קג: המקבל שדה מחבירו פרק תשיעי בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואזל הוא ויהיב בריבעא. תימה דהכא משמע דבעל הבית שקיל
בזמורות. הקצוצין מן הגפנים: בקנים. מפרש בגמ' קנים המעמידים
ג א ב ג מיי' פ"ח מהל'
א) [גי' הערוך ערך כלם
את הגפנים שקורין פושי"ל: ושניהם מספקין את הקנים. החדשים
פחות מן האריס ובכל דוכתי משמע שהאריס נוטל פחות
שכירות הל' ו סמג עשין
כלמי פי' סייג לסתום
❖
פט טוש"ע ח"מ סי' שכ
הפרצות],
בכל שנה שאין על האריס אלא לעבוד ולשמור אבל שאר דברים
כדאמרינן במי שאחזו (גיטין דף עד:) כ"ע דלו תלת ושקלי ריבעא
על שניהן. וסיפא דמתניתין
ליתא אלא בקבלנות דאי בחכרנות לא
ואת דלי ארבעה ושקיל תילתא ולקמן
בפירקין (דף קי.) נמי אמרינן
ד ד ה סועיףמידי': שם טור
שייכא חלוקה: גמ' ושניהן מעכבין.
אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית
ש"ע שם סעיף ה:
הגהות הגר"א
ה ז ח ט מיי' שם הל' ב
לשנות מן המנהג: האי אמר. בעל
אומר לשליש הורדתיו משמע שאריס
בזמורות ובקנים ושניהם מספקין את הקנים:
[א] גמ' דאיבעי כו'.
טוש"ע שם סעיף ג:
גמ' תנא מקום שנהגו לקצור אינו רשאי
רגיל ליטול פחות ולא יותר וי"ל
הקרקע אי אפשי שתעקור דבעינא
ו י מיי' שם הל' ד סמג
נ"ב ר"ל דכה"ג מהני
שם טוש"ע ח"מ סי'
אף אם שתק בע"ה.
דהכא איירי שהאריס נותן זרע אבל
דתיתבן ארעאי שישארו בה מן
לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ושניהם
א
הרמ"ה: [ב] שם בלמא.
שכא סעיף א:
בכל דוכתי איירי שבעל הבית נותן
הקשין ויהא לה לזבל לזריעתה לשנה
ז כ מיי' שם טוש"ע שם
נ"ב פי' סייג. לשון הרי"ף:
מעכבין זה על זה לקצור אינו רשאי לעקור
הבאה: והאי אמר. אם בעל הבית
זרע או בכרמים ופרדסים שאין צריך
[ג] שם מרא וזבילא.
סעיף ב:
האי אמר בעינא דתתבן לי ארעאי והאי
ח ל מ מיי' שם ועיין
נ"ב מרא. וזבילא. לשון
זרע דאיכא אתרא דעבדי הכי דאריסא
אמר עקור מצי האי למימר ליה לא
במ"מ טוש"ע שם
הרמב"ם הקרדום שחופרין
אמר לא מצינא לעקור אינו רשאי לקצור
יהיב ביזרא ואיכא אתרא דעבדי
מצינא מיטרח שהקצירה נוחה מן
❖
סעיף א:
בו הארץ. והכלים שנושאין
האי אמר בעינא דתינקר ארעאי והאי אמר
העקירה: דתינקר. שתהא נקיה
הכי דמרי ארעא יהיב ביזרא כדאמר
בהם העפר ומפרש דכל
זה ה"ה בחוכר והטור חלק
שאינה צריכה לזבל: בעינא תיבנא.
בעינא תיבנא ושניהם מעכבין זה על זה
לעיל בסוף איזהו נשך (דף עד:):
בוכרא וטפתא. פר"ח חריץ ובן
עליו בזה וכן ב"ה וראייה
הגהות הב"ח
אני צריך תבן לבהמותי ואי אפשי
למה לי מה טעם קאמר מה טעם לקצור
ממה שמציין על סיפא
שתשאר בקרקע: שניהן מעכבין זה
חריץ שכך רגילים לעשות
דמתני' כשם כו': [ד] שם
(א) גמ' מקבלי בריבעתא
אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור
ואזל איהו: (ב) שם
נימא כו'. נ"ב ר"ל בחכירות
על זה למה לי. כיון דתנן בתרוייהו
סביבות השדה מחוץ לגדר כדאמרינן
משום דשניהם מעכבין זה על זה:
ועי' רש"י כאן ולקמן ק"ה
קנים מאי עבידתייהו. נ"ב
בסוף פרק בית כור (ב"ב דף קח.)
אינו רשאי מכלל דזימנין דניחא ליה
ב' במתני' ועיין תוס' ד"ה
עיין פ' המוכר את
לחרוש אחריו יחרוש: פשיטא ב לא צריכא
ובערוך [ערך ארכבתא] פי' כפירוש
למר בהכי ולמר בהכי וזימנין איפכא:
מנכה כו'. מ"מ דלא כטור
הבית ד' ס"ט פרשב"ם
הקונטרס: בלמא. פירוש
באתרא דלא מנכשי ואזל איהו ונכיש מהו
(ועמ"ש רבינו בח"מ סי'
קנים מאי עבידתייהו
משום דשניהם מעכבין. כלומר מפני
❖
שכ"א ס"ק ב'):
מה צריכים לכרם קנים
דתימא אמר ליה האי דנכישנא אדעתא דלא
שמירה כמו פיו בלום (בכורות דף מ:)
ששניהן יש להם טענה לכאן ולכאן:
הגדילים בקרקע דקנים
כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי
ואזיל איהו ונכיש. בעוד שהתבואה
פירוש סגור וכן בולם עצמו בשעת
סתמא משמע ליה במקום
[א] ג
גידולן כמו חיצת הקנים
מריבה שילהי כסוי הדם (חולין דף
מחוברת ותלש ממנה עשבים רעים
לעזי רש"י
ליה: הכל כמנהג המדינה: הכל לאתויי
קנים המחולקין מפוצלין
פט.) אבל אוצר בלוס דסוף פרק
אלא שלאחר מכאן חזרו וגדלו בהן
מאי לאתויי הא דת"ר מקום שנהגו
שמעמידין תחת הגפנים
פושי"ל [פיישיל"ש].
ד
כדי שיהיו הגפנים זקופין
קצת מהן: דלא כריבנא ליה. שלא
התקבל (גיטין דף סז. ושם ד"ה בלום)
תמוכות גפן.
להשכיר אילנות על גבי קרקע משכירין
והאשכולות תולין באויר
פושיי"ר [פושוי"ר].
הוא בסמ"ך (ד) כמו עיסה בלוסה
אחרוש עוד אחריה שהניכוש במקום
ולא יתקלקלו בקרקע
מקום שאין נהגו להשכיר אין משכירין מקום
מעדר.
מעורב בפרק כלל גדול (שבת דף עו:)
חרישה שלאחר הקצירה היא למנוע
וקורין להו פאשיל"ש:
פאל"א [פיל"א]. יעה
שנהגו להשכיר משכירין פשיטא לא צריכא
ה
(ג) רש"י ד"ה וזבילא
עשבים הרעים: שנהגו להשכיר
ואוצרות בלוסין בב"ר (פרשה ט):
(כלומר כף שטוחה בעלת
פאל"א. נ"ב בלשון אשכנז
מנכה
דכ"ע יהבי בתילתא ואזל איהו ויהביה
ידית ארוכה).
לו מחכורו. בין בחכירות
אילנות. עם שדה לבן שיטול האריס
מיש"ט גאב"ל: (ד) תוס'
בריבעא מהו דתימא דאמר ליה האי דבצרי
בין בקבלנות איירי כדאמר
חלקו בפירות האילן אע"פ שאינו
ד"ה בלמא וכו' הוא
בסמ"ך. נ"ב וכן פי' רשב"ם
לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות קמ"ל
בגמרא ואע"ג דתנן לקמן (דף קה:)
טורח בהן שאינן צריכין לעבודה:
פ' ח"ה דף נ"ח ע"א:
משכירין. כלומר מסתמא הן מושכרין:
המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם
דאיבעי ליה לפרושי ליה: מקום שנהגו
יהבי בתילתא. נותנין קרקעות
מכת מדינה היא מנכה לו מחכירותו
שלא להשכיר אין משכירין: פשיטא לא
ו
ולא איירי אלא בחכירות דבקבלנות
לאריסין ע"מ שיטלו הן חלק שלישי
צריכא דכ"ע מקבלי (א) בריבעא ואזל איהו
ואריס שני חלקים: ואזל איהו ויהיב
אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או
וקיבלה בתילתא מהו דתימא א"ל האי
בריבעא. שלא יטול הוא אלא רביע
רביע כמו שהתנה כדפירש לקמן
דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באילנות קמ"ל
והאריס שלשה חלקים: דבצרי לך.
בקונטרס מ"מ הכא בסיפא מנכין
דאיבעי ליה לפרושי ליה: כשם שחולקין
לו כיון דא"ל בית השלחין דלא איבעי
שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים:
בתבואה כך חולקין בתבן ובקש: אמר רב
מקבלי בריבעתא. ע"מ ליתן לבעל
ליה למימר כיון דקאי בגווה מדאמר
הקרקע רביע בתבואה: בוכרא
זו כדאמר בגמרא ש"מ שרוצה
יוסף בבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא
וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא
לומר כל זמן שתהא בית השלחין
למאי נפקא מינה דאי איכא איניש דיהיב
דבעל הבית. סביבות השדה עושין
כמו שהיא עכשיו שיש בה מעין:
עין יפה הוא ולא גמרינן מיניה אמר רב
חריץ ונותנין העפר על המיצר
דאפשר
יוסף ז בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא
להגביה סביבותיו ולאחר זמן כשנידש
דבעל הבית וחיזרא גופיה דאריסא ח כללא דמילתא כל עיקר [ב] א) בלמא
חוזר הוא ומוסיף עליו עפר שנית וכן
דבעל הבית נטירותא יתירתא דאריסא ואמר רב יוסף [ג] ט מרא וזבילא ודוולא
שלישית. ראשון קרי בוכרא והשני
וזרנוקא דבעל הבית אריסא עביד בי יאורי: כשם שחולקין ביין כך חולקין
טפתא לשון ריבוי דמטפי לה
והשלישי קרי ארכבתא: קני דחיזרא.
בזמורות ובקנים: (ב) קנים מאי עבידתייהו אמרי דבי רבי ינאי קנים המוחלקין
קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים
שבהן מעמידין את הגפנים: ושניהם מספקין את הקנים: למה לי מה
או נסרים סביבות השדה: דבעל
טעם קאמר מה טעם שניהם חולקין בקנים משום דשניהם מספקין את הקנים:
הבית. עליו יציאה זאת לעשות:
מתני' י המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן יבש
חיזרא גופיה. הקוצים שאורגין בו
המעין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו כ אם אמר לו חכור לי שדה בית
סביב הקנים דאריסא: עיקר בלמא.
השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן
עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא:
חכורו: גמ' היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבה אמאי אינו מנכה לו מן
נטירותא יתירתא דאריסא. עליו
חכורו נימא ליה מכת מדינה היא אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דאמר ליה
להוציא שאינו עושה אלא להקל
מ
[ד] ל
מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל
איבעי
בשמירתה: מרא. פושיי"ר בלע"ז:
וזבילא. (ג) פאל"א: ודוולא. דלי להשקות שדה: וזרנוקא. נוד למלאות במקום שנוהגין לדלות בנודות: אריסא עביד בי יאורי.
עליו לעשות חריצין משפת הנהר עד סוף השדה חריצין הרבה שכשדולין המים מן הנהר שופכין בחריצין והחריצין מוליכין עד סוף
השדה והיא שותה מאיליה: מוחלקין. שניטלה קליפתן מחשוף הלבן שעליהן: שניהם מספקין למה לי. פשיטא כיון דתנא דלשניהן
הן וחולקין בהן ממילא שמעינן דשניהן מספקין את החדשים דאי לא יהיב מעיקרא אמאי פליג בישנים: מתני' בית השלחין.
קרקע יבישה דלא דייה במי הגשמים וממעיין שבה משקה אותה: או בית האילן. ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס שנוטל
חלק בפירות בלא טורח: מן חכורו. אם קיבלה ממנו בחכירות בכך וכך כורין לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעיין או
אילן טפי לה בחכירותה: חכור לי בית השלחין זו. גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו: גמ' נהרא
רבה. שהכל משקין ממנו: נימא ליה מכת מדינה היא. ותנן לקמן בפירקין (דף קה:) המקבל
שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה
אם מכת מדינה היא מנכה מן החכירות: נהרא זוטא. אמת
המים שהמשיכו מן הנהר
הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה:
משכחת