קטז:
הבית
והעליה
פרק
עשירי
בבא
מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הבית והעלייה: וליחזי ברשות דמאן קיימי כו'. וא"ת דהכא
הבית והעלייה של שנים. כגון שני אחים שחלקו אחד נטל בית
א א ב ג מיי' פ"ד מהל'
א) ב"ק קיח. לעיל צז:
פשיטא ליה דאיירי בנפל לרשות דחד מינייהו שכן רגילות
ואחד נטל עלייה שעל גביו והאבנים של חומת הבית מן
שכנים הל' ב סמג עשין
כתובות יב: [ב"ב קלה.
ע"ש], ב) לעיל צח.,
פב טוש"ע ח"מ סי' קסד
הוא שאינו נופל בצמצום בשוה ובריש בבא בתרא (דף ד.) פריך
תקרת הבית התחתונה שהיא קרקעיתה של עלייה ולמעלה של
ג) [לקמן קיח.], ד) לפי.
סעיף ג:
עליון והימנה ולמטה של תחתון: שניהם חולקים. הכל לפי (א) הגבוה
פשיטא דאם נפל הכותל דהוי של שניהם ומשני לא צריכא דנפל
ב ד ה מיי' שם טוש"ע
רש"ל, ה) ס"א החומה,
ו) [צ"ל שכנגדו וכן בסמוך
לרשות דחד וי"ל משום דאוקי לה
שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו
שם סעיף ד:
ד)
ג ו ז ח מיי' פ"ה מהל'
הבית והעלייה של שנים שנפלו שניהם
יעב"ץ], ז) ס"א ל"ג,
הכא דמונחים בשל זה כמו בשל זה
ועפרו מרובה משל חבירו חולקים
א
ח) ס"א ל"ג, ט) [לקמן
שכירות הלכה ח סמג
פריך התם פשיטא דהוה משמע ליה
לפי שאין ניכר איזו אבנים של עליון
קיז.], י) ס"א הנחת כלי כגון
חולקין בעצים ובאבנים ובעפר ורואין
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
שיב סעי' יח:
תיבה או מגדל וכנגדו יטול
ואיזו אבנים של תחתון: רואים אלו
לאוקמיה דומיא דהכא שנשנית לפניה
אלו אבנים העשויות להשתבר אם היה אחד
ד ט י מיי' שם טוש"ע
מקום הנחת כלי למטה
אבנים ראויות להשתבר. אם יש
בסמוך ועוד דהתם (ב) פריך מתוך
❖
שם סעי' כ:
וכשירצה כו' וכן הוא ברש"י
מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן ועולות לו מן
הסוגיא דשפיר פריך פשיטא:
אבנים שבורות של לבינים זה אומר
❖
של אלפסי,
החשבון: גמ' מדקתני רואין מכלל
בדאיכא
לימא תיהוי תיובתא דר"נ. דאמר
שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי
למיקם עלייהו אי בחבסא נפיל אי בחבטא
מוסף רש"י
פטור ואע"ג דטעמא דר"נ
רואין אלו אבנים ראויות להשתבר
הגהות הב"ח
נפיל אי הכי רישא אמאי חולקין נחזי אי
משום דאוקי ממונא בחזקת מריה
אם של עליון אם של תחתון. והכל
רב הונא ורב יהודה
(א) רש"י ד"ה שניהם
אמרי חייב. לשלם
בחבטא נפיל עלייתא איתבור אי
בחבסא
לפי המפולת שאם נחבט הבית
והכא אוקימנא דקיימי ברה"ר או בחצר
חולקין הכל לפי הגובה
(כתובות יב: ב"ק קיח.) ברי
מיסודו ונפל תחתיו החומה במקומה
א] שאינה של שניהם שאין האחד מוחזק
נפיל תתייתא איתבור לא צריכא דנפיל
לפי מה שהאחד היה
ג
ושמא ברי עדיף
.
(לעיל צז:)
יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכך
יותר מחבירו מ"מ בהכי חשיב מוחזק
גבוה מחבירו: (ב) תוס'
רב נחמן ור' יוחנן אמרי
בליליא וליחזינהו בצפרא דפנינהו וליחזי מאן
פטור. מלשלם, ומכל מקום
ד"ה וליחזי וכו' דהתם
שאנו יודעין שהחצי שלו לכך פריך
נפלה ה) הבית ואם נחבט הכותל
❖
פנינהו ולישייליה דפנינהו בני רשות הרבים
מפורש מתוך הסוגיא:
משבעינן ליה שבועת היסת
שפיר ועוד דבפ' השואל (לעיל דף צח:
להלן כמקל שהיה עומד זקוף ונפל
שכן הוא כדבריו שאינו יודע
ואזלו לעלמא וליחזי ברשות דמאן יתבן וליהוי
ושם) פירש דכל ממון המוטל בספק
שעליונות של כותל נפלו להלן ממנו
שהוא חייב לו (כתובות יב:
אידך המוציא מחבירו עליו הראייה לא
וב"ק קיח.) דלא עדיף שמא
חשיב כאילו שניהם מוחזקים בו:
הרבה אז העליונות נשברו שנפלו
הגהות הגר"א
מברי, דהא אי נמי הוי טעין
סבר
צריכא דייתבן בחצר דתרוייהו אי נמי
רבא למימר לפי חשבון
מגובה רב והתחתונות שלימות שנפלו
[א] תוס' ד"ה הבית.
ליה אין לך בידי כלום הוי
ברשות הרבים ואיבעית אימא שותפין בכי
שבורות. נראה לר"י שר"ל
ממקום נמוך: מקצת אבניו. והן
משביעין ליה שבועת היסת
משום כו'. נ"ב וכ"כ
(ב"ק שם). שיש עסק
הרא"ש. ורי"ף ורמב"ם כ'
שלימות: ועולות לו מן החשבון.
לפי חשבון שבורות ושלימות כמו
האי גוונא לא קפדי אהדדי: אם היה אחד
שבועה ביניהן. שנתחייב
דבחלקו מודי רבנן לר' יוסי
שהן מעורבות שם במקום שנפלו
שחבירו יקח אחרות כנגדן. ובגמרא
מהן מכיר כו': והלה מה טוען אי דקאמר אין
ועי' רי"ף וע"ל קי"ז ב'
לו שבועה בטענתו והוא
ד"ה וכן כו'. (ועמ"ש רבינו
אינו יכול לישבע, דהא אינו
דמה סברא הוא לומר שיברור ולא
מפרש מאי יטול כנגדן שלימות או
פשיטא ואי לא אמר אין למה נוטל אלא דא"ל
בח"מ סי' קס"ד ס"ק ד'
יודע קאמר (לעיל צז:).
שבורות: גמ' מכלל דאיכא למיקם
❖
יקח כי אם שבורות דוקא כנגדו:
אלא חמשים. הוה ליה
ולא כמש"ש בליקוט):
איני יודע לימא תהוי תיובתא דר"נ דאיתמר
הבית
והעלייה של שנים. בקונט'
עליה. דמפולת זו היאך נפלה: אי
מודה מקצת ומחוייב שבועה
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא
א)
על השאר ואינו יכול לישבע
בחבסא נפלה. ותתאה איתבור
לא גרס של שנים ולר"ת
הגהות מהר"ב
דאמר איני יודע (לעיל צח.).
ורב יהודה אמרי חייב ר"נ ור' יוחנן אמרי
כדפרישית: אי בחבטא נפול. כחבטת
נראה דאע"ג דמוקי לה בגמ' בשוכר
רנשבורג
פטור כדאמר ר"נ כגון שיש עסק שבועה
מקל ועלייתא איתבור: אי הכי.
ומשכיר מ"מ שייך למיתני של שנים
א] תוס' ד"ה לימא תהוי
דאיכא למיקם עלייהו: רישא אמאי
ביניהן הכא נמי כגון שיש עסק שבועה ביניהן
כיון דקתני בה בעל הבית ובעל
כו' או בחצר שאינה של
תנא חולקין. יטול העליון הרחוקות
עלייה ובגמרא דמוקי לה בשוכר
היכי דמי עסק שבועה כדרבא ב)דאמר רבא
❖
שניהם. מלת שאינה נמחק:
ומשכיר [א] משום דבאחין שחלקו אין
אם בחבטא נפול ואם בחבסא נפול
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא
על התחתון לבנות תקרה אבל קשה
יטול העליונות הן שלימות והן
חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול
לעזי רש"י
שבורות: לא קפדי אהדדי. למיקני
אי אין עליו לבנות מאי קאמר בגמר'
לישבע ישלם: ד ועולות לו מן החשבון: סבר
תחתון שבא לסכך בארזים שומעין לו
רשותא דידיה דאפקורי מפקר ליה
אשטריך [אישטרי"ך].
רבא למימר לפי חשבון שבורות אלמא כיון
שכבת טין המחזקת את
למה בא לסכך כיון דאין מוטל עליו
כל חד רשותיה לגבי חבריה להניח
רצפת הקומה השנייה של
דאמר איני יודע ריע טפי א"ל אביי אדרבה
דבאחין שחלקו מיירי:
שם חפציו הלכך כי נמי יתבן ברשות
בית (בגרמנית).
אי דא"ל עלייה זו ונפל אזדא ליה.
הא ריע טפי מדהני ידע טפי לא ידע תו לית
דחד מינייהו לא הוי אידך מוציא
פליד"א [טרייל"א].
דליות גפנים.
ויתן לו שכרו שכבר דר שאם
דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא
ליה ואידך כולהו דהאיך נינהו אלא אמר
קפיד עליה מלאושליה דוכתא: דאמר
דר חצי יתן חצי כדאמר בהאומנין
אביי לפי חשבון שלימות אי הכי מאי
ה
איני יודע. ברי ושמא ברי עדיף:
(לעיל דף עט.) גבי שוכר את החמור
קמהני ליה למלבנא רווחא אי נמי טינא
חייב לשלם. דברי עדיף: פטור
ומת לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של
דמעבדא: מתני' ו הבית והעלייה נפחתה
מלשלם. אוקי ממונא בחזקת מריה
חצי הדרך ושם [ד"ה ואם]
פירשתי
העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל
וצריך לישבע שאינו יודע: עסק
אמאי לא אמר הכא ובסוף השואל
העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את
שבועה וכו'. וה"נ כיון דמודה
(לעיל דף קג.) גבי המשכיר בית לחבירו
העלייה ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה
ונפל אם יש
בדמים ליקח יקח
במקצת ואמר איני יודע במקצת
והעליון את המעזיבה: גמ' נפחתה בכמה
ולשכור ישכור כדאמר גבי חמור:
דחייב שבועה דאורייתא משום הודאה
ג)
במקצת: לחשבון שבורות. ו)(שכנגדן)ז)
איפחית
רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה רב
ז
נוטל שבורות כנגדן וזה יטול את
אמר ברובה אבל בארבעה לא אדם דר חציו למטה וחציו למעלה ושמואל
אלו לפי החשבון: לחשבון שלימות.
אמר בארבעה אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה ה"ד אי דאמר עלייה
(שכנגדן) אף הוא יטול שלימות
ח)
זו אזדא אלא דאמר ליה עלייה סתם לוגר ליה אחריתי אמר רבא לא
כנגדן: למלבנא רווחא. יש לבינים
צריכא דא"ל עלייה זו שאני משכיר לך כי סלקא סליק בהדה וכי נחית
העשויות כמלבן שהוא רחב מחבירו:
חות בהדה אי הכי מאי למימרא אלא אמר רב אשי ח דא"ל עלייה זו שעל
א"נ לטינא דמעבדא. יש טיט שעושין
גבי בית זה אני משכיר לך דהא שעביד בית לעלייה וכי הא דאמר
ממנו לבינים שמעובד ומגובל יפה
מחבירו: מתני' הבית והעלייה
רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מעשה באחד שאמר לחבירו דלית שעל גבי
ט
ונפחתה העלייה גרס. ולא גרס הכא
פרסק זה אני מוכר לך ונעקר הפרסק ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר חייב
י
של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר
אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימא בעי ר' אבא בר ממל
בגמרא: ואין בעל הבית. משכיר:
כשהוא
מעזיבה. טיח של טיט שנותנין על
התקרה שקורין אשטרי"ך ודומה לו במקרא ויעזבו (את) ירושלים בספר עזרא (נחמיה ג). ובגמראט) מפרש פלוגתייהו: גמ' אבל בארבעה לא.
שאינו מחוסר אלא מקום י) הנחת כלי אחד וכנגדו יתן כלי אחר כגון תיבה או עריבה למטה וכשירצה להשתמש בו ישתמש: חציו למטה.
כלומר מקצת תשמישו למטה ומקצת תשמישו למעלה: בארבעה. כיון שנפחתה בארבעה יורד ודר בבית לגמרי ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה
אזדא. מזלו גרם לו: לוגר לו אחריתי. אם יש לו ולמה אנו כופין את המשכיר לקולטו עמו בבית: כי
וחציו למטה:
סלקא. בעודה
קיימת: וכי נחתא. אם תפחות נחית בהדה גור בבית: דשעביד הבית לגבי עלייה. דאי לא שעבדו למה ליה למימר
ליה: דלית.
גפן מודלית שקורין פליד"א: פרסקא. אילן
שעל גבי בית
זה
והא קא חזי ליה
דעלייה זו קאמר
שפירותיו אפרסקין:
לבדו