המקבל שדה מחבירו
פרק תשיעי בבא מציעא קיד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הקדש שאין מחזירין אינו דין שאין מסדרין. וא"ת ערכין יוכיח
איברא. באמת: עליה רמי. שיהא לו צדקה שהכתוב הטיל עליו
קמב א מיי' פ"ג מהל'
א) [ע' תוס' תמורה י. ד"ה
לעשות לו צדקה להלך לפניו: מיכה מיכה. גבי לוה ומלוה כתיב
שאין מחזירין ומסדרין ויש לומר דמה לערכין שהם קלים
איתמר], ב) נדרים סה:,
ערכין הל' טו סמג
ג) [ערכין ד: יח.],
עשין קלא:
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך ה) וגבי ערכין כתיב ואם מך הוא
ואינן נוהגים אלא באדם ובבן ברית ולא בטומטום ואנדרוגינוס
קמג ב מיי' שם פ"ב הל'
ד) [ערכין יז:] גי' רש"ל
ואידך
ההוא לנדון
מערכך ו): דבר זה [שאלתי]. אם למדנו גזירה שוה דמיכה מיכה
ופחות מבן חדש אבל הקדש חל על כל דבר:
האי הוא וכו', ה) [ויקרא
א:
קמד ג מיי' שם הל' ד:
כה], ו) [שם כז], ז) [שם],
בכבודו הוא דאתא. וא"ת מ"מ נילף
ולא אמרו לי דבר: ברם כך היתה
קמה ד מיי' שם פ"ג הל'
ח) [ויקרא כז], ט) [נדרים
שאילה. אבל כן נשאלה שאילה אחת
נמי בהיקישא דמסדרין ט) דאין היקש
איברא עליה קרמי משום שנאמר ולך
❖רש"א,
1
ז.], י) [וכן משמע כנ"ל],
יד סמג שם:
בבית המדרש מינה יש ללמוד שאין
למחצה ואין לומר דהיקישא משמע
❖
קמו ה מיי' שם הל' ה:
כ) [שם קטז.], ל) עיין
תהיה צדקה איבעיא להו מהו שיסדרו בבעל
מסדרין: הרי עלי מנה לבדק הבית.
דלא אתא אלא לנדון בכבודו דכתיב
חוב מי גמר מיכה מיכה מערכין או לא ת"ש
נדר בערכך נפשות דמשמע (א) דבר
והשגת יד לא כתיב אלא בערכין ז)
דשלח רבין באגרתי' דבר זה שאלתי לכל
תורה אור השלם
אבל שאר הקדשות אין נידונין בהשג
שהנפש תלוי בו אבל לדבר אחר לא
הגהות הב"ח
רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך היתה
1 הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת
יד ומה שיש לו גובין הימנו והמותר
הוקשו דהא בפרק שום היתומים
(א) תוס' ד"ה ואידך ההוא
שאלה האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו
הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ
יגבו לאחר זמן אם יעשיר: מהו
(ערכין ד' כד.) אמרינן מנין שלא ישהא
וכו' דמשמע לדבר:
וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָ
שיסדרו ר' יעקב משמיה דבר פדא ור' ירמיה
שיסדרו לו. כשבאין למשכנו:
מרגלית לקלים פירוש אם אמר ערכי
(ב) בא"ד בנ' זוזים שנאמר
א)
וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְיָ
ונתן את הערכך ביום:
אֱלֹהֶיךָ: דברים כד יג
שמחזירין. שמלוה מצווה להשיב לו
משמיה דאילפא אמרי ק"ו מבעל חוב ומה
עלי ויש לו מרגלית שוה מנה ובמקום
(ג) בא"ד חדא מינייהו
2 וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ
נקט אלמא: את העבוט: אין מסדרין. להשאיר
שעומדין אינה שוה אלא חמשים לפי
ב"ח שמחזירין ב) אין מסדרין הקדש שאין
❖
וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן
שאין שם עשירים שיקנו אותה מנין
לו כלום משבא למכור לאחר שלשים:
וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי
מחזירין אינו דין שאין מסדרין ור' יוחנן אמר
נדר בערכך. כי יפליא נדר בערכך
אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר
שאין להעריכה אלא בנ' זוזים שנאמר
נדר בערכך כתיב מה ערכין מסדרין אף
א
יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:
גליון הש"ס
נפשות (ויקרא כז) הקיש נדרים
והיה ערכך ביום ההוא כמו ששוה
(ב)
ויקרא כז ח
הקדש מסדרין ואידך ההוא לנידון בכבודו
לערכין: ההוא לנידון בכבודו. היקש
תוס' ד"ה ואידך ההוא
ביום ההוא ובפ' השיג יד (שם דף יח.)
3 וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ
הוא דאתא מה ערכין נידון בכבודו אף
כו' וצ"ל דסברא דק"ו.
ג) ב
ג
אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ
נדר לערכין להכי אתא שאם אמר
אמרינן אתא הקשת הקדש לערכין
עיין בכורות דף לג ע"א
הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
הקדש נידון בכבודו ויסדרו בב"ח ק"ו מערכין
דמי לבי או ראשי או כבידי עלי נותן
לנידון בכבודו ולמרגלית לקלים והכא
תוס' ד"ה וב"ה:
דברים ח י
ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין בעל חוב
4 וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה
דמי כולו אבל אם אמר על אבר
חד מינייהו אלמא לכל מילי מקשינן
(ג)
ד
יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר
שאין הנשמה תלויה בו דמיו עלי
$ וצריך לומר דסברא דק"ו מבטל
שמחזירין אינו דין שמסדרין אמר קרא ואם
2
וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:
שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה
הקישא כיון שנוכל להעמיד ההיקישא
מך הוא מערכך הוא ולא ב"ח ואידך האי
ויקרא כה לה
ד)ה
הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא
לדבר אחר י) כן משמע בפרק קמא
עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו
יד להא מילתא איצטריך למיגמר נדר
דזבחים (דף י:) דקאמר תנן התם
ויחזירו בהקדש קל וחומר מב"ח ומה בעל
מערכין גבי ערכין כתיב (שם)
ערכך
ר"ע אומר כל הדמים שנכנסו להיכל
חוב שאין מסדרין מחזירין הקדש שמסדרין
נפשות אם אמר ערך אבר שהנשמה
לכפר פסולים וחכ"א חטאת בלבד
אינו דין שמחזירין אמר קרא 1ושכב בשלמתו
תלויה בו עלי נותן דמי כולו ואם
ר' אליעזר אומר אף האשם שנאמר
וברכך יצא הקדש שאין צריך ברכה ולא
אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום
כחטאת כאשם ופריך בשלמא רבי
שאין ערך כתוב אלא לנפש: נידון
והכתי' ואכלת ושבעת וברכת וגו' אלא אמר
אליעזר כדאמר טעמא אלא רבנן
3
בכבודו. האבר נידון לפי כבודו שאם
מאי טעמייהו אמר רבא אשם שנכנס
קרא ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא
הנשמה תלויה בו נותן דמי כולו:
דמו לפנים פסול לא מצית אמרת
הקדש שאין צריך צדקה אשכחיה רבה בר
ויסדרו לב"ח. גמרא קא פריך לה:
מק"ו כו' אלמא ק"ו מבטל הקישא
אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי
שמחזירין. מיום אל יום את כלי
דכחטאת כאשם כיון דאיכא לאוקמא
כוכבים א"ל מהו שיסדרו בב"ח א"ל גמר
הצריך לו: אינו דין שמסדרין.
הקישא לדבר אחר וההיא דס"פ כל
מיכה מיכה מערכין גבי ערכין כתיב ואם מך
כשבא למכור לאחר שלשים יום
הבשר (חולין דף קטו:) דגמרי בשר
כתיב 4 וכי ימוך אחיך
הוא מערכך גבי ב"ח
ישאיר לו כדי חייו כגון מטה ומפץ
בחלב אסור באכילה בג"ש דקדש
מנין
והנך דאמר בערכין (דף כג:): ואידך.
קדש מאנשי קודש תהיון לי וגו'
תנא קמא דמתני' דאמר מסדרין לבעל חוב דקתני אם מת אינו
ואיסור הנאה יליף מק"ו מערלה ואית דדריש בג"ש כ)לגמרי לאיסור
מחזיר ליורשיו הא לו מחזיר לעולם: האי. הוא דכתיב בערכין ח)
אכילה ולהיתר הנאה לא דמי להכא אפילו יהא הקישא וק"ו כמו ג"ש
דריש ליה עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו שאם
וק"ו דאפילו מאן דיליף התם ק"ו מצי סבר הכא דאין הקישא למחצה
העריך עצמו עני והעשיר קודם שהעריכו כהן אינו נידון בהשגת
דהתם ע"י ק"ו אין סותר ג"ש כלל משום דקרא דבשר בשדה טרפה
יד אלא נותן ערך עשיר: ויחזירו בהקדש. העבוט עד שלשים יום:
דאיירי בבשר שיצא חוץ למחיצתו איירי גם באיסורי הנאה כגון בשר
קדשים שיצא חוץ ממחיצתו שהוא בשריפה ומאן דלא יליף איסור
ערות
הנאה בק"ו משום ג"ש היינו משום דאכילה והנאה חדא היא אבל הכא מודה דעבדינן ק"ו למסדרין כיון דמתוקם ההיקש למילתא אחריתי
וצ"ע דבהרבה מקומות בת"כ ובגמרא שרוצה לעשות ק"ו וסותר אותו ע"י היקש או ג"ש אם יש בכל מקום שלא נוכל להעמיד ההיקש או
הג"ש לד"א וא"ת דאמרינן בערכין בפרק קמא (דף ד:) ראש חמור זה הקדש ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ולא אמר
דנידון בכבודו בערכין פריך לה ומשני כאן בקדשי מזבח כאן בקדשי בדק הבית דהכא מיירי בקדשי מזבח. ר"י:
מה ערכין נידון בכבודו. פי' בקונט' דדרשינן מנפשות וא"ת מה צריך קרא דמאי שנא מנזקין דאם קיטע ידו אומדין כמה הוא יפה בידו
וכמה הוא יפה בלא יד וה"נ יש לנו לשום כמה הוא שוה באבר שהנשמה תלויה בו וכמה הוא שוה בלא ממנו דהיינו ערך כולו דאינו
שוה כלום אם היה נוטל אותו אבר וי"ל דאמר בפרק האומר משקלי (ערכין דף יט:) דאין שמין בערכין אומד של נזקין אלא שמין אותו
כאילו היתה ידו מוכתבת לרבו ראשון ולא כמו שנטלה לגמרי דאז מתגנה העבד ושוה הרבה פחות וה"נ אין שמין באבר שהנשמה תלויה בו
אי לאו דכתיב נפשות: מה ערכין שאין מחזירין מסדרין. וא"ת כיון שמסדרין ומניחין לו שיעור המפורש במשנה א"כ מה חזרה שייך
דהרי מניחין לו לגמרי כדי צרכו ומה יחזיר לו עוד ואור"ת דכשנוטל ממנו בתורת פרעון אז מסדרין אבל כשנוטל בתורת משכון דחייבי
ערכין ממשכנין אותן אז אין מסדרין ושייך חזרה:
ואידך עד שיהא במכותו כו'. פירש בקונטרס דהיינו רבנן דמתני' ולפי' ר"ת דלקמן דרבנן דמתניתין מצי סברי דאין מסדרין צ"ל
ואידך היינו הני דאיבעיא להו מהו שיסדרו בבעל חוב אי נמי ברייתא דתנא לעיל דמסדרין: במכותו מתחילתו ועד
סופו. למעוטי עני והעשיר וחזר והעני דנותן ערך עשיר כרבי יהודה דבפרק השיג יד (שם דף יז:):
מהו
שיסדרו בבעל חוב. ל)פסק ר"ת בספר הישר דאין מסדרין בבעל חוב דהא רשב"ג דמתני' מסיק לעיל דסבר דאין מסדרין בב"ח
וקי"ל (ב"ק דף סט.) הלכה כרשב"ג במשנתנו היכא דלא פסק גמרא כמאן דפליג עליה ולא מצינו בכל אמוראים דשמעתא
שום אמורא שסבר בהדיא שמסדרין ורבה בר אבוה דאמר ליה לאליהו מהו שיסדרו לבעל חוב וא"ל גמר מיכה מיכה מערכין נראה
לר"ת דגרסינן מנין שמסדרין לבעל חוב כלומר מנליה למאן דאית ליה מסדרין וכן גריס בה"ג וכן נראה דאי כגי' הספרים דקבעי
מהו שיסדרו לבעל חוב הוה ליה למימר מסדרין שהרי הטעם לא היה שואל אלא ודאי מנין גרס ולעולם אין מסדרין ס"ל ובפ' השיג
יד (ערכין שם) דפליגי רבי יהודה ורבנן בעני והעשיר וחזר והעני דר' יהודה סבר נותן ערך עשיר ומפרש בגמרא דטעמא דרבי יהודה
משום דכתיב ואם מך הוא עד שיהיה במכותו מתחילתו ועד סופו מכלל דרבנן דפליגי עליה דרשי הוא ולא בבעל חוב דדוקא בערכין
מסדרין ולא בבעל חוב כדדריש לעיל ויחיד ורבים הלכה כרבים ויש לדחות דדרשינן הוא ולא אשתו כדדרשינן לעיל ועוד הביא ראיה
דאמרי' בפ"ק דב"ק (דף יא: ושם ד"ה אפילו) מיניה ואפילו מן גלימא דעל כתפיה וכי תימא דהיינו שמפשיטין אותו גלימא דאלפא
זוזא ויהבינן ליה גלימא אחרינא דחזיא ליה הא ליכא מידי דלא חזי ליה כרשב"ג דלעיל ועוד דפסיק רב אלפס בפרק שמנה שרצים
(שבת דף קיא.) כר"ש
דאמר כל ישראל בני מלכים ומיהו אמרינן התם
דפסיק כר"ש ולא מטעמיה
ורבנן דמתני' נמי מצי סברי דאין מסדרין
ומיירי