הבית
והעליה פרק
עשירי בבא
מציעא קיט.
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
ותניא
נמי גבי מקח וממכר כה"ג. תניא גרסינן דאינה משנה
אילן היוצא מן הגזע
וכו'. בלוקח אילן אחד בתוך של חבירו דקי"ל
ד)
מ א מיי' פ"י מהלכות
א) [צ"ל ותניא והיא
בבבא בתרא (דף פא.) דדברי הכל לא קנה קרקע ואילן קטן היוצא (מן
בשום מקום ולא הוי כה"ג ממש דאפילו אמר ר"י היוצא
תוספתא דערלה ע"ש],
מעשר שני ונטע רבעי
ב) עי' בהרא"ש ובספר
הלכה יט סמג עשין קלז
מן הגזע של בעל הקרקע לא יקשה כלום שהרי עומד באוירו של בעל
הגזע או) מן השרשין לית דינא ולית דיינא דקרקע גמורה היא ומן הגזע
ת"ח ובספר כה"י, ג) גי'
טור י"ד סי' רצד [חפשתי
הקרקע וגם יונק מן הקרקע ועוד שלא היה בדעת המוכר למכור אלא
נמי ר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו
והתם מפרש מאי גזע ומאי
הערוך הבו ליה אפרייא
בטור ובסמג שם ולא
זה האילן שהיה כעין שמכר אבל לא
שרשין גזע כל שרואה פני חמה
לריש לקיש פי' חוזק בלשון
מצאתי]:
מא ב ג מיי' פ"ד מהל'
פרסי יישר כחו יישר חילו
אילן חדש שעתיד לצאת מן הגזע דלא
שרשין שאין רואין פני חמה ואע"ג
ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא אילן
א)
שכנים הל' ט סמג
ס"א אפרייא לריש לקיש
דשבח נוף העליון לבעל האילן כדקתני
חשיב כאילן עצמו הענפים המתחדשים
היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
ברכה ומלשון בן פורת
❖
קסז סעיף א:
כלומר יפרו וירבו חכמים
התם הגדילו לא ישפה התם הוא
אלא נחשב כאילן אחר וכן ר' מאיר
דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מן הגזע
א
ונבונים כמותו, ד) שייך
דאדעתא דהכי נחת שכל זמן שיהא
אם היה אומר כאן של בעל האילן
לעיל קיח: וכגי' רש"ל,
פטור ומן השרשין חייב וצריכי דאי
ראוי לעשות פרי יהא בקרקע וישא
לא היה קשה על משנתנו שכמו
ה) פי' הגון על זה תמצא
הגהות הב"ח
אשמועינן קמייתא בהא קאמר רבי יהודה
בספר החיים שחיבר אחי
ענף ופירי אבל אילן אחר העולה מן
שהענפים המתחדשים בכל שנה הם
(א) רש"י ד"ה קמיה
הגאון מהר"ל מפראג
משום דממונא אבל גבי ערלה דאיסורא
הגזע אילנא אחרינא הוא: חייב בערלה
של בעל האילן ה"נ היוצא מן הגזע
דשבור וכו' מלכא ממש.
בספר זכיות ח"א פ"ג,
אימא מודי ליה לר' מאיר ואי איתמר בהא בהא
יהיו שלו והא דקאמר כה"ג היינו
גרסי'. לר"מ דאילן הוא לעצמו דגזע
ו) בסיומא וסוף תשובת
נ"ב ובב"ב סוף דף י
הרמ"א ז"ל וכן בסוף יש"ש
מבואר דהוה עכו"ם ע"ש
קאמר ר' מאיר אבל בההיא אימא
שמיפה ר"מ כאן כחו של בעל הקרקע
הסמוך לקרקע [ב] בתוך שלשה כקרקע
בב"ק כתוב רמזים על
ובב"ב דף קטו ע"ב איתא
טפי מרבי יהודה כמו במתני' ולהכי
הוא ואע"ג דלא מארעא ממש יניק
מודי ליה לר' יהודה צריכי: [אמר] ר"ש
❖
הזכרת שמות הללו.
דשמואל נקרא כך וכן
❖
שדי נופו בתר עיקרו: מגיע לעיקרו
לא עביד צריכותא בסמוך אלא אערלה
בפסחים דף נד:
(אומר) כל שהעליון יכול לפשוט [וכו']:
ואינו מגיע לנופו. כגון שנוטה נופו
ואמקח וממכר ולא אמתניתין:
אמרי דבי רבי ינאי ובלבד שלא יאנס
שבור מלכא. נראה לפרש כפי'
ב
הגהות הגר"א
למטה: קמיה דשבור מלכא. לי נראה
בעי רב ענן ואיתימא רבי ירמיה מגיע
גליון הש"ס
ב)
[א] גמ' (מגיע לעיקרו
שבור (א) מלכא ממש ומלך פרס היה
הקונטרס דשבור מלכא
לנופו ואין מגיע לעיקרו מגיע לעיקרו ואין
רש"י בד"ה אפריון חן
ואין מגיע לנופו) תא"מ
[א]
היה בקי בהלכות כדאמרינן בסוף
ובקי בדינים ואמרוה להא דר"ש דמתני'
ונ"ב הרמב"ם והרא"ש
שלנו. וכ"כ רש"י בחומש
מגיע לנופו מאי ג תיקו: אמר אפרים ספרא
קמיה וקלסה ואמר אפריון נמטייה
מסכת ע"ז (דף עו:) שנעץ הסכין עשר
ל"ג לה וכ' דכה"ג ודאי
פ' ויחי בפסוק בן פורת
תלמידו של ריש לקיש משום ריש לקיש
נקרא מגיע: [ב] רש"י
לר"ש יקבל חן מאתנו על דבר זה. ואית
פעמים בקרקע קשה כשחתך האתרוג
יוסף. אבל הרמב"ן שם כ'
דהנו"ן שרשית והוא לשון
ד"ה חייב. הסמוך לקרקע
דאמרי שבור מלכא שמואל דבכמה
בסכין לרב יהודה:
הלכה כר"ש אמרוה קמיה
דשבור מלכא
שבח ורווחא כמו פורנא
בתוך כו'. נ"ב ומכאן כתב
דוכתי קרי ליה הכי ואין מיושב בה
אמר להו אפריון נמטייה לרבי שמעון: הדרן עלך הבית והעלייה
ליתמי (כתובות ד' נד) ועי'
ראב"ד דג' טפחים סמוך
ג)
❖
ברא"ם שם:
לתחתון הרי הוא של תחתון
דמאי אמרוה אי להא דר"ש דמתני'
וסליקא לה מסכת בבא מציעא
אף לר"מ ור"ש:
אטו שמואל לא הוה ידע לה למתני'
ואי להא דאפרים
ספרא אטו אי לא
אמר ריש לקיש הלכה כר"ש שמואל מי לא קים בדיני
למיקלסיה
לר"ש עד דשמע משמיה
מוסף רש"י
דריש לקיש דהלכתא כוותיה: אפריון. $ חן שלנו:
אפריון. חן, והוא לשון
ארמי (בראשית מט כב).
הדרן
עלך הבית והעלייה וסליקא לה מסכת בבא מציעא
אחר השלמת
המסכתא
יאמר זה
ויועיל
לזכרון בעזרת השם
יתברך
ה) הַדְרָן
עֲלָךְ
מַסֶּכֶת
בָּבָא מְצִיעָא וְהַדְרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן
עֲלָךְ מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת
בָּבָא מְצִיעָא
וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִינָן לֹא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:
יאמר כן שלשה פעמים ואחר כך יאמר:
יְהִי רָצוֹן
מִלְּפָנֶיךָ יְיָ
אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ
לָעוֹלָם הַבָּא. ו) חֲנִינָא
בַּר פָּפָּא רָמִי
בַּר פָּפָּא נַחְמָן בַּר פָּפָּא אַחָאי בַּר פָּפָּא אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא רַפְרָם בַּר פָּפָּא רָכִישׁ בַּר פָּפָּא סוּרְחָב בַּר פָּפָּא אַדָּא בַּר
פָּפָּא דָּרוּ בַּר
פָּפָּא:
הַעֲרֵב
נָא
יְיָ אֱלֹהֵינוּ
אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ
וּבְפִיפִיוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל.
וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי
עַמְּךָ
בֵּית יִשְׂרָאֵל
כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ: מֵאוֹיְבָי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא
אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:
מוֹדִים
אֲנַחְנוּ
לְפָנֶיךָ
יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ
מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי
קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ
מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים
וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָן מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר
וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:
יְהִי רָצוֹן
מִלְפָנֶיךָ יְיָ
אֱלֹהַי כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא כֵּן תַּעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים
וּלְסַיְּמָם לִלְמֹד
וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי
וּלְזַרְעִי שֶׁלֹּא תַמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם. וְתִתְקַיֵּם בִּי בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ
הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים: אוֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד: יְיָ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ
בַשָּׁלוֹם:
יִתְגַּדַּל
וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דְּהוּא
עָתִיד לְאִתְחַדָּתָא, וּלְאַחְיָא
מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא
לְחַיֵּי
עַלְמָא, וּלְמִבְנֵא
קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֵם,
וּלְשַׁכְלֵל הֵיכָלֵיהּ בְּגַּוֵהּ, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא
נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
בְּמַלְכוּתֵיהּ וִיקָרֵיהּ, [וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ]. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן
וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא, דִּי בְאַתְרָא (קַדִּישָׁא) הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן
שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן ק¢ דָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא
מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים
טוֹבִים עָלֵינוּ
וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל,
וְאִמְרוּ
אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם
בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל
וְאִמְרוּ
אָמֵן: