קיח: הבית
והעליה פרק
עשירי בבא
מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מחוורתא מתני' דלא כר' יהודה. וא"ת ואמאי לא משני
ומה אתה אומר. אינן באין משל צבור הא אמרן דלא קני: הכי
לא א מיי' פי"ג מהל'
א) ב"ק ל. פא: [תוספת'
קאמרי ליה מדבריך. דקאמרת ישמרם חנם: לדברינו. דסבירא
מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל כדמשני
פי"א], ב) [עי' ב"ק ל.],
נזקי ממון הלכה טו
ג) ב"ק סא: ב"ב כ:,
סמג עשין סז סח טוש"ע
לן דתקינו רבנן ארבעה זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל
בהמניח (ב"ק דף ל. ושם) אמתני' דהתם וי"ל דהכא פשיטא ליה דאיירי
ד) גיטין כב., ה) [שבת ד:
חו"מ סי' תיד סעיף ב:
עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם
שלא בשעת הוצאת זבלים ולהכי לא
הוה קשיא ליה הא דמתני'
לב ב ג מיי' שם הלכה טז
ח.], ו) רש"ל מ"ז והכי גורס
קונין מהן תמידין ומוספין ושאר
מצרכת לזבל לאלתר ור' יהודה
וסמג שם טוש"ע ח"מ
ותני' נמי גבי מקח וממכ'
ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך
סי' תיז סעיף ה:
כי האי גוונא דתניא היוצא
קרבנות צבור אין תמידין באין משל
מתיר להניח ל' יום אלא להכי לא
לג ד מיי' שם הל' יז
וכו' [ועי' תוס' גיטין כב.
לדברינו אין באין משל צבור וכן כי אתא
צבור: מתני' המוציא מוציא
מצי אתא כר' יהודה משום דמחייב
טוש"ע שם סעיף ו:
ד"ה ובדאשרוש וכו'],
רבין אמר רבי יוחנן חוששין לבעלי זרועות
לד ה מיי' שם טוש"ע שם
ז) [ב"ב פא.], ח) עי' רש"י
והמזבל מזבל. כלומר אינו רשאי
לשלם מה שהזיק אפילו הזיק בההיא
איכא בינייהו: מתני' המוציא זבל לרשות
סעיף ז:
עירובין כו. ד"ה אדרכלין,
שעה קטנה שיש לו רשות להניח ולרבי
להשהותו שם אלא זה מוציאו מן
א
❖
לה ו ז מיי' שם הלכה טו
ט) [שמות כא],
יהודה אותה שעה כיון שיש לו רשות
הרפת לרה"ר והנושאו יהא מזומן
הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל אין
סמג שם טוש"ע ח"מ
ב
סי' תיד סעיף ב:
לישאנו לשדה ולגנה לזבל: אין שורין
פטור ועי"ל דמתניתין משמע דאיירי
שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנים לבנים
לו ח ט מיי' פ"ט מהל'
מוסף רש"י
טיט. מקומות יש ששורין אותו ימים
בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל
אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא
שכנים הלכה יא סמג
ג
רבים צבור במקום אחד: ואין לובנים
מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל והא
כל שלשים יום. רשאי
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
לבנים ד הבונה ברשות הרבים המביא
להניחן שם (ב"ק ל. פא:).
קנה סעיף א:
לבנים.
דלא הוה קשה ליה דרבי יהודה שרי
לפי שמשהה אותן לייבשן
לז י כ ל מיי' פי"ג מהל'
אבנים מביא והבונה בונה ואם הזיק משלם
שעל מנת כן הנחיל
ה
ששוטח
הטיט בקרקע חלקה כעובי
שלשים יום ומתני' לאלתר משום דאיכא
כו'. שלא יהו מקפידין על
נזקי ממון הל' יח סמג
מה שהזיק רבן שמעון בן גמליאל אומר
הלבנים
וחורץ בו חריצות שתי וערב
למימר דמתניתין עצה טובה קמ"ל
כך (שם ל.). מאי לאו
עשין סז סח טוש"ע ח"מ
רשות דבית דין. משום
סי' שפד סעיף ד:
אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים
כמדת
הלבנים ומניחן שם עד
שימהר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק:
לח מ מיי' פ"ד מהל'
דברשות ב"ד הניח בחוץ
ותניא יום: גמ' לימא מתני' דלא כרבי יהודה
וגובלין טיט. לתת מיד
שיבשו:
משום פרסומי ניסא פטור
שכנים הלכה ט סמג
והבונה בונה. מקבל מיד
בבנין:
(שם). לא רשות דמצוה.
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
דתניא א) רבי יהודה אומר ו בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר
קסז סעיף א:
כלומר משום רשות ב"ד
ובונה: מתקן. מזמן ברשות
המביא
וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל
לט נ מיי' פכ"ד מהל'
דמצוה מיפטר, אבל ברשות
הרבים ואינו חייב בנזקין:
מכירה הלכה ז ועי'
ב"ד דלאו מצוה חייב
מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ אפילו תימא רבי יהודה ז מודה ר'
גמ' וצוברו כל שלשים יום. משלשים
צריך שיהא תחתיו
במ"מ סמג עשין סב
(שם).
יהודה שאם הזיק חייב לשלם והתנן מודה רבי יהודה בנר חנוכה שהוא
מעזיבה שלשה טפחים.
טוש"ע ח"מ סי' רטז סעיף
(א) ב)
לשלשים חוזר וצוברו כדי שיהא
❖
י:
אשטרי"ך בלע"ז טיח קרקע
פטור מפני שהוא עושה ברשות מאי לאו רשות דבית דין לא רשות דמצוה
נישף יפה: מודה רבי יהודה וכו'.
ג' טפחים שלא תבער תקרה
והתניא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברה"ר אם הזיק חייב לשלם ורבי
תחתונה של עליה, ועל גביו
ומתני' נמי עצה טובה קאמר שלא
ד' אמות (ב"ב כ:). מעזיבה,
יהודה פוטר אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי יהודה אמר אביי רבי יהודה
הגהות הב"ח
יתחייב בנזקו: בנר חנוכה פטור. גבי
טיח של סיד על תקרה
הניח חנווני נרו מבחוץ ועבר גמל
ורבן שמעון בן גמליאל ור' שמעון כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו לו
(א) גמ' והתנן רבי יהודה
ודומה לו בספר עזרא
אומר בנר חנוכה פטור
(נחמיה ג) ויעזבו ירושלים
טעון פשתן ודלקה בנר והדליק את
חכמים רשות והזיק פטור רבי יהודה הא דאמרן רשב"ג דתנן רשב"ג אומר
כצ"ל ותיבת מודה ותיבת
עד החומה (ב"ק סא:).
הבירה בב"ק (דף סב:): מאי לאו
אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום רבי שמעון דתנן היה
ובכירה טפח. שפחותה
שהוא נמחק. ונ"ב סוף
ג) ח
ברשות ב"ד. אלמא כל מידי דיהבו
הכונס בב"ק: (ב) שם
מתנור ואין מבעירין בתוכה
מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח
דתניא אילן היוצא מן
אש גדול (שם) אף היא כלי
ליה רבנן רשותא אם הזיק פטור:
❖
ואם הזיק משלם מה שהזיק רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורים הללו
הגזע:
חרס ששופתים קדירה על
ט
כל אלו שאמרו וכו'. כל אותן נזקין
חללה ואין עושין בתוכה
אלא שאם הזיק פטור מלשלם ת"ר החצב שמסר לסתת הסתת חייב הסתת
י
שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו
היסק גדול כמו שעושין
בתנור (ב"ב כ:). ואם
שמסר לחמר החמר חייב החמר שמסר לכתף הכתף חייב הכתף שמסר
מותרין לקלקל ברה"ר ולהשליכן לשם
הגהות הגר"א
הזיק. אחר שהיו שם כל
לבנאי הבנאי חייב הבנאי שמסר לאדריכל אדריכל חייב ואם הניח אבן על
כגון הוצאת זבלים לר' יהודה וכגון
[א] במשנה הרי הוא
השיעורין הללו, משלם
פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן
מה שהזיק. ואעפ"כ
שלו והשאר כו'. נ"ב
הדימוס והזיקה כולן חייבין לשלם והתניא כ אחרון חייב וכולן פטורים לא
משמע דבעיקר דינא ס"ל
מעכבין עליו השכנים
קשיא כאן בשכירות כאן בקבלנות: מתני' שתי גנות זו על גב זו והירק
בימות הגשמים דברשות קא עבדי
ל
ד)
כר"י ונ"מ למכירה וערלה
להרחיק בכל השיעורים
בב"ק (דף ו.): אף מתקן הוא. וקאי
ולכן כתב הרמב"ם בבעיא
הללו, שמא ידליק בתיהם
בינתים ר"מ אומר של עליון ר' יהודה אומר של תחתון אמר ר"מ אם ירצה
דלקמן דלכתחלה לא יטול
ואין לו מה לשלם .
אתנא קמא דאמר אם הזיק משלם
(שם)
העליון ליקח את עפרו אין כאן ירק אמר ר' יהודה אם ירצה התחתון
שתי גנות זו על גב זו.
העליון כו' (ועמ"ש רבינו
וקאמר ליה איהו אף בשלשים יום
בח"מ סי' קס"ז ס"ק ג'):
וזו אצל זו וקרקעית האחת
למלאות את גנתו אין כאן ירק אמר ר"מ מאחר ששניהן יכולין למחות
קודם לכן מתקן ופטור: היה מעמידו
גבוה מחברתה וגידור שלה
זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי אמר ר"ש כל שהעליון יכול לפשוט את
זקוף, והירק בינתים.
בעלייה. משנה היא בב"ב בלא יחפור
מ
גמ'
בגידור הגבוהה, דעכשיו
ידו וליטול הרי הוא שלו [א] והשאר של תחתון: אמר רבא בעיקרו כולי
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית
הוא נשרש בקרקעו של
אא"כ יש על גביו חלל גובה ד' אמות
עלמא לא פליגי דעליון הוי כי פליגי בנופו ר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו
עליון ונופו באוירו של
ה)
תחתון (גיטין כב.). של
מפי התנור לעלייה: היה מעמידו
ור' יהודה סבר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו (ואזדא לטעמייהו) דתניא
ו)
תחתון. אזלינן בתר נוף
בעלייה. עד שיהא תחתיו עובי
(ב) היוצא מן הגזע ומן השרשין הרי אלו של בעל הקרקע דברי ר' מאיר ר'
(שם). אם ירצה כו'
מעזיבה שלשה טפחים: ובכירה. שאין
אין כאן ירק. והואיל
יהודה אומר מן הגזע של בעל האילן ומן השרשין של בעל הקרקע
ז) נ
ובידו למחות וגורם לירק
היסק שבה גדול: טפח. מעזיבה יהא
ותנן
הזה זוכה בה (שם). מן
תחתיה: ואם הזיק. שדלק הבית
הגזע של בעל האילן.
והדליק את סביביו: חצב. החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה: סתת. הוא המרבעה ומחליקה: חמר. נושאה מן ההר שסיתתה הסתת שם
דמגוף אילנות קאתי,
ומן השרשין של בעל
ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין: אדריכל. ח) הוא אבי האומנין שהוא מדקדק בהנחת
הקרקע. דכיון דמתחת
האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמיש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס: חייב. זה שהיא בידו חייב בנזקה אם תפול מידו
לקרקע יוצא מקרקעו גדל
(ב"ב פא.).
ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם. ואע"ג דמוקמינן להא לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה
מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב"ק (דף כו:)
פצע תחת פצע ט) לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: כולן. אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורת הבנין
נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה כולן חייבין יחד שכולן שותפין בדבר
ועליהן המלאכה לעשות וקיבלו אחריות הנזק יחד: והתניא האחרון חייב. אדריכל שהניחה: בשכירות. האחרון חייב: בקבלנות. כולן
חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן דעל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה: מתני' שתי גנות זו על גב זו. סמוכות זו לזו האחת
קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך: והירק בינתים. בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו יש שומים או בצלים: של עליון. שהרי עפרו הוא
ומשלו הוא יונק: של תחתון. שעל אוירו הוא מונח: למלאות גנתו עפר. משוה קרקעו לעליונה: אמר ר"מ מאחר ששניהן הן יכולין למחות
זה על זה. שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול עפרו והתחתון למלאות גנתו: רואין מהיכן ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן: כל
שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדקאמר ר"מ הואיל ומעפרו היא חייה: והשאר של תחתון. ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו
לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט: גמ' בעיקרו. שרשי הירק: בנופו. לפי שהן תלויין באוירו של תחתון פליגי בהו:
אילן