המקבל שדה מחבירו
פרק תשיעי בבא מציעא קטז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יתירא הוא. ללאו משום שאר דברים וכיון דיתירא הוא ללאו
לרבא אין לוקין אחי ומבושל בחמי טבריא מדקאמר אלא כי אם
קנז א מיי' פ"ח מהל'
א) פסחים מא:, ב) [ע'
וכתביה סתמא שדייה נמי אריחים ורכב שאין לך להוציאם
צלי אש למאי אתא וכ"ש לאביי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות
תוס' לעיל קיג. ד"ה ואת
קרבן פסח הל' ד:
קנח ב מיי' פ"ג מהל'
המחרישה], ג) ב"ב לו.,
ממשמע כי נפש הוא חובל על כרחך. אבל הכא כי אם צלי אש
ומוקי כי אם צלי אש לכדתניא ומכאן קשה על פירוש הקונט' דפי'
ד) שבועות מו: ב"ב נב.,
מלוה ולוה הל' ג
לאו לאזהרה אתא לאוסופי לאו יתירא אלא כדתניא ומ"מ נא
בפרק כל שעה (פסחים דף מא.) דההיא ברייתא דקתני נא ובשל אמרתי
❖
ה) [בגדי צמר. רש"ש],
ועיין בהשגות ובמגיד
ומבושל משמע ביה שאינו עובר בנא
לך ולא חי אתא כמ"ד אין לוקין על לאו
משנה סמג לאוין קפא
טוש"ע ח"מ סימן צז סעיף
ומבושל ביום אלא בלילה: ה"ג תניא
שבכללות ועוד דתיקשי מיניה לרבא
יתירא הוא כיון דיתירא הוא שדייה אריחים
י:
הגהות הב"ח
כוותיה דרב יהודה חבל זוג וכו'
דאמר לוקין ועוד פירש בקונט' אהא
קנט ג מיי' שם טוש"ע
ורכב אבל הכא כי אם צלי אש לאו יתירא
(א) רש"י ד"ה אף כל וכו'
שם סעי' ח:
ותניא אידך וכו'. ולא גרסינן תניא
דקאמר התם תרתי הוא דלא לקי
הוא דמבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו
א)א
קס ד מיי' פי"ג מהל'
חייב שתים: (ב) תוס'
לאביי דאמר אין לוקין על לאו
אידך דמתרוייהו מתני' מתרץ סייעתא
ד"ה ותניא וכו' אבל לא
מלוה ולוה הל' ג
בקום אכול צלי ישנו 1בבל תאכל נא בשעה
שבכללות חדא מיהא לקי ופירש על
ולא מחדא מינייהו דאי משום
שלא לחייב: (ג) ד"ה והא
ועיין בהשגות ובמ"מ
שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא
וכו' דמטעם: (ד) בא"ד
ובכ"מ ופ"ח מהל' טוען
נא אינו לוקה שתים משום נא ומשום
דקתני חייב ב' ולא ג' הא אפילו
רגיל להשאיל לאותו שהם
ונטען הלכה ב סמג עשין
תניא כוותיה דרב יהודה בחבל זוג של ספרים
כי אם צלי אש אבל במילתא אחריתי
רב הונא מודה דמהיכא תיתי הא
❖
בידו:
צה טוש"ע ח"מ סי' עב
וצמד של פרות חייב שתים זה בעצמו וזה
דלא שייך אלא כי אם צלי אש כגון
הני לא כתיבי ומכי נפש הוא חובל
ב)
סעי' יז:
קסא ה מיי' פ"ח מהל'
בעצמו אינו חייב אלא אחת ותניא אידך
חי ומבושל בחמי טבריא לוקה והשתא
הוא דנפקי דאכל חד קאי כי נפש
טוען ונטען הלכה
גליון הש"ס
נראין דבריו כסותרין זה את זה
אלא מתרוייהו מתני' מיתוקמא
חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא
ג סמג שם טוש"ע ח"מ
סייעתא לרב יהודה: חבל זוג של
דהשתא ברייתא לא אתיא אפילו
תד"ה והא רבא. ומיהו
שם ובסעי' יח וסעי' יט:
יהא חייב אלא אחת ת"ל 2 לא יחבול ריחים
קסב ו מיי' שם סמג שם
למ"ד בח"ה ע"ל דף ב ע"א
ספרים. מספרים של ספרים והן של
כאביי לכך נראה דברייתא אתיא
❖
ורכב מה ריחים ורכב שהן מיוחדין שני כלים
תד"ה וזה:
טוש"ע ח"מ סי' צ
לכ"ע ולא לקי בשום ענין אחי
פרקים וכל חד כלי באפי נפשיה
סעי' יא יב יג וסי' קלג
ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו
ומבושל בחמי טבריא כדפרישית לעיל
ועושין המלאכה בין שניהם כריחים
סעי' ה:
קסג ז מיי' שם הל' י:
ועל זה בפני עצמו אף כל דברים שהן שני
ורכב: חייב שתים. משום כי נפש
והא דקאמר חדא מיהא לקי מפרש
מוסף רש"י
קסד ח מיי' שם ועיין
כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על
ר"ת תרתי לא לקי דאם התרו בו
על כל אחד אע"פ ששניהן צריכין
בשעה שאינו בקום
במ"מ סמג שם
זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ההוא
אכול צלי. דאין לו היתר
משום נא ומשום כי אם צלי אש
למלאכה אחת. וכן צמד של פרות
טוש"ע ח"מ סי' עב סעי'
❖
אכילת צלי (מבעוד יום)
יט וע"ש:
אינו עובר אלא משום נא וכן במבושל
חבל ב' פרות חורשות עם צמדן
גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה
אינו דין שישנו בלאו דלא
אבל היכא דלא התרו בו אלא משום כי
דהיינו נמי כלי אוכל נפש ונראה
אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדריה דהוי ליה
תאכל נא (פסחים מא:).
ג
דאכלי חושלא. שעורים
אם צלי אש כשאוכל נא ומבושל לוקה:
בעיני שהעול שלהן של פרקים הוה:
תורה אור השלם
כלי שעושים בו אוכל נפש ותא קום בדינא
וצמד של פרות. פי' בקונטרס
קלופים, שנכנסו בשדה וראו
ותניא אידך. דיליף להו מריחים ורכב
1 אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא
אותה תבואה השטוחה שם
עלה רבא אמר דלא צריך למיקם בדינא עלה
דאיתקוש שאר דברים לריחים ורכב
ב' פרות חורשות עם
לשמש, וקי"ל שן מועדת
וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי
ויכול לטעון עד כדי דמיהן ואביי לית ליה
היא לעולם וכי הויא ברשות
בחד קרא מה ריחים ורכב וכו':
צמדם ואין נראה לר"י דבפרות לא
אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל
הניזק נזק שלם משלמת ואין
ותניא
ההיא סברא מאי שנא ג) מהנהו עיזי דאכלי
כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:
אידך. לפי מה
וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו.
מיירי:
עדים מעידין מה אכלו,
שמות יב ט
חושלא בנהרדעא ואתא מרא דחושלא ותפס
שהרי פירשן הכתוב לברר אזהרה
שפירש בקונטרס דמקמייתא ליכא
2 לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב
מעט או הרבה, וטען בעל
השדה כי הרבה אכלו יותר
לכל אחד לעצמו: אף כל וכו'.
להו וקא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל
לאוכוחי קשה לר"י דא"כ מבתרייתא
כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:
מכדי דמיהן של עזים הללו
דברים כד ו
ומדיליף להו מריחים ורכב ש"מ
נמי ליכא להוכיח דאיכא למימר שלא
יכול לטעון עד כדי דמיהן ה התם לאו מידי
(רשב"ם ב"ב לו.). יכול
בריחים ורכב חייב נמי שתים קאמר
בא ללמד אלא שחייב על זה בעצמו
לטעון עד כדי דמיהן.
דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא הכא מידי
של עזים, מ"ט מיגו דיכול
ולא שלש והיינו כרב יהודה. וא"ת
ועל זה בעצמו אבל לא (ב) לחייב שלש
דעביד לאושולי ולאוגורי הוא דשלח רב
למימר בעל השדה לקוחין
מתני' קמייתא למאי אייתיה ה"נ
ועוד דמקמייתא איכא לאוכוחי שפיר
הן בידי, דהא תפיס בהו
הונא בר אבין ו דברים העשויין להשאיל
שמעי' לה מבתרייתא אי מבתרייתא
כדרב יהודה דלרב הונא אי חייב
ומהימן, כי קאמר נמי
ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן
כך וכך אכלו מהימן,
חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו
שתים ע"כ חייב שלש דכיון דיליף
וקי"ל האי מהימן בשבועה,
ורבא לית ליה האי סברא והא רבא אפיק
קאמר דלא אזלינן בתר מלאכה אלא
מריחים ורכב ליתן בהן לאו של
ד)
ז
אבל בטפי מכדי דמיהן
זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי
דליכא מיגו לא מהימן
בתר כלים ולעולם שלש מלקיות אחת
ריחים ורכב ולכך חייב שתים אחת
אלא בעדים (שם). זוגי
משום רכב ואחת משום ריחים ואחת
משום ריחים ואחת משום רכב א"כ
בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אמר
דסרבלא. מספרים של
משום כי נפש דקאי אתרוייהו ולהכי
חייב נמי מלקות שלישי משום כי נפש
סורקי בגדים (שבועות מו:).
לך רבא
האי נמי כיון דמיפגמא קפדי
ח
מיתמי. שהביא התובע
אשמעינן קמייתא דקתני בה בהדיא
הוא חובל ואי לא יליף ליתן בהן לאו
אינשי ולא מושלי:
עדים שהן שלו ואמר
חייב (א) שנים: סכינא דאשכבתא.
של ריחים אלא לאו של כי נפש
שהשאילם לאבי היתומים,
הדרן עלך המקבל
של בית המטבחים שמקצבים בו בשר:
הוא חובל לחודיה א"כ לא יחייב אלא
ומדאפקינהו רבא מיתמי,
ש"מ דסבירא ליה אי הוה
ותא קום בדינא. תבעהו לדין על
אחת דמכי נפש הוא חובל לא מיחייב
אבוהון קמן ואמר לקוחין
חובך אם מודה לך או אם יש עדים ישלם ואם לאו ישבע שבועת
אפילו בריחים ורכב אלא אחת ע"כ נראה לר"י דגרס תניא אידך
הן בידי אינו נאמן בשבועה,
היסת: רבא אמר. כיון דמשכניה ואין עדים שמשכנו היה יכול
בלא וי"ו וכן גרס ר"ח:
דאי מהימן אנן הוינן
כלים שעושין בהם אוכל נפש. נראה לר"י דוקא כלים אבל
טענינן בשביל יתמי אביהם
לטעון לקוחה היא בידי לא צריך למיקם בדינא עילויה דקנה
לקחם ממך, ודוקא ספרי
ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו: חושלא. שעורין קלופים:
אוכלים עצמן מותר לחבול:
דאגדתא, שאין אדם עשוי
והא
רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא כו'. ותימה דהכא
לאו מידי הוא דעביד לאושולי וכו'. שאין אדם משכיר ומשאיל עזים
ללמוד בהם תדיר, אבל שאר
ספרים אינן עשויין להשאיל
שלו הלכך יכול לטעון לקוחין הן בידי היכא דאין עדים שאספם
משמע (ג) מטעם דעשויין להשאיל ולהשכיר לחוד
ולהשכיר, לפי שמתקלקלין,
מרשותם של בעליהן: זוגא דסרבלא. מספרים שגוזזין בהן צמר ה):
אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי ובפרק כל הנשבעים (שבועות דף מו:)
כמו ששנינו (ב"מ כט:)
אפילו מיתמי. שהביאו הבעלים עדים שהיו שלהן והן טוענין השאלנום
במוצא ספרים לא ילמד בהן
גבי ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן אינו נאמן
לכתחלה ולא יקרא אחר
לאביהם של אלו ואפקינהו רבא מינייהו משום דברים העשויין להשאיל
קאמר ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכלים שאין
עמו, ויכול לומר לקוחין הן
ולהשכיר. ואם איתא דיכול לטעון לקוח הוא בידי יתמי כי לא טענו
דרכן להטמין ובאיניש דלא צניע אבל ליכא כל הני נאמן ולא
בידי ואין צריך לכתוב שטר
מכירה אלא לרווחא דמילתא
נמי אנן טענינן להו:
אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר משמע אפילו
שלא יצטרך לישבע, וכן
בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בעי כל הני ונראה לר"ת
הדרן עלך המקבל
קבלתי מרב יצחק הלוי .
(שם)
כגרסת הספרים ישנים וכן ר"ח ובכולהו לא אמרן אלא בדברים
הדרן עלך המקבל
שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל עשויין אין נאמן אפילו ליכא
חדא מכל הני וא"ת דהכא משמע דספרים עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו ספרא דאגדתא כל שכן שאר ספרים כדאמר בכתובות (דף נ.)
וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים וקשה דתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד: ושם) המכיר כליו וספריו ביד אחר
אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה נתן ויטול ואם לאו לאו כל הימנו שאני אומר מכרם לאחר ולקחם זה הימנו ואמאי יהיה נאמן
זה לומר נגנבו לי במגו דאי בעי אמר השאלתיו לך ואף על גב דקאמר בפרק כל הנשבעין דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואין
נאמן לומר גנובים במגו דאי בעי אמר שאולים היינו היכא דאמר גנבת לי אבל היכא דאמר גנב אחר גנבם לי ומכרם לך לאו
היינו אחזוקי אינשי בגנבי דהא כמה גנבי איכא בשוקא ונראה לרבינו תם דהתם איירי במכירים שאין בעל הספרים רגיל להשאיל
(ד) אותן שהם בידו ולמורי ה"ר דודי נראה לתרץ דמגו להוציא לא אמרינן $ומיהו למ"ד בחזקת הבתים (ב"ב דף מד) דאמר מגו להוציא
צ"ל כפירוש ר"ת וא"כ
אפילו לא יצא לו
שם גניבה בעיר נאמן לומר
גנובים היכא דמצי למימר השאלתים לך:
הדרן
עלך
המקבל