המקבל שדה מחבירו
פרק תשיעי בבא מציעא קיג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גבי בעל הבית. כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו:
ונוטל הכי פירושו יביא ראיה ששכרו ואז יהיה נשבע ונוטל ו)והיכא
קכז א ב מיי' פי"א מהל'
א) רש"ל מוחק ג' תיבות
והא תבע ליה קמן. ומה עדים שתבעו אותו מצריכין: ודלמא לבתר
דקתני המע"ה היינו יביא עדים שקצץ לו שתים שהעדים יודעים
אלו, ב) תמורה ו., ג) [ע'
שכירות הל' ו ועיין
תוס' לקמן קטו. ד"ה
שם סמג לאוין קפא טור
הכי. דאזלי עדים מהתם פרעיה בו ביום דלא עבר בבל תלין: כל
הקציצה אם יודעין ששכרו (ד) כדפריך וכן משמע בפרק כל הנשבעין
אלמנה], ד) אמר לך,
ש"ע ח"מ סי' פט סעי' ג:
זמנו. עד שעבר עליו: ולעולם. בתמיהה. ובשביל שתבעו כל היום
דקאמר עלה ראיה דלשלם
קתני ראיה דלשבע לא קתני משמע
קכח ג ד מיי' פ"ג מהל'
ה) [דברים כד], ו) צ"ל
וסיפא, ז) [ושם בתו' ד"ה
ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם
דנשבע ונוטל היינו שיביא ראיה
מלוה ולוה הל' ד
והאמר רבי יוחנן ועי'
סמג שם טוש"ע ח"מ סי'
רמי אנפשיה ומידכר ששכרו ויהיה נשבע ונוטל:
לומר לא התקבלתי ואם רוצה בעה"ב
אבל מטא זמן חיוביה
שםדף כא: תוס' ד"ה אמר
צז סעי' ו:
השתא
דמטא זמן חיוביה רמי
לישבע לא נאמין וכי כל כך השהה
קכט ה מיי' שם הל' ו
רב פפי], ח) עי' מ"מ פ"ג
וכי שכיר עובר משום בל תגזול התם תרי
אנפשיה ומדכר. וא"ת
ממלוה מה שתירץ בשם
ועיין בהשגות
שכיר שכרו: א"ר חמא בר עוקבא
חזקי הכא חדא חזקה גבי בעל הבית איכא
❖
הרשב"א,
ובמ"מ טוש"ע שם סעיף
כנגד כל היום של תביעה. יום אחד
א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל
יח:
תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר משום
לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע
לימא בעה"ב איני זוכר עתה אבל הניחו
קל ו מיי' שם הל' ה
בל תלין וחדא דאין שכיר משהא שכרו
ויטול: מתני' המלוה את חבירו.
1
טוש"ע שם סעי' טז:
לי עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם
הגהות הב"ח
קלא ז מיי' שם הלכה ו
והכא חדא חזקה: אם יש עדים שתבעו הרי
והגיע זמן ולא פרע לו: לא ימשכננו.
נתתי אם לאו כיון שאחר זמנו אנו
(א) גמ' והא קתבע ליה
טוש"ע שם סעי'
זה נשבע ונוטל: והא קתבעו לקמן א"ר אסי
אפי' בשוק אלא בב"ד: ולא יכנס
פוטרים אותו מטעם זה ועוד קשה
קמן: (ב) שם משום הא
(א)
יח:
קלב ח ט מיי' שם הל'
לא איריא (הכי קאמר)
לביתו. בגמ' מפרש במאן קאי: היו
שתבעו בזמנו ודלמא לבתר הכי פרע אמר
במודה במקצת אמאי אין בעל הבית
א
תא"מ ונ"ב ס"א חסורי
ד ועיין שם טוש"ע
לו שני כלים. וחובו כנגד שניהם
נשבע דרמי אנפשיה ומידכר שלא שם סעי' ו:
אביי שתבעו כל זמנו ולעולם א)(לא פרע ליה)
מיחסרא והכי קתני:
❖
ומשכנו בשניהם: נוטל אחד ומחזיר
ישבע לשקר וי"ל דחזקה שאין בעה"ב
(ג) שם נתוחי נמי לא
י [מיי' שם הלכה א]:
א"ר חמא בר עוקבא ב כנגד אותו היום של
גזירה שמא יכנס לביתו:
אחד. בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו
עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא
תביעה: מתני' המלוה את חבירו לא
(ד) תד"ה קציצה וכו' אם
ג
דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו
לו משום החזרת העבוט ויעכב את
יודעין ששכרו כדפרישית
ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ליטול
תורה אור השלם
ד
וכן משמע בפ': (ה) ד"ה
בהדיה כמו שאפרש בסמוך ואם היה
השני וכשיצטרך זה לשני יטול זה
משכונו שנאמר בחוץ תעמוד היו לו שני
השתא שהרי לא השהה
1 לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ
ה
2
יכול בעה"ב לטעון הניחו לי עד שיעלה
את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש
אותו אלא: (ו) ד"ה וכי
וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין
כלים נוטל אחד ומניח אחד ב)ו ומחזיר את הכר
עמוד השחר לא היתה כאן חזקה
ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת
שכיר וכו' לבדו נמי לא
פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד
❖
בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו
המחרישה ביום: מת. הלוה אין
דאין שכיר משהה שכרו שהרי לא
חשיבא:
ויקרא יט יג
בֹּקֶר:
2 בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ
משיב העבוט ליורשין שאין כאן
השהה (ה) אתו אלא תבעו ממנו בב"ד
מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו
ז
אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא
מצות העבוט אלא ימכרנו ויגבה חובו
ולא רצו ליתן לו ושהו אותו לעמוד
מחזיר אלא עד שלשים יום ומשלשים יום
אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט
הגהות הגר"א
השחר: וכי שכיר עובר בבל
ולהלן מוכרן בב"ד: גמ' אמר שמואל
דהשב תשיב לו כתיב ולא ליורשין:
הַחוּצָה: דברים כד יא
ה)
[א] תוס' ד"ה ואת.
3 לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב
שלשים יום. זמן ב"ד: גמ' ושליח
תגזול. וא"ת בעל הבית נמי אית ליה
לכן מפר"ת כו' ועוד
ג)חשליח ב"ד מנתח נתוחי אין אבל משכוני לא
כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:
ב"ד מנתח נתוחי. אף הוא אינו
הך חזקה שאינו עובר בבל תגזול וי"ל
נראה לר"ת כו'. נ"ב וכן
דברים כד ו
והתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא
4 לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר
פי' הרא"ש וטור אבל
רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא
דחמיר ליה לאו אחד כמו שנים א"נ
הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א
בב"ד מכלל דבב"ד ממשכנין ד) א"ל שמואל
יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד
רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו
בלאו הכי משני ליה שפיר וא"ת ומ"מ
וש"פ מפרשים כפירש"י
אַלְמָנָה: דברים כד יז
אימא לא ינתחנו אלא בב"ד הכי נמי מסתברא
ממנו: ממשכנין. משמע בתוך
איכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל
5 כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת
החורשות וכן מחרישה
דמתני' מחרישה ממש
דקתני סיפא לא יכנס לביתו ליטול משכונו
הבית: חבילה מתוך הבית משמע
תלין כנגדו והוה ברי וברי והמע"ה
מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל
וקושית תוס' תירץ בסה"ת
בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:
דהא ריחיים ורכב בגו ביתא שכיחי:
וי"ל דחזקה של בעל הבית אינה חזקה
מני אילימא בעל חוב מרישא שמע מינה
❖
דמתני' מיירי בעבר ומשכנו
דברים כד י
לעולם בבעל חוב. קאמר ולא תידוק
טובה כשל שכיר דזימנין לא רמי
ובזה מתורץ קושית תוס'
אלא לאו שליח ב"ד אי משום הא לא איריא
ד"ה מחזיר כו' ומש"ש זיל
מינה הא כלים אחרים חבול דבכלים
אנפשיה למידכר והוה לן למימר
ה"ק המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא
אהדריה ר"ל בשעת מלאכה
(ב)
מוסף רש"י
אחרים עובר משום לא תבא אל
דנשבע ונוטל וחזקה דאין שכיר
דא"צ להחזיר כלי א"נ אלא
בב"ד מכלל דבב"ד ממשכנים ובעל חוב אפי'
ביתו ולהכי איצטריך להוסיף לאו
משהה שכרו לבדו לא חשיבא
וכי שכיר עובר על בל
בשעת מלאכה ודוקא הצריך
(ו)
נתוחי נמי לא שלא יכנס לביתו ליטול
תגזול.
לגוף אדם או כלי א"נ אבל
לקבל שכרו ב'
(ג)
שני משום ריחיים ורכב וחד משום
כחזקת שכיר אלא כששתיהן ביחד
ש"ד כמו צלוחית כו' א"צ.
פעמים
(שבועות מה:).
משכונו מתיב רב יוסף לא יחבל ריחים
לא תבא אל ביתו: ממשמע שנאמר
הוו כנגד חזקת שכיר והוי ברי
3 ט
והרמב"ן והרשב"א תירצו
ורכב הא דברים אחרים חבל לא תחבל בגד
דאף לכתחלה מותר למשכן
בחוץ תעמוד. ויוציא אליך את העבוט
וברי והמע"ה:
י 4
והא תבע ליה קמן. ס"ד השתא
שלא בשעת מלאכה כלי א"נ
וכי איני יודע שהאיש יוציאנו אלא
אלמנה הא של אחרים תחבל מאן אי נימא
וכ"ה בירושלמי אבל דעת
מי יוציאנו אם לא בעה"ב: מאי לאו
אם יש עדים שתבעו היינו
הרמב"ם בזה כדעת תוס'
בעל חוב הא כתיב 5 לא תבא אל ביתו
דכלי א"נ אסור לעולם
לרבות שליח ב"ד כו'. שיכנס לתוך
אפי' אחר זמנו ולכך פריך דמה אנו
לעבוט עבוטו אלא לאו שליח ב"ד תרגמה
למשכן ואם משכנו חייב
הבית וה"ק והאיש
דהוא שליח ב"ד
צריכין לעדים הלא תובעו השתא
להחזיר מיד והרז"ה תירץ
רב פפא בריה דרב נחמן קמיה דרב
ואשר
אתה נושה בו יוציא אליך:
בפנינו ולמאי דס"ד הוה מצי למיפרך
דמתני' מיירי בנתנו מדעתו
יוסף ואמרי לה רב פפא בריה דרב
ואפ"ה חייב להחזיר וכ"כ
אמאי נשבע ונוטל אלא פריך שפיר:
לא
ולעולם. פי' בקונטרס וכי שכיר
הרמב"ם אחד כו' ואחד
יוסף קמיה דרב יוסף לעולם בבעל
שנתנו לו מדעתו וכמ"ש
שנאמר בחוץ תעמוד
חוב
ולעבור עליו בשני לאוין ת"ש ממשמע
משהה שכרו כ"כ ואינו
בש"ע שם (בח"מ סי' צז)
2
סעי' טז וע"ש בסעי' יב
איני
יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא
אלא
מה תלמוד לומר
מיושב דאין בזה ראיה שנפרע דחזקה
דפסק דכלי א"נ מחזיר מיד
דאין שכיר משהה שכרו אינה מועלת
2 והאיש לרבות שליח בית דין מאי לאו שליח בית דין כלוה
וע"ש בהג"ה אבל בסוף
אלא היכא דאיכא חזקה דאין בעה"ב
סעי' ו' כתב ומחזיר אותם
לא
בשעת מלאכה והעיקר
עובר בבל תלין בהדה ובל תלין
כדעת רמב"ם דמחזיר מיד:
אינו עובר אלא בוקר ראשון אלא הכי פירושו ולעולם שכיר נשבע ונוטל אין זו תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי: מחזיר את
הכר בלילה. בריש תמורה (דף ו. ושם ד"ה מחזיר) פריך לרבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי השבת העבוט
דאמר רחמנא לא תעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה אלמא דמהני וקשה דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וא"ל דסמיך אברייתא
דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקתני משכנו שלא ברשות מנין כו' דא"כ מאי קשה לן דהא בברייתא גופה יליף מהשב תשיב כדמשני התם
ואי אדשמואל סמיך א"כ מה צריך לתרץ מהשב תשיב הלא עיקר קרא לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל וגו' משמע דמשכנו
בביתו וי"ל דסמיך אמעשים בכל יום דמחזיר אפי' משכנו שלא ברשות א"נ סמיך אברייתא דלקמן (דף קיד:) דמתרץ לה רב ששת המלוה
[את] חבירו אינו רשאי למשכנו משכנו חייב להחזיר לו אע"ג דהאי דפריך לרבא בתמורה לא אתי אליבא דשמואל דלשמואל אין שייך
להקשות דעיקר קרא במשכנו באיסור כתיב מ"מ אין להוכיח משם שלא יהא הלכה כשמואל כי כן דרך גמרא להקשות ולתרץ אפילו דלא
כהלכתא כדאשכחן בפ"ב דכתובות (דף כו. ז)) וברייתא דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקאמר אין לי אלא במשכנו ברשות אין צריך לומר
דשמואל יהפוך וישנה אין לי אלא משכנו שלא ברשות אלא יעמידנה כתנא דפליג אתנא דקאי כוותיה ויהפוך הדרשה:
ואת המחרישה ביום. קשה לר"ת דתניא בסוף פירקין (דף קטז.) חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב משום ב' כלים ופירש
בקונטרס פרות החורשות וחייב עליהם החובלן לפי שעושין אוכל נפש א"כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר ח) הא
עבר כי נפש הוא חובל (דברים כד) ועוד דאין נראה לחייב אלא דוקא דומיא דריחיים ורכב שמתקנים האוכל עצמו בכלי [א] לכן
מפרש ר"ת צמד פרות היינו פרות המרכסות בתבואה וגריס ר"ת נמי זוג של מספרים ולא גרסינן זוג של ספרים וכן גריס
ר"ח והם תספורת של ירק או לגזוז בית השחיטה כדאמרינן בבכורות (דף כה.) שדרכן היה לגזוז אבל פרות החורשות לא מיקרי
כלי שעושין אוכל נפש ועוד נראה לר"ת דמחרישה דהכא לאו היינו מחרישה שחורשין בה את הקרקע דנראה דלא מיחייב בהשבת
העבוט אלא בכלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו ועוד דמוקי בגמ' במחרישה דכספא ואין דרך לחרוש קרקע במחרישה של כסף אלא
נראה לר"ת דהיינו מגרדתא שמגרדין בו בני אדם בבית המרחץ כדאמר בפרק חבית (שבת דף קמז:) עבדא ליה אימיה מגרדתא
דכספא וכן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) במחרישה דכספא פר"ח דהיינו מגרדתא: אימא לא ינתחנו אלא בבית דין.
וא"ת מנין דניתוח אסור לבעל חוב ואומר ר"י דמדרבנן הוא כדאמר בסמוך בעל חוב ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס בביתו:
וחסורי מיחסרא והכי קתני. תימה דקאמר חסורי מיחסרא כדי לדחות וי"ל דאין לחוש כיון שאינו מגיה כ"כ ורוב ספרים גרסי הכי קאמר:
מטה