפרש שמסופק היה וקאמר
מילתא בעלמא היא להודיע
קרקע בחזקת בעליה עומדת. ואפילו בא בסוף החדש כולו
י"ב דינרים לשנה אם היא פשוטה ודינר זהב לחדש אם היא
כמה מכר (רשב"ם ב"ב פו:
וכעי"ז שם קה.). ראשון
מעוברת ולכך כולו למשכיר ולאו משום תפוס לשון אחרון והשתא
למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד
ראשון קנה. שכל אחד
לא הוי פרושי קא מפרש כההיא דהתם דלעיל דהתם הוי כדפי'
קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר:
מכירה בפני עצמו היא,
אע"ג דאפיך מיפך. ואמר ליה מעיקרא מדינר זהב לחדש משנים
וכגון דהויא מדה דלוקח
ר"י ותו ההיא דמרחץ אין צריך לדחות משום דפרושי קמפרש
ובסימטא דקני ליה כליו,
דבלאו הכי איכא למידחי דטעמא הוי משום דקרקע בחזקת בעליה
עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו
א"נ ברשות מוכר וכגון
עומדת ואפילו אפיך מיפך וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפ' בית כור
משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה וספיקא שדי
דא"ל מעיקרא יקנה לך
כליך ברשותי (שם פו:).
ליה אתחילת החדש וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו: שוכר אומר
אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ והרבה יש כיוצא
בחזקת שלא נפדה. דלא
נתתי. שכר (א) שנה: בתוך זמנו. (ב) שכירות אינה משתלמת אלא
בזה בגמרא ולפירוש רבינו שמואל אינו מיושב בשמעתין אי מההיא
עביד אינש דפריק תוך
לבסוף והוא ביום אחרון של שנה: הכי גרסינן דתנן מת האב
ולפירוש הקונט' אינו מיושב שם אם לא תפס שם כפי' רבינו שמואל
שלשים, עד שיביא ראיה
(בכורות מט.). בחזקת
בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה
וכאן כפירוש הקונט' וי"ס דל"ג אי מההיא אלא גרס מהו דתימא ותו
לא וניחא טפי: בחזקת שלא נפדה. וא"ת לאביי דאמר בפרק
שנפדה. דכהן הוי מוציא
לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. ובבכורות
מחבירו והורע כחו (שם).
השותפים (ב"ב דף ה. ושם ד"ה ובא) עביד איניש דפרע בגו זמניה
תני לה גבי בכור דכתיב ביה (במדבר יח) מבן חדש תפדה הלכך
עד שיאמרו לו. לבן
שצוה אביו בשעת מיתתו
אמאי הוי בחזקת שלא נפדה וי"ל דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן
מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם
שלא נפדה, ובאמירה סגיא
חובו בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו: ומת לאחר שלשים. סתמיה
והא לא שייך בפדיון הבן שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל קשה
בלא עדות גמורה, דהך
פדוי דפדאו האב בזמנו: עד שיאמרו. השכינים ידוע לנו שלא
דא"כ היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא
חזקה דמחזקינן ליה בחזקת
שנפדה, לאו זו היא חזקה
לטרדן אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שימות
פדאך אביך שהוא צוה בשעת מותו. וגבי כהן לא שייך למיתני
מעלייתא, דרובא דאינשי לא
הבן או יתעכלו המעות תוך שלשים דאין בנו פדוי כדאמר רבא
לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי אמר ליה לדידך
עבדי למפרע חובו מיד,
בפרק
יש בכור (בכורות דף מט. ושם) ושוכר נמי ירא להקדים
לא יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו. ומשיאמרו
והכא לא שייך למימר עד
שיביא ראיה, דהכא יכול
לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו: לא צריכא שתבעו
השכר
פן יפול הבית [ב] או יפול
ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו
לומר לו הבן לכהן דעלמא
לדין ביומא דמשלם זמניה. והוא אומר
דאמר
ליה לא
עדיפת מנאי
כדאמרינן לעיל (דף קא:):
לו נתתיו בבקר:
יהביה אבא (שם).
נקיטת
שכיר