קיז:
הבית
והעליה פרק
עשירי בבא
מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודה אסור לאדם שיהנה מממון
גמ' שיהנה מממון חבירו. שלא במתנה עד שתהא מדעתו ונוחה
א) ב"ק צה. ק: קב. לעיל
א [מיי' פ"י מהל' שכירות
חבירו שלא מדעתו. אע"פ שמן הדין היה נראה
לו: נותן לו דמי צמרו. צמר לבן כמו שמסר לו דקניה בשינוי
עח: ע"ז ו:, ב) ב"ב קסח.
הל' ד טוש"ע ח"מ סי' שו
נדרים כז:, ג) [לעיל עו.
סעי' ג]:
ונתחייב מעות: ר' יהודה אומר. אם כן תחייבו נמצא זה נהנה
לומר שיהנה חדא דאע"ג דזה נהנה ט) וזה לא חסר אפי' הכי
יד ב מיי' פי"א מהל'
וש"נ], ד) [לעיל סו. וש"נ],
תיקנו חכמים שיהא חייב דאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו
שזה הביאו לו מן השוק אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא
ה) רש"ל מ"ז בשם הרא"ש
מכירה הל' ה סמג
צבוע וידו על התחתונה: אם השבח.
ואידך דאמר רבי יהודה אם השבח
אבל הרי"ף גרס לה,
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
גמ' אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות שנה לנו
ו) [ב"ק לט. נג.], ז) שם ו:,
נה סעי' א וסי' רז סעי'
כו' דאע"ג דגזלן קונה בשינוי הכא
שהשביח הצמר יתר על היציאה
ח) ס"א חזקים, ט) [זה לא
יב:
תקינו דלא ליקני כיון שאין מתכוין
שהוציא צבע זה בסממנין ועצים
טו ג מיי' שם סמג שם
חסר כצ"ל], י) [פירשתי
רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו
❖
טוש"ע ח"מ שם:
בשם ירושלמי כצ"ל],
ושכר טרחו כשאר שכיר יום: נותן
לגזול ולקנות משום דאין לו ליהנות
חדא הא דתנן אידך מה היא דתנן הנותן צמר
א)
טז ד מיי' פ"ד מהל'
לו את היציאה. ולא מה שראוי
מממון חבירו שחבירו הביאו מן
שכנים הל' ה סמג
לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור
השוק וטרח בו כדפירש בקונט' וא"ת
בקבלנות דהוי טפי. ואם ההוצאה וכו':
שם טוש"ע ח"מ סי' קסד
לעזי רש"י
וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי
סעי' ו:
והשליש את שטרו. הפקידו ביד
לפי מאי דס"ד השתא דטעמא משום
❖
יז ה מיי' שם טוש"ע שם
ארקוול"ט. קמרון, כיפה.
צמרו רבי יהודה אומר אאם השבח יותר על
דאסור שיהנה מממון חבירו ולא
נאמן לפי שדאג הלוה שיחזור ויתבענו
ההוצאה נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתירה
כל החוב: ואמר לו. לוה לשליש: אם
יח ו מסייע'י' שז:ם הל' ד
משום דכל המשנה ידו על התחתונה
טוש"ע שם סעי' ה:
אין אני נותן לו. את המותר מכאן
על השבח נותן לו את השבח ואידך מאי היא
נהי דלא קני בשינוי משום שהבעלים
מוסף רש"י
יט ז מיי' שם הל' ח סמג
עד יום פלוני: תן לו שטרו. ויחזור
טרחו להביאו מן השוק מ"מ לא
דתנן ב) מי שפרע מקצת חובו והשליש את
נותן לו דמי צמרו.
שם טוש"ע ח"מ סי'
ויתבע הכל: ודלמא. לא היא זה
הוה ליה למימר ידו על התחתונה
קסה:
בדמים שצמר לבן נמכר
שטרו ואמר לו אם אין אני נותן לך מכאן
כ ח מיי' פי"ג מהל' נזקי
בשוק, דקנייה בגזלו לשלם
ואור"י דהמ"ל וליטעמיך א"נ מן
נהנה וזה לא חסר לא קאסר רבי
ועד זמן פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן
ממון הלכה יט סמג
כשעת הגזילה (לעיל
הדין לא קנאו בשינוי כיון שאינו
יהודה אלא זה נהנה וזה חסר הוא
עשין סח טוש"ע ח"מ סי'
עח:) כדמעיקרא, ואע"פ
רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר א לא יתן
תיו סעי' א: מתכוין לקנות ומיהו מ"מ היה לו ליתן
דאסר ומתניתין זה נהנה וזה חסר
דמהשתא שוי טפי לצריכים
כא ט מיי' פ"ג מהל'
שכר כפי מה שהשביחו בצביעת אמאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי יהודה
צמר אדום (ב"ק צה.) קני
(א)
הוא דאמר ליה בעל הבית קא
שכנים הל' ח סמג
בשינוי לר"מ ולא יהיב
הכא אלא משום (ב) דאיכא שחרוריתא אי נמי
שחור ורבנן תקנו שלא יהנה מממון
משחרת לכותלאי שאתה בונה חדשים
עשין סב טוש"ע ח"מ סי'
ליה אלא דמי צמרו אבל
❖
לצבוע לו אדום וצבעו שחור משום דקא
חבירו שלא מדעתו דהיינו בצביעת
ויפים וכל הדמים עלי ואתה משחירן
קסו:
לא דמי שבחו, או זה
יתן שכרו משלם ויקח
בעשן לפני יציאתך: דהוה ליה משנה.
השחור שעשה שלא מדעתו הלכך
משנה והתנן כל המשנה ידו על התחתונה
ג)
(ג)
הצמר
דסבירא
(שם ק:)
ידו על התחתונה וגם משליש שטרו
וקנסא קניס ליה אבל זה נהנה וזה
ומי שפרע מקצת חובו נמי הוי אסמכתא
ליה לר"מ כל המשנה
הגהות הב"ח
מדעת בעליו נקרא גזלן
נמי אע"ג דאסמכתא קניא הכא
לא חסר כגון לעיל (דף סד:) הדר
ושמעינן ליה לר' יהודה דאמר לא קני אמר
ד) ב
(א) גמ' ר' יהודה אומר לא
ונוטל הצמר לעצמו אע"פ
כיון שאין זו מתנה גמורה שאין נותנה
בחצר חבירו בחצר דלא קיימא לאגרא
יתן (אמאי). תז"מ ונ"ב
שהוא מעולה עכשיו בדמים
רב אחא בר אדא משמיה דעולא ג תחתון
בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה
והדר זה אפילו עביד למיגר דה"ל
צ"ל ממאי: (ב) שם
(ע"ז ז.). רבי יהודה
הבא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין
אומר. אם כן נמצא
דאיכא שחרוריתא. נ"ב
מלוה הימנו:
נהנה וזה אינו חסר אינו צריך
אע"פ שזה חסר דאיכא
זה משתכר בשינויו (ע"ז
אם
שומעין לו בכפיסין שומעין לו בלבנים אין
השבח יתר על היציאה. י)פי'
להעלות לו שכר: ושמעינן ליה וכו'.
. אם השבח. שהשביח
שחרוריתא דאשייתא אפ"ה
ז.)
שומעין לו לסכך בארזים שומעין לו בשקמים
הכא אשמעינן הכי: תחתון שבא
בירושלמי בפרק הגוזל קמא
הצמר, יתר על היציאה.
אם העלייה הוה מקורה
שהוציא הצבע, נותן לו,
פטור הואיל ולא נהנה
לשנות. בבנין חומה שעליו מן היסוד
אין שומעין לו למעט בחלונות שומעין לו
(ב"ק דף ק: ד"ה אם):
בעל הצמר, את היציאה.
דא"צ להעלות לו שכר היכא
לא לזה ולא לזה מאי. אין נראה לר"י
עד התקרה: בגויל שומעין לו. אם
להרבות בחלונות אין שומעין לו להגביה אין
דזה לא נהנה וזה חסר
סמנים ועצים ושכר פעולה
כמ"ש התוס' בב"ק דף כ' פירוש הקונט' שפי' שבעה"ב
היה מתחילה מאבני גזית ובא לשנותו
כשכיר יום ולא שכר שלם
שומעין לו למעט שומעין לו ד עליון שבא
ע"א: (ג) שם דקא משנה
כמו שהתנה עמו (שם
רוצה למכור את הקרקע דבהא לא
כשנפלה ולבנות באבני גויל שומעין
לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין
דתנן כצ"ל:
וכעי"ז לעיל עח:) דקניס
קמבעיא ליה דפשיטא דאין יכול
לו מפני שהוא מחזיק את הבנין
ליה להאי דשינה להיות
לו בכפיסין אין שומעין לו בלבנים שומעין
למוכרו שהרי משועבד לזה לבנות
שחומת גויל רחבה משל גזית טפח
ידו על התחתונה דלא
לו בארזים אין שומעין לו בשקמה שומעין
נתהני משבחא, ואגרא נמי
עלייה שם כשירצה ואי רוצה למכור
כדאמר בפ"ק דבבא בתרא (דף ב.)
כוליה לא ישקול אלא יציאה,
לו לרבות בחלונות שומעין לו למעט בחלונות
הקרקע לעשות הבית ואין מוכר אלא
בגויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן
ואם יציאה יתירה על
אין שומעין לו להגביה אין שומעין לו למעט
השבח יתן לואת השבח
כח שיש לו בתוכה הא נמי פשיטא
ג' טפחים ובגזית זה נותן טפחיים
שהשביח את הצמר, ואם
שבענין זה יכול למוכרה דלמה לא
ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה.
שומעין לו אין לו לזה ולא לזה מאי (תניא
ה)
ירצה לתת את שכרו,
ימכור כח שיש לו בה אלא נראה לר"י
והתם מפרש גויל אבנים דלא משפיין
כגון שהשבח יותר על
אין לו לא לזה ולא לזה אין לו לבעל עלייה
השכר יתן שכרו (ב"ק
דמיירי שרוצה בעה"ב לזורעה ובעל
דמורשי דידהו מטפי בה טפח:
בקרקע כלום) תניא רבי נתן אומר תחתון
ה
ק:). והשליש את שטרו.
כפיסים. ארחי חצאי לבינים ורחבן
עלייה אמר גם אני אזרע שגם לי
המלוה והלוה מסרוהו ביד
נוטל שני חלקים והעליון שליש ואחרים
הקרקע משועבד לעלייה או דלמא
טפח ומחצה ונותן אריח מכאן ואריח
שליש, שהרי טורח היה
אומרים תחתון נוטל שלשה חלקים והעליון
להם לכתוב שובר וסמכו
מצי א"ל האיך אין לך כלום בקרקע
מכאן וטפח אבנים דקות וסיד ביניהם
על השליש (רשב"ם ב"ב
נוטל רביע אמר רבה נקוט דרבי נתן בידך
אלא לענין העלייה בלבד:
והוי עובי החומה ד' טפחים:
. תן לו שטרו.
קסח.)
וכן
דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא קא סבר
בית הבד כו'. פי' בקונטרס
בלבינים. שלימות ואין עוביו של כותל
למלוה ויחזור ויגבה בו
ו)
כל מה שכתוב בו בתחילה
כמה מפסיד עלייה בבית תילתא הלכך
דאיירי באחין שחלקו כמו
אלא כמדת רוחבן והן ג' טפחים.
(נדרים כז:). הגיע זמן
מתני'
פלוגתא דר' יהודה ורבנן ולא בשוכר
כלל הדבר התחתון שמרחיב עובי
אית ליה תילתא:
ו וכן בית הבד
ולא נתן. ולא פרע (שם).
ומשכיר וקצת קשה דמשמע דמדפליגי
הבנין ומחזיקו שומעין לו אם ממעט
ר' יוסי אומר יתן.
שהוא בנוי בסלע וגינה אחת על גביו
השליש השטר למלוה ואע"ג
הכא רב ושמואל בגמרא דמיירי
חיזוקו אין שומעין לו שהעליון טוענו
ונפחת הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה
דאסמכתא היא, דסבור
בשוכר ומשכיר דומיא דההיא דפליגי
למחר יפול ועליון שבא להכביד את
היה לפרוע באותו הזמן,
עד שיעשה לבית בדו כיפין ז) ז הכותל
קנה המלוה את השטר
לעיל ועוד אי באחין שחלקו מוטל על
המשא תחתון מעכב עליו וכל זמן
והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור
(שם). אסמכתא. הבטחת
שממעט כובדו שומעין לו: ארזים.
התחתון לבנות התקרה אמאי אצטריך
גוזמא שאדם מבטיח את
מלשלם נתנו לו זמן לקוץ את האילן
בקורות של תקרה תחתונה קמיירי
לאוקמי ההיא דלעיל בנפחת העלייה
חבירו לסמוך עליו שאם
ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן פטור
לא יקיים תנאו יתן כך
בשוכר ומשכיר לוקמה באחין שחלקו
וארזים מתקיימין מן השקמין ומשאן
ח)
וכך (לעיל מח:) היינו דבר
כבד: בא לשנות תחתון משקמים
ואי האי וכן אנפחת העלייה דלעיל
לאחר הזמן חייב מי שהיה כותלו סמוך לגינת
ח
דאינו נותן לו מדעתו
לארזים שומעין לו שמהנהו לעליון
קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם:
אלא סומך על דבר שאינו,
חבירו ונפל ואמר לו פנה אבניך ואמר לו
דסבור שהוא יכול לנצח
שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו.
זמן
הגיעוך
ופעמים שמנצחין אותו
מארזים לשקמים אין שומעין לו
(סנהדרין כד:) המבטיח
מפני שהן נוחין להשבר: להרבות בחלונות. ממעט חוזק הבנין והעליון מעכב עליו: להגביה.
חלל הבית אין שומעין לו שמטריח
לחבירו דבר על מנת
שנעשה דבר לעתיד וסומך
את העליון לעלות ועוד שהנמוך חזק מן הגבוה: עליון שבא לשנות וכו'. טעמא דכולהו שומעין לו מפני שממעט כובד המשא והיכא
בלבו בשעת התנאי שיוכל
דמוסיף על כובדו תחתון מעכב עליו שהתחתון אינו חושש אם תפול החומה שמן התקרה ולמעלה: אין לו לא לזה ולא לזה. לבנות
לקיים הדבר כשיגיע זמן
שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע: מאי. אית ליה לבעל העלייה בקרקע או לא: דדיינא הוא. אב"ד היה כדאמרינן
וכשיגיע הזמן יאנס ולא
בהוריות בפ' בתרא (דף יג:): כמה מפסיד שליש. ימי קיומה היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה: מתני' בית הבד. בית לעצור
יוכל לקיים (רשב"ם ב"ב
קסח.). דאמר לא קני.
זיתים וגינה אחת על גבו שחקק אדם בסלע תחתיה כגון כיפה והיה גינתו למעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית
ואינו נתפס בתנאו ולא
הבד וזה גינה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעתו של העליון: כיפין. ארקוול"ט. העליון יתן עליו עפר ויזרע: פטור.
יפסיד בכך (שם). נתנו לו
זמן. ב"ד (ב"ק ו:).
הוא: נתנו לו זמן. שראוהו
סתור: ונפל. לתוך
מלשלם דמאי הוה
ליה למיעבד
אנוס
ב"ד שהיה
נוטה ואמרו לו
גינתו של חבירו:
הגיעוך