קה: המקבל שדה מחבירו פרק תשיעי בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל שנחבאת בחזיונה. תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה
עלו. זב וטהור לאילן שכחו רע או לסוכה ענף אילן שכוחה רע:
ל א ב ג מיי' פ"ח מהל'
א) זבין פ"ג [מ"א],
על
נחבאת באגרופו והלא היא רותת תחתיהן: אדם שכחו
טמא. הטהור שכיון שהאילן או הסוכה כחה רע נכפפת תחתיהן
ב) אהלות פי"ח [מ"ו],
מטמאי משכב ומושב
ג) פאה פ"ה [מ"א],
הלכה ז סמג עשין רמג:
רע שיכול להסיטו טמא. תימה אפילו אין כחו רע שאין יכול
וכבד העליון על התחתון ונשען עליו מכחו של עליון ובין זב שנשען
לא ד ה ו מיי' פ"י
ד) בס"א: ניסט מכחו אפילו
על הטהור ובין טהור שנשען על הזב טמא: שאין בעיקרן לחוק.
להסיטו אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון ועוד הטומאה
מהלכות טומאת מת
הוא מהלך על גבי אבנים או
רוכב ורכב, ה) נ"א ד' סאין
ברחבו רובע הקב: שנחבאת
בחיבורים הוא וטמא טומאת שבעה
הלכה יא:
לב ז מיי' פ"ה מהלכות
לבית כור קרקע זרע ועיין
(ג) בחזיונה. שנטמנת באחיזתה
כדאמר בפרק אין מעמידין (ע"ז
עלו באילן שכוחו רע ובסוכה שכוחה רע
א)א
❖
תפלה הלכה ה סמג
רש"א,
שהאוחז בה טומנה בכף ידו:
דף לז: ושם) וי"ל כגון שתחתון נכרי
טמא היכי דמי אילן שכוחו רע אמרי דבי
עשין יט טוש"ע א"ח סי'
צז סעיף ה [רב אלפס
המהלך בבית הפרס. שדה שנחרש
שאינו מקבל טומאה וטהור העליון
ר' ינאי כל שאין בעיקרו לחוק רובע היכי
ב
ברכות פ"ג יז.]:
הגהות הב"ח
בה קבר חשו לעצם כשעורה שמטמא
מטומאה דאורייתא א"נ אפילו התחתון
לג ח ט מיי' פ"ד מהל'
דמי סוכה שכוחה רע אמר ר"ל ג כל
במגע ובמשא ואינו מטמא באהל והיו
ישראל וכגון שלובשין הרבה בגדים
(א) גמ' שנחבאת
תפילין הלכה כג סמג
שנחבאת בחזיונה תנן התם המהלך בבית
ב)ד
(א)
באחזיונה תנן התם
עשין יט טוש"ע א"ח סי'
שם אבנים שאינן תקועות וקבועות
דטומאה בחיבורים לא מטמא אלא
המהלך בבית הפרס על
מא ובהג"ה [רב אלפס שם
הפרס על גבי אבנים שיכול להסיט על
בארץ והן נסטות מחמת העובר
אדם אחד או בגד אחד אבל שני
גבי אבנים שאינו יכול
ובהלכות תפילין עה.]
האדם ועל הבהמה שכוחן רע טמא ה"ד אדם
לד י כ מיי' פ"ד מהלכות
עליהן ועצם כשעורה ניסט מכחו. או
אין טמא אלא טומאת ערב ואין
להסיטן על האדם ועל
הבהמה שכוחן יפה טהור
מתנות עניים הלכה
שכוחו רע אמר ר"ל כל שרוכבו וארכבותיו
מטמא אדם וכלים ואפילו יטמא
רכב ד) מי שרוצה לאכול טהרות על
ה
ה:
על גבי אבנים שיכול:
טומאה מדרבנן כמו שפי' ר"י בפ"ק
אדם או בהמה שכוחן רע והוליכוהו
נוקשות ה"ד בהמה שכוחה רע אמרי דבי ר'
לה ל מ מיי' פ"ח מהל'
(ב) שם מפשילן כצ"ל
עליהן טמא הרוכב לא מיבעיא נרכב
דשבת (דף יז.) גבי מרדע מ"מ שלישי
ואות י' נמחק: (ג) רש"י
שכירו' הלכה ה סמג
ינאי וכל שרוכבה מטילה גללים אמרי דבי ר'
ד"ה שנחבאת באחזיונה
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
דטמא דבלאו היסט אבנים נמי טמא
לא הוי אלא ראשון ולא יטמא אדם:
❖
ינאי לתפלה ולתפילין ד' קבין לתפלה מאי
❖
וכו' כשאוחז בה:
שכב סעיף א:
מטפחת שלהן. ר"ח גריס של
המהלך בבית הפרס אלא אף הרוכב
היא דתניא ז הנושא משאוי על כתיפו והגיע
טמא דכיון דכח התחתון רע מחמת
לחם וכן נראה דלא
זמן תפלה פחות מד' קבין (ב) מפשילין לאחוריו
משא העליון ניסטו והרי כאילו
אשכחן שנותנין תפילין במטפחת
הגהות הגר"א
מוסף רש"י
ומתפלל ארבעה קבין מניח ע"ג קרקע
מסיטו הוא וכח התחתון אינו מועיל
כי אם בכיס או בתיק:
[א ב] גמ' סאין צ"ל קבין:
מנכה. מחסר (במדבר כב
ארבעת סאין לכור. פי' במקום
ומתפלל לתפילין מאי היא דתניא היה
[ג] רש"י ד"ה רובא דבאגא
להצילו אא"כ כחו יפה אבל אם היה
ח
ו).
רוב כו'. נ"ב אבל הרמב"ם
כחו יפה לא חשיב משא העליון
שראוי לצמוח כור ולא
נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם
כתב רוב השדות של אותה
ואינו כמסיטו: נוקשות. זו לזו:
גדל רק ארבע סאין דהיינו כדי
היו תפילין רוצצות אסור ואם לאו מותר
העיר וכגירסת הרא"ש
רובא דבאגי:
ארבעה קבין. הוי שיעור משוי:
נפילה דבמקום שזורעים ד' סאין
באיזו משאוי אמרו במשאוי של ארבעת קבין
מפשילן לאחוריו. שאין כובדן מונע
רגילות לצמוח כור ובשני דר' אמי
תני רבי חייא המוציא זבל על ראשו ותפילין
מלהתכוין לבו: רוצצות. מתמעכות
צריך לזרוע ח' סאין לצמוח כור
בראשו ה"ז לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם
תחת המשא: ואם לאו. שהוא קל
ובסמוך גבי לקט מיירי בכור זרע:
במתניו מפני שהוא נוהג בהן מנהג בזיון
או שאינו מוטל עליהן: באיזה
אי
אבל קושרם על זרועו במקום תפילין משום
משאוי. הוי רציצה: במקום תפילין.
אצל תפילין של יד: אפילו מטפחת
דבי שילא אמרו אפילו מטפחת שלהן אסור להניח על הראש שיש בו
ט
שלהן. שכורכין בה תפילין בלילה:
תפילין וכמה אמר אביי אפילו רבעא דרבעא דפומבדיתא: אמר ר' יהודה
אסור. להניח לשם משאוי על הראש
מאי קצבה בכרי אלא אם יש בו כדי נפילה: וכמה כדי נפילה ר' אמי אמר
בשעה שתפילין במקומן מונחין:
רבי יוחנן ארבעה [א] סאין לכור רבי אמי דיליה אמר שמונת [ב] סאין לכור
וכמה. יהא במשאוי ויהא אסור
אמר ליה ההוא סבא לרב חמא בריה דרבה בר אבוה אסברה לך בשני
להניחו על הראש אליבא דר' שילא:
דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא תנן
ריבעא דריבעא. רביע ליטרא. דבר
התם ג) י הרוח שפיזרה את העומרין אומדים אותה כמה לקט ראויה לעשות
מועט הוא: ה) ד' סאין [זרע] לכור.
ונותן לעניים רשב"ג אומר נותן לעניים כדי נפילה וכמה כדי נפילה כי אתא
לבית קרקע כור והוא אלף וחמש
מאות אמה אורך של נ' אמה רוחב
רב דימי אמר ר' אלעזר ואיתימא ר' יוחנן ארבעת קבין לכור בעי רבי ירמיה
כ
דחצר המשכן הוי סאתים והוא מאה
לכור זרע או לכור תבואה למפולת יד או למפולת שוורים ת"ש דכי אתא רבין
על נ' וכור ל' סאין ובין מרובע ובין
א"ר אבוה א"ר אלעזר ואמרי לה אמר ר' יוחנן ארבעת קבין לכור זרע ועדיין
ארוך וקצר לפי חשבון זה שיעורו:
תיבעי לך למפולת יד או למפולת שוורים תיקו: מתני' ל המקבל שדה
אסברא לך. לאו דרבי אמי פליג
מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו אם
אדרבי יוחנן רביה אלא שהעולם
אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו ר' יהודה אומר אם קיבלה הימנו
מתקלקל והולך: בימי ר' יוחנן הוה
במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו: גמ' ה"ד מכת מדינה אמר רב
שמינה ארעא. ודיו לבית כור בד'
יהודה כגון דאישדוף רובא דבאגא עולא אמר כגון שנשתדפו ארבע שדות
סאין ובשני דר' אמי כבר הוכחשה
מ
וצריכה ח' סאין: הרוח שפיזרה את
מארבע רוחותיה אמר עולא בעו במערבא נשדף תלם אחד על פני כולה
העומרים. בשדה וכיסו את הלקט
מאי נשתייר תלם אחד על פני כולה מהו אפסיקא בירא מאי אספסתא
של עניים המפוזר בשדה ואין ידוע
מאי
כמה לקט היה שם למטה מן העומרים
שמין אותו ב"ד הולכין עליה ושמין כמה לקט שדה זו ראויה להעשות בכל שנה: רשב"ג אומר. אין הדבר צריך אומד כבר קצוב כדי נפילה ועומד
ונותן לעניים כדי ניפול לקט הקצוב. ולקמן מפרש להו: לכור זרע. לשדה שזרעו בה כור או לשדה שלוקט בה כור תבואה. ואם תמצא לומר
לכור זרע: למפולת יד או למפולת שוורים. יש מקום שזורעין את התבואה ביד ויש מקום שנותנין הזרע בעגלה מנוקבת ומוליכין השוורים
את העגלה על המחרישה והזרע הוא נופל והולך והרבה זרע צריך למפולת שוורים יותר ממפולת יד. וקא מיבעיא לן לשדה של זרע
כור למפולת יד שלה שיערנו בלקט שלה ארבעת קבין או לכור זרע למפולת שוורים: מתני' מכת מדינה. מפרש בגמ'. והא ליתא
אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו: אינו מנכה. דאמר לו מזלך גרם: בין כך ובין כך. אפילו היא
מכת מדינה אינו מנכה שעל המעות לא נגזרה גזירה הלכך לא עליה היתה פורענות זו: גמ' רובא דבאגא. [ג] רוב הבקעה שזו
בתוכה: נשדף תלם אחד. ולא יותר משדות שהן סביבותיה ואותו תלם כל סביבות שדה זו: תלם. שורות המענה: נשתייר תלם אחד. כל
סביבותיה שלא נשדף וארבע שדות שסביבותיה נשדפו וגם זו נשדפה: מהו. מי אמרינן דכיון דנשתייר תלם אחד על פני כולה שלא לקתה
אין זו מכת מדינה אלא מזלו או דלמא האי שיורא לאו כלום היא: איפסיק בירא מהו. אם היו ארבע שדות שהן סביבותיה בורות ושאר
שדות סביב סביב נשדפו מי אמרינן ד' שדות שסביבותיה לא נשדפו או דילמא אמר ליה אם היו זרועות אף הם נשדפו: איפסיק בירא. שדה
בור הפסיק בין השדופות לזו: אספסתא. היו אותן שסביבותיה זרועות שחת למאכל בהמה ולא
נשדפו והן הפסיקו
בין השדופות לזו:
מאי