השואל
את הפרה
פרק
שמיני
בבא מציעא קג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נקיטת חמש שנין. פר"ח לשון אחד וכן בקונטרס שאין כתוב
שכיר בזמנו נשבע ונוטל. אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו נשבע
קב א ב מיי' פי"א מהל'
א) [לקמן קיא.] שבועות
שלא קיבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת
בשטר לא תחילת השנים ולא סופן והשטר ביד השוכר
מה:, ב) צ"ל טוב ואפילו.
שכירות הל' ו סמג
❖
יעב"ץ ועי' רש"ש,
עשין צ טוש"ע ח"מ סי'
ואומר משכיר לשוכר כבר דרת ה' שנים ופריך בשטר מלוה מי
שבועות (דף מד:) שתקנו לו חכמים דשקלוה לשבועה מבעל
הבית
פט סעיף ב וסעיף ג [וסי'
נאמן לומר פרעתי פלגא ומשני הכא א"ל האי דכתבי לך שטרא
ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן
עח סעי' ג]:
קג ג מיי' שם פ"ז הל' ג
לזה כשנתן לחבירו: אבל. בעלמא
כי היכי דלא תחזק פירוש עיקר השטר
(ב)
הגהות הב"ח
ועיין בהשגות ובמ"מ
נכתב בשבילי שלא תאמר לקוח הוא
אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך
שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא
א) א
(א) במשנה לחרוש
סמג שם טוש"ע ח"מ סי'
בידי ואין השטר בידך אלא כדי
כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים
אחריה יחרוש: (ב) רש"י
דרמו רבנן שבועה עליה משום דבעל
שיז סעיף א:
ב
קד ד מיי' שם הלכה ד
ד"ה שכיר וד"ה אבל
על מי שאינו מודה במקצת: וכתב
שלא אכחש לך חשבון השנים כמה
הבית טרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן
ג
הד"א: (ג) ד"ה ומהדר
טוש"ע שם סעיף ב:
ליה. משכיר לשוכר שטרא שהשכירה
היו מכל מקום עיקר השטר בשבילי
קה ה ו ז מיי' פ"א מהל'
וכו' ובטובו הואי והאי:
בשבועה אמר רבא אמר רב נחמן ד האי מאן
נכתב שע"י כן יש קול שבמשכנתא
לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן
(ד) תוס' ד"ה נקיטת וכו'
שאלה ופקדון הלכה ח
דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר
שנין
דבהכי נמי איירי הכא
סמג לאוין נב טוש"ע ח"מ
הוא אצלך אע"פ שהשטר בידך ולשון
ולאחר זמן בא לפני ב"ד ואמר כבר
ועוד: (ה) ד"ה פרדיסי
סי' שמא סעיף ו:
וכתב ליה שטרא וא"ל נקיטת חמש שנין
שני פר"ח וזה לשונו יש אומרים
דרת בה חמש שנים וזה אמר לא
קו ח מיי' שם הלכה ז
וכו' ועוד י"ל. נ"ב ובריש
מהימן א"ל רב אחא מדפתי לרבינא
אלא
דרתי אלא שלש: מהימן. בעל הבית
שכתוב בשטר בזמן כך וכך שכרתי
המוכר [את] הבית דחו
טוש"ע שם סעיף ז:
קז ט מיי' שם הלכה ט
התוס' פירוש זה: (ו) תוס'
מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא
וא"ל
חצרו של פלוני עשר שנים בק'
דקרקע בחזקת בעליה עומדת על
ד"ה המקבל וכו' ובגמרא
טוש"ע שם סעיף ח:
כל דבר ספק הבא לפנינו: תברא.
דינרים י' דינרים בכל שנה ואחר ה'
פרעתיך פלגא ה"נ דמהימן א"ל הכי השתא
קח י כ ל מ מיי' פ"ה
דקאמר האי אמר בעינא
❖
שובר: דלא תחזק בה. דלא תימא
שנים טוען השוכר ואמר למשכיר
דתיתבן:
מהלכות שכירות
התם שטר לגוביינא קאי אם איתא דפרעיה
הלכה ז סמג עשין פט
נקיטת שכירות חמש שנין כו' ואסיקנא
לקוחה היא בידי ולא שתוכל לתבוע
איבעי ליה למכתבא אגביה א"נ מיכתב עליה
טוש"ע ח"מ סי' שיב סעיף
עשר שנים לעולם: שואל אדם בטובו
דהשוכר נאמן ובשבועה ומסתברא
יז:
תברא אבל הכא אמר ליה האי דכתיבי לך
הגהות הגר"א
לעולם. אם ראה אדם כלי לחבירו
כי האי פירושא בתראה עכ"ל ולשון
נ [מיי שם הל' ו טוש"ע
שטרא כי היכי דלא תחזק עליה אמר
[א] גמ' תחזק. נ"ב גירסת
ח"מ סי' שיד סעי' א
[א]
זה נראה עיקר חדא דבנאמנות
ואמר השאילני בטובו וא"ל הן שאול
ר"ח אחזיק עלך. בעל
בהג"ה]:
רב נחמן ה שואל אדם בטובו לעולם אמר
השוכר האומר שפרע השכירות איירי
לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה
א ס מיי' שם פ"ח הל' ו
העיטור ועי' בתוס' (ולשון
רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקני מיניה
שני פר"ח כו'): [ב] רש"י
נמי לעיל מיניה בסמוך ומשמע
דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא
סמג שם טוש"ע ח"מ
ו
סי' שכ סעיף ד:
ד"ה והוא דקני. מכי כו'.
דבהכי נמי איירי (ד) ועוד דהשתא
ב) טובו אפילו מחזירו חוזר ונוטלו
אמר רב מרי בריה דרב אשי ומהדר ליה
ז
ב ע מיי' שם הלכה י סמג
נ"ב ורי"ף ורמב"ם
כשיצטרך: והוא דקני מיניה. דבעלים
ניחא טפי מה שאמר במסקנא שלא
קתיה אמר רבא האי מאן דאמר ליה לחבריה
מפרשים אפי' לא אהדריה
שם טוש"ע ח"מ סי'
ח
ועי' רא"ש והג"א: [ג] שם
שכז סעיף ב:
אבל לא קני מכי אהדריה כלתה
נעשה השטר לגוביינא אלא כדי שלא
[ב]
אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא
ד"ה ומהדר. ובטובו כו'.
קנייה דמשיכה ראשונה: ומהדר ליה
יחזיק השוכר דלפי זה השטר ישנו
נ"ב ר"ל שאינו יכול לתקנו:
רפיק ביה ההוא פרדיסא פרדיסא רפיק ביה
שואל
אדם
קתיה. וכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר
ביד המשכיר:
[ד] שם ד"ה כל דבעי אפי'
כל פרדיסא דבעי פרדיסי רפיק ואזיל כל
כו'. נ"ב ורמב"ם פי' אפי'
בטובו. בערוך בערך שואל מפרש
לו שבריו דהא לאו במתנה יהביה אלא
אינו שלו:
פרדיסי דאית ליה ומהדר ליה קתיה אמר
שאלה הואי [ג] ובטובו (ג) הוא והאי
בטובו בטובה שמחזיק השואל להמשאיל
רב פפא האי מאן דאמר ליה לחבריה
לאו טוב הוא: פרדיסא. סתמא:
יכול השואל להשתמש לעולם בכליו של
ט
משאיל ואין נראה: פרדיסי רפיק
רפיק ביה. חד פרדיסא: כל דבעי.
אושלן האי גרגותא ונפלה לא בני לה
אפילו [ד] גדול כאנטוכיא: ואי א"ל
ביה כל פרדיסי דאית ליה. וא"ת דאמר
גרגותא ונפלה בני לה בי גרגותא כרי ואזיל
פרדיסי. רפיק ביה כל פרדיסי דאית
בריש המוכר את הבית (ב"ב דף סא:
כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה
ליה ולא אמרינן תרי פרדיסי הוא
ושם ד"ה ארעתא) ארעתא תרתי
וצריך למיקני מיניה: מתני' י המשכיר
דקאמר ליה דאפי' טובא נמי משמע:
משמע ואין לומר דהתם נמי אי אמר
בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית
אושלן. השאילני: גרגותא. באר מים
ארעאי הוה משמע כולהו כמו פרדיסי
היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו
חיים להשקות שדות: לא בני לה.
דהא אמר התם בסוף פרק (דף סט:)
קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו
אם בא לבנותו ולומר עוד שאול לי
דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ותו לא
אחד לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף
לעולם זה מעכב עליו ואומר לא
וי"ל דהיינו דוקא גבי מכר דאין לנו
עליהם אלא מדעת שניהם: גמ' היכי דמי
השאלתיך אלא אותו ולא כשנעשה
לומר שמכר כל קרקעותיו אלא
אחר: בני לה. והרי היא שאולה לו
הפחות אבל בשאלה אינו מקפיד
אי דאמר ליה בית זה נפל אזל ליה אי דאמר
י
עד שישקה כל שדותיו: בי גרגותא.
דמשאיל לכל צרכו (ה) ועוד י"ל דהתם
ליה בית סתם אחד כ אמאי לא יעשנו שנים
אמר לו בלשון הזה השאילני בי גרגותא
יד לוקח על התחתונה שהמוכר
קטן אמאי לא יעשנו גדול אמר ריש לקיש
השאילני מקום לחפור בו באר קאמר
מוחזק והכא יד המשאיל על התחתונה
דאמר ליה בית שאני משכיר לך מדת
ליה: וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה.
שהשואל מוחזק וכ"ת לא מקרי שואל
ארכו כך וכך אי הכי מאי למימרא אלא כי
אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר
מוחזק כיון שסופו להחזיר ואין נשאר
אתא רבין אמר ריש לקיש דאמר ליה בית
עד דמתרמי ליה מקום הראוי: וצריך
בידו כדאמר לעיל קרקע בחזקת
ל
למיקני מיניה. מעיקרא ואי לא קנה
כזה אני משכיר לך ואכתי מאי למימרא לא
בעליה עומדת ואפי' בסוף החדש
מ
לא דמי דדוקא קרקע שאין יכול
מיניה דיבורא בעלמא א"ל ומצי למהדר
צריכא דקאי אגודא דנהרא מהו דתימא מאי
ביה: מתני' חייב להעמיד לו
להצניע לשמטו מיד בעלה אזלינן
כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל:
בית. בימי שכירותו: לא יעשנו קטן.
בתר חזקה קמא אבל במטלטלין
הדרן עלך השואל
השוכר מעכב עליו אי אפשי בבית
אזלינן בתר מאן דתופס השתא היכא
גדול ואי אפשי בבית קטן: גמ' ואי
דליכא חזקת קרקע כנגדה:
המקבל שדה מחבירו נ מקום שנהגו
דאמר ליה בית זה. אני משכיר לך:
הדרן עלך השואל
לקצור יקצור לעקור יעקור
אזדא ליה. הלך לו מזלו גרם ואמאי
המקבל.
לחרוש אחריו יחרוש הכל כמנהג המדינה
בתבן ובקש. אותו
חייב להעמיד לו בית: וליטעמיך ל"ג:
(א)
מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא
שנקצץ עם השבולת
כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן
ס
דנהרא. שהוא חשוב ואגודא דנהרא
קרוי תבן והנשאר בארץ קרוי קש
ובקש כשם שחולקין ביין כך חולקין
הוא דמתני בהדיה שדרך בני אדם
שקורין אישטובל"א כדכתיב (בראשית
בזמורות
מקפידין בכך אבל ארכו ורחבו
כד) גם תבן גם מספוא רב עמנו
בהדיה: קמ"ל. דאכולה מילתא אתני:
לא אתני
ואותו שנשאר בקרקע אין נותנין לבהמות לאכול וכתיב נמי
(שמות ה) לקושש קש לתבן שהיו מלקטים בשדות הקש הנשאר
הדרן עלך השואל
שם תחת התבן כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו וכן
המקבל. או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או
אמרינן בפרק שואל (שבת דף קנ:) בשלמא קש משכחת לה במחובר
בחכירות בכך וכך כורים לשנה: לחרוש
אלא תבן במחובר היכי משכחת לה ובגמרא דקאמר (ו) בעינא
אחריו. אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשים של
דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתתקש אלא משום שרגילות
עשבים רעים שבו וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:
הוא לעשות אשפה מן התבן ולזבל השדה ולהכי קאמר דתיתבן
כלומר שיהא הקש במקום הזבל העושין מן התבן והא דקאמר
בזמורות
נמי בעינא
תיבנא התם לפי
שעוקר הכל ודש את הכל
במוריגים
ומתרכך
נקרא הכל תבן: [וע"ע תוספות שבת לו:
ד"ה כירה]:
ואזל