קיג: המקבל שדה מחבירו
פרק תשיעי
בבא מציעא
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
מטה ומטה. בפ' שום היתומים (ערכין דף כג:) לא תני אלא
לא שליח ב"ד כמלוה. והכי קאמר בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא
קלג א מיי' פ"ג מהל'
א) [עי' שבת מא.], ב) פי'
שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך: הרי בעל חוב אמור.
מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת
מלוה הל' ד סמג
אמות וכן פי' רש"י לעיל
לאוין קע"א טוש"ע ח"מ
סד. ד"ה בני גרמידא,
שאינו רשאי: הכתוב מדבר. שהוא רשאי ליכנס לחובלו והכי קאמר
כדאמר נמי הכא מטה ומטה ומצע ובפ' אע"פ (כתובות דף סד:) גבי
ג) [שבת קכח.], ד) שבת
סי' צז סעיף ו:
משרה אשתו על ידי שליש בעני שבישראל דלא יהיב לה אלא
קרא אם חבול תחבול על ידי
שליח ב"ד עד בוא השמש תשיבנו לו:
קלד ב מיי' שם הל' ב
קכו:, ה) שבת קיא.,
ו) כתובות סח., ז) [פי' כמין
שנאמר בחוץ תעמוד והאיש. שהוא
מטה ומפץ משום דהתם קודם
טוש"ע שם ובסעי'
יז:
מסרק היא ומחכך בה בשרו
שנשאת לו לא היה לה אלא חדא
שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ:
לא שליח ב"ד כמלוה ת"ש אם חבל תחבל
1
קלה ג מיי' שם הל' ו
במרחץ ערוך ערך מחרש
השתא
זבוני מזבנינן.
לא ימשכננו כלים שעושין בהן אוכל
מטה ל):
שלמת רעך בשליח בית דין הכתוב מדבר
ועיין בהשגות
וע"ל עמוד א' בתוס' סד"ה
ואת המחרישה], ח) [דברים
ובמ"מ טוש"ע שם סעי' יז
נפש. דאיתרבו מכי נפש הוא חובל :
הכסת והכר שיש לו בעין סדורי
ח)
אתה אומר בשליח בית דין הכתוב מדבר או
כד], ט) [ויקרא כז],
וסעי' כג:
מטה ומטה. לקמן הוא מפרש אחת
מסדרינן בתמיה פירוש ואנן נסדר לו
קלו ד מיי' פ"א שם הל'
י) [לעיל ע"א], כ) [דליגזרו
אינו אלא בבעל חוב כשהוא אומר 2לא תבא
לאכול ואחת לישן: מצע. של לבד
להניח מן המעות כדי לקנות כסות
כצ"ל], ל) [עי' תוס' כתובות
ז טוש"ע שם סעי'
אל ביתו לעבוט עבוטו הרי בע"ח אמור הא
כג:
סה. ד"ה ונותן תירצו באופן
לצורך שנים עשר חדש כמו שעושין
שקורין פולטר"א במקום שאין כסתות:
❖
קלז ה מיי' פ"ג מהל'
אחר],
ערכין הל' יד סמג נימא
מה אני מקיים אם חבל תחבל שלמת רעך
ליה לא עלי דידי
לעשיר. שהורגל במצעות: ומפץ
בערכין:
בשליח ב"ד הכתוב מדבר תנאי היא דתניא
עשין קלא: רמית. לאו אמתני' פריך אמאי מחזיר
לעני. לפי מה שהורגל דגבי ערכין
קלח ו מיי' פ"א מהל'
שליח ב"ד שבא למשכנו לא יכנס לביתו
לו הכר דא"כ למה המתין עד כאן
כתיב ואם מך הוא מערכךט) ודרשינן
הגהות הגר"א
א
מלוה הל' ז סמג
ועוד דמה צריך טעם על מצות
(ערכין דף כד.) החייהו מערכך גזבר
למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו
[א] גמ' ונותן מטה כו'.
לאוין קפא טוש"ע ח"מ
סי' צז סעי' כג: המקום ועוד וכי לא ידע דכתיב
הבא למשכנו כשאין ידו משגת והוא
נ"ב דעת הרמב"ם שאינו
משכון שנאמר 3 בחוץ תעמוד והאיש ותניא
קלט ז מיי' פכ"ו מהל'
נותן אלא אלו בלבד אבל לא
(דברים כד) ולך תהיה צדקה אלא
נידון בהשגת יד דכתיב (ויקרא כז)
אידך בע"ח שבא למשכנו לא יכנס לביתו
שבת הל' טז [והל'
שאר [כלים] שמסדרין
והעמידו לפני הכהן והעריך אותו
על כרחך ידע ואפילו הכי מקשה
יז] סמג לאוין סה טוש"ע
בשעת גביה והרמב"ן
למשכנו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא
הכהן משייר לו כדי חייו ונוטל השאר
ליה וא"כ מה מתרץ לו אלא נראה
א"ח סימן שח סעי' כט:
ורשב"א כתבו דכל הסדור
קמ ח מיי' שם פכ"א
לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד ושליח ב"ד
[דערכין] מסדרין לו ג"כ
ויצא ידי הקדש ואפי' העשיר לאחר
דארבי עקיבא ורבי ישמעאל פריך
כאן וז"ש כדרך כו' ודעת
הלכה כג סמג שם
שבא למשכנו הרי זה נכנס לביתו וממשכנו
שאמדוהו ונטל מה שבידו ומינה נמי
דאמרי כל ישראל בני מלכים הם וכולן
הרא"ש דאין נותן לו כלום
טוש"ע א"ח סי' שכז סעי'
ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל
גמרינן לבעל חוב שמשיירין לו כדי חייו
ראוין לאותה איצטלא ואמאי כיון דאינו
ומ"ש ונותן כו' קאי אשעת
א:
ב
קמא ט מיי' פ"א מהל'
גביה וה"ה כל הסידור וז"ש
כדאמר לקמן (דף קיד.) דגמר מיכה
לובשה אלא לכבוד ולנוי בעלמא
נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר
[א] ג
(במתני') ומחזיר כו' ודעת
מלוה הלכה ז סמג
מיכה: לו. הוא צריך ליתן מטה אבל
למה יש לנו לומר שכל זה הטיל
מטה ומטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו
הרמב"ן שמניחין לו כל
לאוין קפא טוש"ע ח"מ
ד
❖
הסידור כנ"ל רק מה שא"צ
סי' צז סעי' כג:
לא לאשתו ולבניו דהחייהו כתיב ולא
הכתוב על המלוה כיון שלא פירש
ולא לבניו ולבנותיו כדרך שמסדרין לבע"ח
לו תמיד כגון כר ומחרישה
הוטל על המלוה להחיות את בני
הכתוב בהדיא ולא היה שייך עליו
אינו מניח לו כי אם בעת
כך מסדרין בערכין כלפי לייא עיקר סידור
ביתו: שמסדרין. שמין להניח לו
יותר מעל אחר כיון דסגיא ליה בלאו
שצריך וז"ש במתני' ומחזיר
תורה אור השלם
בערכין כתיב אלא אימא כדרך ה שמסדרין
כו' ולהרמב"ם י"ל דכר לאו
צרכי חייו לשון והעריך אותוט). לישנא
הכי ומשני גם באיצטלא שייך לומר
1 אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת
בכלל מצע וכן משמע
בערכין כך ו מסדרין בבע"ח אמר מר נותן
אחרינא שמשרדין לשון שריד ושתיהן
לך תהיה צדקה והטיל עליו הכתוב
בדבריו (ועמ"ש רבינו
רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ
מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה
❖
שמעתי: אדרבה עיקר סידור בערכין
שלא למנוע ממנו הנוי והכבוד
בח"מ סי' צז ס"ק נה):
תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
שמות כב כה
כתיב. כדפי' לעיל: למאן. המטה
ומפץ לעני למאן אילימא לאשתו ולבניו
והתענוג שהורגל בו עד עתה:
2 כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת
השנית: מיתנא רטיבא דכיתנא
הקדש
ולבנותיו הא אמרת לו אבל לא לאשתו ולבניו
מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל
לעזי רש"י
אחרציה. חבל לח של פשתן על
בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:
ולבנותיו אלא אידי ואידי לדידיה תרתי למה לי חדא דאכיל עלה וחדא דזג
דברים כד י
פולטר"א [פילטר"א].
מתניו: אהינא. תמרא: אליבא
❖
עלה כדשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת מאן
3 בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ
ל∆ב∆ ד.
ריקנא. קודם אכילה: ולא מסגי
אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא
דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא
ארבעה גרמידי. קודם שישן. הלכך
אֵלֶיךָ
אֶת הַעֲבוֹט
אחרציה ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי תני תנא קמיה דרב
דברים כד יא
א)
ב)
הַחוּצָה:
יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה
מוסף רש"י
נחמן כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבע"ח א"ל השתא זבוני מזבנינן ליה
ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו
לא את הלוף. מין קטניות
סדורי מסדרינן ליה ומי מזבנינן ליה והתנן מחזיר את הכר בלילה ואת
שאינו ראוי חי אפילו לבהמה
ועל כרחו ירגיל לעמוד וללכת
(שבת קכו:). שהוא מאכל
במשכב ולא יישן על מטה שאכל:
המחרישה ביום תנא כרשב"ג תנא קמיה והכי קאמר ליה השתא לרשב"ג
לעורבין. כגון עשירים
זבוני מזבנינן ליה. לאחר שלשים יום
שמגדלין עורבין לגדולה
זבוני מזבנינן ליה סדורי מסדרינן ליה דתנן רשב"ג אומר אף לעצמו אינו
(שם). סכין שמן ורד על
אף כלים הצריכין לו כדתנן משלשים
י)
מחזיר אלא עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרן בב"ד וממאי דכי קאמר
גבי מכותיהן בשבת. ולא
ולהלן מוכרן: תנא כרבן שמעון תני
גזר משום שחיקת סממנין
רשב"ג זבוני לגמרי קאמר דלמא הכי קאמר עד שלשים יום הדר ליה בעיניה
תנא קמיה. דרב נחמן להך מתני'
(שם).
מכאן ואילך מיהדר ליה למאי דחזי ליה ומזבנינן מאי דלא חזי ליה אי סלקא
רשב"ג אומר כדרך שמסדרין וכו':
דעתך אית ליה לרשב"ג האי סברא ליכא מידי דלא חזי ליה דאמר אביי
זבוני לגמרי. שלא ישאיר לו לפי
רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל
צרכו בצמצום: בעיניה. כמות שהיא
ג)
בני מלכים הן רשב"ג דתנן לא את הלוף ולא את החרדל רשב"ג מתיר
חשובה. אם חבל כסות של מעיל יחזיר
ד)
ז
לו הוא בעצמה: מהדר ליה מאי דחזי
בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין רבי שמעון ה)דתנן ח בני מלכים סכין שמן וורד
ליה. ימכור לו של שיראין ויתן לו
על גבי מכותיהן בשבת שכן דרכן לסוך בחול ר' שמעון אומר כל ישראל בני
אחת של צמר ואחת של קנבוס: אי
מלכים הן רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא ט הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש
אית ליה לרבן גמליאל האי סברא.
איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא
לסדר לבעל חוב: ליכא מידי דלא חזי
הראויה לו ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל
ליה. מאחר שהורגל בו דהא שמענא
ראוין לאותה איצטלא ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דיהיב ליה
ליה דאמר כל ישראל בני מלכים הם
מאי דחזי ליה ומזבנינן מאי דלא חזי ליה בשלמא כר וכסת חזי ליה
דאמר אביי וכו': לא את הלוף ולא
את החרדל.
מטלטלין בשבת
דביני ביני אלא מחרישה למאי חזיא אמר רבא בר רבה מחרישה
ו)
ז)
שאינם ראוים היום לא זה לבשל
דכספא מתקיף לה רב חגא ולימא ליה לאו עלי קרמית אמר ליה אביי
ולא זה לטחון. לוף מין קטנית ואינן
איברא
ראוין למאכל כשהוא חי ואפילו
לעופות: לעורבים. וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק: שכן דרכן לסוך בחול. בלא שום מכה הלכך כי איכא מכה
נמי לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד כ) (דכי גזרו) רבנן משום שחיקת סממנין: מפשיטין אותה ממנו. לפרוע לבעל חוב את חובו:
בשלמא כר וכסת. דתנן במתניתין איכא למימר מוכרן דקאמר רשב"ג לביני ביני קאמר לקנות גרועה הימנו וביני ביני יטול בחובו:
אלא מחרישה.
ביני ביני איכא: ונימא
ליה.
מלוה: לאו עלי דידי רמית. לפרנסך:
דקתני במתניתין ועלה
קאמר רשב"ג מוכרן
מאי
איברא