המקבל שדה מחבירו פרק תשיעי בבא מציעא קט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא מעתה דיקלא ואלים ה"נ. דבעי מר שבחא באלימות הדקל
מתני' לשנים מועטות. פחות מז' שנים: לא יזרענה פשתן.
פב א ב מיי' פ"ח
א) [שבת נב: וש"נ],
שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד ז' שנים.
הא ודאי אפילו לאביי לית ליה דדוקא בשבח שקמה דליכא
ב) [לעיל לט. קו.], ג) יבמות
מהלכות שכירות
עה: כתובות פה. ב"ב קלז:
הלכה ג יוד טוש"ע ח"מ
והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע
פרי אלא שבח דגידול ענפים קאמר אביי דיש לו דאדעתייהו
שם קנא. [עירובין כה:],
סי' שכה:
שהרי הבעלים חולקין בו: ואין לו בקורות שקמה. עץ סרק הוא
נחת אבל אדעתא דאלימות הדקל לא נחת ה"נ מר לא נחת אדעתא
פג ג מיי' שם טור ח"מ
ד) [לעיל סו. וש"נ],
ה) [לעיל קד.], ו) ב"ב כא:,
דתאלי אלא אדעתא דאספסתא א"ל
וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן
שם:
פד ד ה ו מיי' שם סמג
מתני' המקבל שדה מחבירו לשנים
ז) ובערוך פירש ממולאי שם
התם ודאי לאו אדעתא דהכי נחת
חוזרין וגדילין (ג) ופחות מז' שנים אין
א
מקום ואייתי ראיה
שם טוש"ע ח"מ סי'
כדקאמרת אבל אנא (ה) נחתינא למה
נעשות קורות. הלכך קיבלה לפחות
מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו בקורות
מבראשי' רבה פכ"ט וע"ש,
שכז סעיף א:
פה ז ח ט מיי' פי"א
ח) [ואפי' אמר הכי כצ"ל],
מז' שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו
שיצמיח הקרקע דהיינו אספסתא
שקמה קיבלה הימנו לז' שנים שנה ראשונה
ב
ט) ולעיל צז. פי' רש"י
מהלכות שמיטה
אדעתא דקורות נחית דבשנים
ואלו צמחו במקומה:
יזרענה פשתן ויש לו בקורות שקמה: גמ'
אומנא מקיז דם. רש"ל,
הלכה ח סמג לאוין ערה:
כמאן
כאביי. דאילו לרבא דאמר
מועטות אינם חוזרים לקורות אבל
פו י כ מיי' פ"ח מהל'
י) [ד"ה כמותרין שייך
אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח
❖
לע"ב],
שכירות הלכה י סמג
קיבלה לז' שנים שנה ראשונה זורעה
בשבח שקמה אין לו אע"ג
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
שקמה יש לו ורבא אמר ג אפילו בשבח
פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה
דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית
שכה:
גמ'
שקמה נמי אין לו מיתיבי המקבל שדה
שבה: שבח שקמה יש לו. עשו
פז ל טוש"ע ח"מ סי'
ומשני דאפילו תימא כרבא דהתם
ד
לעזי רש"י
כו': אין לך אלא דמי עצים בלבד.
שכט:
מחבירו והגיע זמנו לצאת שמין לו מאי לאו
והשביחו שמין לו שבחם לכשיסתלק:
❖
פח מ נ מיי' פ"י מהל'
קורמיי"ר עץ העוזרר.
לצמיתות אמר רחמנא. מי שאילולי
[א] ואע"ג דבסוף פרק השואל (לעיל
שמין לו בשבח שקמה לא שמין לו ירקא
ה
שכירות הלכה ו סמג
דף קא. ושם) אמר דמצי למימר זיתי
יובל היתה נצמתת דכתיב (ויקרא כה)
שם טוש"ע ח"מ סי' של
וסילקא ירקא וסילקא נעקור ונשקול ו בדלא
סעיף ב:
והארץ לא תמכר לצמיתות: וניגמר
אני נוטל אי לאו משום ישוב א"י
מוסף רש"י
מטא יומא דשוקא ת"ש המקבל שדה מחבירו
פט ס מיי' פ"י מהלכות
מיניה. דמקבל: התם זביני מעליא
הכא לא מצי אמר ליה דמיירי דהני
(ד)
[ב]
תרגמא אביי אליבא
שכירות הלכה ז ועיין
והגיע שביעית שמין לו שביעית מי קא
הוא. וכל כמה דאשבחא ארעא
תאלי לא היו ראוים לנוטעם במקום
דרבא. במקומו ובשבילו
בהשגות ובמגיד משנה
מפקעא ארעא אלא אימא המקבל שדה
שתהא מתורגמת לפי
סמג עשין פח טוש"ע ח"מ
ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא
אחר ואם היה נוטלם היו מתים ולא
❖
דבריו (סוכה יט. עי"ש).
סי' שו סעיף ח:
מחבירו והגיע יובל שמין לו ואכתי יובל מי
משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא
היו שוים אלא לעצים א"נ מדלא א"ל
אפקעתא דמלכא.
מפקעא קבלנות לצמיתות אמר רחמנא אלא
ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע
תאלי הוה נטענא אלא כורכמא
מצות המלך (לעיל
לט.). דאתיתו ממולאי.
ממכר אפקע שבחא לא פקע: קדחו
דרישקא שמשעוקרין אותן אין
תורה אור השלם
אימא הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל שמין
ז
ממשפחה אומללה מבית
בה תאלי. צמחו בה אילנות: דיקלא
נוטעין אותן במקום אחר גלית
1 וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם
לו וכי תימא ה"נ שמין לו בירקא וסילקא
עלי, דאמרינן בפ"ק דר"ה
(יח.) אביי ורבא מדבית
ואלים. קיבל הימנו אילן לפירותיו
אדעתיך שלא היית חושש בדבר שראוי
וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר
סילקא וירקא ביובל הפקירא הוא אלא לאו
עלי קאתו (יבמות עו.)
אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי
כך וכך שנים ונתעבה והגבירו עיקרו
לנוטען ולכך אין לך אלא דמי עצים
או: מקוטעים, מבית עלי,
ח שבח שקמה א) תרגמא אביי אליבא דרבא
הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם
ה"נ וכו': לאו אדעתא דהכי נחת.
[ג] וכגון שהתאלי לא היו מכחישין אותו
דאביי אבוה דרב ביבי
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
שאני התם דאמר קרא ויצא ממכר בית
❖
1
מבית עלי אתא (ערובין
ויקרא כה לג
אלא לאכילת פירות. הכא אדעתא
יותר מאספסתא וכורכמא דרישקא
כה:) בית עלי שהן כרותי
ממכר חוזר ט שבח אינו חוזר ונגמר מיניה
דהכי נחת לכל אשר יצמח בה: התם
שאם לא כן לא יכול לומר תאלי הוה
ימים, ולי נראה ממולאי
התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא
לית ליה פסידא. כל מה שהשביח
נטענא שהרי לאספסתא קבלה:
ב)
גבנונים, בעלי מומין שאינן
הגהות הב"ח
חיין כשאר בני אדם, לשון
דמלכא היא רב פפא קביל ארעא לאספסתא
שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה:
וספר
(א) גמ' שקול כורכמא:
(ב"ב נד.) שקל מוליא ושדא
ידא דאספסתא. מקום הדקלין היה
קדחו בה תאלי כי קא מסתלק אמר להו הבו לי שבחא א"ל רב שישא
(ב) שם מפסדינא
בנצא (כתובות פח.) או:
זורע אספסתא. ידא כמו (במדבר ב)
מסתלקנא אפסיד:
על שם מקומן נקראו בני
בריה דרב אידי לרב פפא אלא מעתה דיקלא ואלים ה"נ דבעי מר שבחיה
(ג) רש"י ד"ה ואין לו וכו'
עלי ממולאי, כדאמר בב"ר
איש על ידו: אנא כורכמא רישקא
א"ל התם לאו אדעתא דהכי נחית אנא הכא אדעתא דהכי נחיתנא כמאן
ובפחות מז' שנים:
בתחילת פרשה נט ואברהם
רבאי. אני הייתי מגדל במקומן
(ד) ד"ה ונגמר מיניה
זקן, עטרת תפארת שיבה
כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו אפילו תימא כרבא התם לית ליה פסידא
למקבל: (ה) תוס' ד"ה
כרכום שדמיו יקרין: א"ל. מדקאמרת
וגו', ר"מ אזל לממלא ראה
הכא איכא פסידא א"ל מאי פסדתיך ידא דאספסתא שקול ידא דאספסתא
אלא וכו' אבל אנא הכא
אותם שחורי ראש, אמר
י
כורכמא רישקא רבאי שהוא דבר
❖
להם שמא ממשפחת עלי
נחתינא:
וזיל אמר ליה אנא כורכמא רישקא רבאי א"ל גלית אדעתך דלמשקל
הנקצר בכל שנה ולא אמרת אנא
אתם דכתיב ביה וכל מרבית
ואסתלוקי עבדת (א) שקל כורכמא רישקא וזיל אין לך אלא דמי עצים בלבד
ביתך ימותו אנשים, אמרו
תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו
רבי התפלל עלינו, אמר
הגהות הגר"א
גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא
רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר ליה משוניתא קדחו ביה זרדתא כי
להם לכו וטיפלו לצדקה
אדעתא למיעבד בה מידי דבר קיימא
[א] תוס' ד"ה אין לך
ואתם זוכים לזקנה כו',
קא מיסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי
ג)
וה"נ אמר בר"ה (יח.) אם
ואע"ג וכו'. נ"ב ואף דאמר
למישם ליה שבחיה ומפיק אלא מידי
אמריתו מילי מולייתא אפילו רב פפא לא אמר אלא דאית ליה פסידא הכא
כ
יתכפר עון בית עלי בזבח
שם בהיורד לשדה כו' לחד
דתיעקריה ותישקליה ותיזיל כי
ומנחה, בזבח ומנחה הוא
לישנא משום כחשא דארעא
מאי פסידא אית לך: רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא שכיב ושבק חמשה
מסתלקת שקול כורכמך רישקך אותו
דאין מתכפר אבל מתכפר
וקי"ל כהאי לישנא. תוס'
חתנוותא אמר עד האידנא חד השתא חמשה עד האידנא לא הוו סמכו
בתורה ובגמילות חסדים
אזלי לשיטתייהו שכתבו
כורכמא רישקא דהיינו תאלי שקיימו
למטה וכגון שהתאלי כו'
אהדדי ולא מפסדו לי השתא חמשה סמכו אהדדי ומפסדו לי אמר להו
(רשב"ם ב"ב קלז: וכעי"ז
בה עקור אותו ולך וכשתבא לעקור
. מילי מולייתא.
אבל הטור ס"ל דבאמת
שם קנא.)
אי שקליתו שבחייכו ומסתלקיתו מוטב ואי לא מסליקנא לכו בלא שבחא דאמר
אינו אלא עצים וזה יתן לך דמי
שמכחישין כמ"ש למטה לכן
קטועות בלא רגלים (ערובין
כתב שנוטל דמי נטיעות
כה:) או: דברים כרותים
עצים: אהדר ליה משוניתא. הגביהו
רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא ר"נ האי שתלא דשכיב יורשים דיליה
העומדין ליטע וכמ"ש תוס'
שאין בהם ממש, לשון (איוב
סביב גבוליה כעין שן הר: קדחי
מסתלקין להו בלא שבחא ל ולאו מילתא היא ההוא שתלא דאמר להו אי
שם בד"ה ואם אמר כו':
יח) ימל קצירו (רשב"ם ב"ב
ביה זרדתא. בההיא משוניתא צמחו
[ב] שם דמיירי כו'. נ"ב
שם). אסמכתא. הבטחת
מפסדינא (ב) מסלקנא אפסיד אמר רב יהודה מסתלק בלא שבחא רב כהנא
גוזמא שאדם מבטיח את
וכ"פ הטור וב"ה אבל
בה אילנות של עוזרדין קורמיי"ר
אמר מסתלק ושקיל שבחא ומודה רב כהנא דאי אמר אי פסידנא מסתלקנא
חבירו לסמוך עליו שאם
הרמב"ם וש"ע השמיטו
בלע"ז: ממולאי. מבית עלי שהיה
ז)
לא יקיים תנאו יתן כך
וכתירוץ השני של תוס':
בלא שבחא מסתלק בלא שבחא רבא אמר מאסמכתא היא ד)ואסמכתא לא
[ג] שם וכגון כו'. נ"ב
ממשפחה רעועה: אמריתו מילי
וכך (לעיל מח:) היינו דבר
קניא ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא
דאינו נותן לו מדעתו, אלא
אבל הטור השמיטו דס"ל
ה)
מולייתא. דברים גבנונים. לשון מוליא
סומך על דבר שאינו, דסבור
דעובדא דכאן הוא במקבל
התם מאי דאפסיד משלם הכא מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן
במוליא במו"ק (דף י:) גבשושית:
נ
שהוא יכול לנצח ופעמים
ועי' רש"י ק"ו ע"ב
ליה רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה אתא לקמיה דרבא א"ל חזי
שמנצחין אותו (סנהדרין כד:)
במתני' ד"ה לא יזרענה
אפילו רב פפא. דבעי שכר שבחא
המבטיח לחבירו דבר על
כו' ולהרמב"ן שם דאוסר
דתאלי: דאית ליה פסידא. שצמחו
מר מאי קא עביד לי א"ל שפיר עביד א"ל הא לא התרה בי א"ל לא
מנת שיעשה דבר לעתיד
בכל ענין במקבל א"צ לגילוי
במקום הראוי לזריעה: הכא מאי
וסומך בלבו בשעת התנאי
דעתו דלמשקל ואסתלוקי
צריכא להתרות רבא לטעמיה ו)דאמר רבא סמקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא
שיוכל לקיים הדבר כשיגיע
כו' ולכן השמיט הרמב"ם
פסידא איכא. במשוניתא אין דרך
וספר לפי שכתב הדין אצל מקבל
זמן וכשיגיע הזמן יאנם ולא
לזרוע: שתלא. נוטע כרם בקרקע
על המתני' דכאן ודלא
יוכל לקיים (רשב"ם ב"ב
בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות: אפסיד. מאי דאשבח כבר מיהו אכתי הוה שבחא ומיסתלקנא דקאמר
קסח.). לא קניא. ואינו
כדעת רש"י דמתני' כאן
ד"ה לא יזרענה פשתן כו'
נתפס בתנאו ולא יפסיד בכך
בלא שבחא קאמר: ורב כהנא אמר וכו'. דה"ק אי מפסידנא מסתליקנא על כרחי ושקילנא מאי דאשבחי: לא קניא. ואפילו ח) אמרת
(שם). אם אוביר. אעשנה
ורש"י אזיל לשיטתו כנ"ל
הכי לא מסלקינן ליה בלא שבחא: מאי דאפסיד מנכינן ליה. שיימינן מאי דמטי לבעל הבית בהפסד ומנכינן ליה מחלקו דשתלא
בורה, ולא אעביד. ולא
(ועמ"ש רבינו בח"מ סי'
בשבח: אומנא. ט) מוהל תינוקות: י) כמותרין ועומדין דמי. לסלקינהו:
מקרי דרדקי.
פסידא דלא הדר הוא
דשבשתא כיון דעל על:
שכה ס"ק ד):
אעשה בה פעולה הראויה
לה (לעיל קד.). שתלא.
א"ל
נוטע כרמים למחצה (ב"ב כא:). ואומנא. מקיז דם (שם).