טו:
שנים
אוחזין פרק
ראשון
בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא. תימה כיון דלא מסיק אלא
המגיע לכתפים. קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע הוי
קלא א ב מיי' פכ"א
א) ב"ק צה: וש"נ לקמן
להו כפירות גמורין ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה: והא
שיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה [א] וי"ל דבלאו
קי:, ב) [לקמן קי: ב"ק
מהל' מלוה ולוה
צו.], ג) [בב"ק צו. ולקמן
הל' ה ו ועיין בהשגות
מעשים בכל יום. דיני טורפי מקח באין לפני שמואל ומגבי לבעל
הכי פריך שפיר הניחא כו' ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי א"ש
קי: איתא גריווא], ד) גיטין
ובמ"מ סמג עשין צד
דאע"פ דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא נותן לו היציאה ללוקח
חוב כל השבח עם
הקרקע
ואפילו מגיע לכתפים כל זמן שצריכין
מה. [קדושין מו:] ערכין ל.,
טוש"ע ח"מ סי' קטו סעיף
ה) [לעיל יד. כתובות קד:
לקרקע: הא. דקתני נוטל יציאה
והשבח היתר על היציאה לוקח חנם
ב:
קלב ג מיי' פ"ו מהל'
ב"ב קסט:], ו) [לקמן
כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא
מבעל חוב דלא מסיק ביה בעל חוב
המגיע לכתפים כאן
בשבח שאינו מגיע
עב:], ז) [צ"ל קודם ד"ה
זכייה ומתנה הל' כ
הניחא
למ"ד כו'.
ברשות:
במוכר שיעור ארעא ושבחא הלכך
דשוייא], ח) [וכן עוד בתוס'
לכתפים והא מעשים בכל יום וקא
מגבי
סמג עשין מח טוש"ע
א)
אה"ע סימן נ סעיף ב:
ב"ק צו. ד"ה הניחא וע"ע
יהיב בעל חוב ללוקח שבחיה ומסליק
מפורש בהמקבל (לקמן דף קי:)
ח)
שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים לא קשיא
קלג ד מיי' פ"ט מהל'
תוס' לקמן צה. ד"ה
ליה. והאי דנקט למלתיה בלשון יציאה
(ועיין בכתובות דף צא: ד"ה מאי):
הניחא], ט) ס"א ובתר הכי
גזילה ואבידה הל' ו
הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא
כגון
דשוייא אפותיקי. השתא מצי
ולא תנא נוטל כנגד החוב מבעל
❖
מית גזלן שהיה כו',
ופכ"א מהל' מלוה ולוה
דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא דיהיב
הל' א סמג עשין עג צה
הקרקע והמותר מבע"ח לאשמועינן
איירי דמסיק ביה אפי' שיעור
טוש"ע ח"מ סימן קטו
ליה שבחיה ומסליק ליה ב) הניחא למ"ד אי
היא גופא אתא דהיכא דיציאה
ארעא ושבחא ואפ"ה כיון דשוייא
סעיף א וסימן שעג סעיף
הגהות הב"ח
אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסליק ליה
יתירה על השבח אין לו אלא יציאה
אפותיקי צריך ליתן היציאה כדין יורד
א:
❖
קלד ה מיי' פ"ט מהל'
(א) גמ' ולכי אתי מריה:
שיעור שבח: הניחא למאן דאמר
לבעל חוב שפיר אלא למאן דאמר כי אית
כו' כדאמרי' בפרק המקבל (שם.) גבי
א
גזילה הל' ז סמג
כו'. פלוגתא היא בכתובות (דף צא:):
יתומים אומרים אנו השבחנו ורוצים
ליה זוזי ללוקח מצי מסליק ליה לבעל חוב
עשין עג טוש"ע ח"מ סימן
אי אית ליה זוזי ללוקח. לפרוע
שע"ג סעיף א: היציא' דמיירי באפותיקי ואע"ג דמסיק
נימא ליה אילו הוה לי זוזי הוה מסלקינך
גליון הש"ס
קלה ו ז מיי' פי"ח מהל'
החוב: לא מצי מסלק ליה לבע"ח.
בהו שיעור ארעא ושבחא דהא אם
מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי
גמ' מעות חוזרין. עי' ב"ב
גזילה ואבידה הל' א
מן ארעא דבע"ח קדים: שפיר.
אביהם השביח גובה הכל ומיהו אין
ופי"ט מהל' מכירה הל' ג
עח ע"א תוס' ד"ה אבל:
ג)גרבא דארעא בארעא שיעור שבחאי הכא
שם חזר ולקחה מבעלים.
דמצי למימר דהיכא דיש קרקע
ראיה דשאני יתומים שאין להם על
ופי"ח מהל' מלוה ולוה הל'
במאי עסקינן כגון שעשאו אפותיקי דאמר
ג סמג עשין צה טוש"ע
עי' בהר"ש פ"ו מ"ג
ב
מותר על החוב עם השבח מסלק
מי לחזור ליקח היציאה דכיון שעשה
❖
ח"מ סי' לט סעיף א וסי'
דתרומות:
ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו: הכיר בה
ליה ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח
אביהם אפותיקי הרי הוא כיורד
קיא סעיף א וסי' רכה
שאינה שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו
ולא מצי אמר לוקח הב לי מן
לתוך שדה חבירו שלא ברשות שאינו
סעיף א:
קלו ח ט מיי' פ"ט מהל'
ארעא שיעור שבחי דאמר כוליה
מפסיד היציאה אבל בלוקח שאינו
הגהות הגר"א
שבח אין לו ושמואל אמר אפי' מעות אין לו
גזילה ואבידה הל' ט
דידי ואת ירדת בה שלא ברשות:
מפסיד כלום שהמוכר משלם לו
[א] תוס' ד"ה הא
במאי קמיפלגי רב סבר אדם יודע שקרקע
סמג עשין עג טוש"ע ח"מ
❖
סי' שעד סעיף א:
כו' אמאי נוטל ש"ה
דשוייא נהליה. לוה לבעל חוב
היציאה והשבח שזה פוטרו מחובו
אין לו וגמר ונתן לשום פקדון ונימא ליה
על היציאה. נ"ב ול"נ
אפותיקי להא ארעא והכל מודים
מצינו למימר דאפילו באפותיקי כיון
דזהו קושית גמ' באמת
לשום פקדון סבר לא מקבל ושמואל סבר
בזו דאי הוה ליה זוזי ללוקח לא הוה
דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא
הניחא כו' כדין יורד שלא
מוסף רש"י
אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשום
ברשות וכמו באפותיקי
מצי מסלק ליה: ז) הכא במאי
שקיל הכל שבשביל שעשאה אפותיקי
בשבח המגיע לכתפים.
(וכ"כ הרמב"ן במלחמות
מתנה ונימא ליה לשום מתנה כסיפא ליה
עסקינן. האי ברייתא דלעיל: הכיר
לא יגרע כחו וא"ת כיון דאמר ליה
דלא כש"ך סי' קט"ו ס"ק
כגון תבואה שגדלה כל
מילתא והא פליגי ביה חדא זימנא דאיתמר
❖
בה. לוקח בקרקע זו: שאינה
לא יהא לך פרעון אלא מזו כשמוכר
ד)
כו):
צרכה נותנה ללוקח או
דמיה (ב"ק צה:). אפילו
שלו. של מוכר שגזולה היתה אצלו
המקדש את אחותו רב אמר $ מעות חוזרין
לאחר הוה ליה כלוקח מגזלן שהרי
בשבח המגיע לכתפים.
ולקחה: מעות יש לו. מן המוכר
אינו של מוכר א"כ למה נוטל מן
ושמואל אמר ג מעות מתנה רב אמר מעות
צריכין לקרקע דבר מועט,
רבינו חננאל (המשך)
לכשיוציאנה נגזל מידו: שבח אין
המוכר השבח היתר על היציאה והא
דאילו אין צריכין לקרקע
חוזרין אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו
הוו להו פירות ולא מיקרו
בכתפו ולצאת כיון שעדיין
לו. שקרקע זה אינו קנוי לו:
לוקח מגזלן לשמואל לית ליה שבחא
וגמר ונתן לשום פקדון ונימא לה לשום פקדון
שבח ובעל חוב גובה השבח
כקרקע הן הכל נוטלם
לא מקבל. לשמור: מעות חוזרין.
וי"ל כגון שמכרה קודם שבא זמנו של
קאמר ולא פירות גמורין
הבעל חוב בחובו. וכבר
סבר לא מקבלה מיניה ושמואל אמר מעות
הקדושין חוזרין לו: בין לרב דאמר
בעל חוב דחל המקח עד הזמן ולא
(לקמן קי:). אי אית ליה
פירש' היטב בפרק המקבל
מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו
זוזי ללוקח. שיעור דמי
שדה מחבירו בענין שלשה
כו'. כלומר היכי מצינן לומר
דמי לגזלן שלא חל המקח כלל דזוזי
החוב (שם). שפיר. איכא
שמין להן השבח ומעלין
וגמר ונתן לשום מתנה ונימא לה לשום מתנה
טעמא דרב משום דגמר ונתן לשום
הוו הלואה ואם ישלם שבח הוה ליה
למימר דארעא מעיקרא
אותן בדמים ואלו הן בכור
כסיפא לה מילתא צריכא דאי איתמר בהא
דידיה הואי והוא דנחת לה
פקדון וטעמא דשמואל משום דגמר
רבית ואפילו מכרה אחר הזמן היה
לפשוט ובע"ח ליתומין
שלא ברשות שקל שבחא
ובעל חוב ללקוחות
ונתן לשום מתנה ואי הוה דעתיה
סבור לפייס בע"ח בזוזי וחל המקח
בהא קאמר רב דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות
בזוזי ולא בארעא הואיל
דלעולם נוטל הלוקח
מעות
יש לו
לחד מהנך היכי הוה נחית להאי
עד שטרפה ממנו:
והוה מסיק ביה שיעור
לנוכראה אבל גבי אחותו אימא מודה ליה
ההוצאה מן הבעל חוב
ארעא כולה (שם). לא
שבח אין לו. תימה בהגוזל קמא
כפשוטה דהא מתניתא
ארעא לעובדה ולאכול פירותיה
לשמואל ואי איתמר בהך בהך קאמר שמואל
יהא לך פרעון אלא
דלא גרע מן היורד
(ב"ק דף צה. ושם: ד"ה דלמא) תנא
על כרחיה סבור היה שיהא המכר
מזו. ואינמי הוו ליה זוזי
לשדה חבירו ונטעה שלא
אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא בין
ה' גובין מן המחוררין שבח ומוקי לה
קיים ולא היה בקי בדין וטעמא
ללוקח לא מצי מסלק ליה
מרשותו דקי"ל שמין
לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה
(ב"ק צו.). אחריות טעות
לו וידו על התחתונה
בת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת אלמא
דפלוגתא דרב ושמואל טעם אחרינא
סופר הוא. שטר שאין
ופירשנוה בפ' מי שמת.
האי לארעא במאי קא נחית ופירות היכי אכיל
הוא: דהוה עביד. הגזלן: לרב
אפילו בהכיר בה יש לו שבח וי"ל
בו אחריות גובה מנכסים
הכיר בה שאינה שלו
סבר אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול
דאמר פקדון פקדון. כלומר אליבא
דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות:
משועבדים, שלא הלוה
ולקחה רב אמר מעות יש
ונתן לו לשם מתנה. אבל בערכין
זה מעות אלא באחריות
לו שבח אין לו. ושמואל
בגויה כי היכי דהוה קא עביד איהו (א) לכי אתי
דרב מפרשינן דהאי מימר אמר זוזי
שעבוד נכסיו והסופר טעה
אמר אפי' מעות אין לו.
פרק המוכר שדה (דף כט:
נהוו פקדון ולשמואל מפרשינן דהאי
מריה דארעא זוזאי נהוו לרב דאמר פקדון
(כתובות קד:) אחריות שאינו
ואסיקנא רב אמר מעות
אמר זוזי נהוו מתנה: הלכתא.
ושם) גבי המוכר שדהו בשנת היובל
כתוב בשטר אלא נכתב
פקדון ושמואל אמר מעות
פקדון לשמואל דאמר מתנה מתנה אמר רבא
השטר סתם, טעות ושגגת
מתנה וכן לענין מקדש
עצמה דאמר שמואל מעות חוזרין
בפלוגתא קמייתא יש לו מעות ויש לו
הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ
הסופר הוא וכמי שכתב
אחותו רב אמר מעות
ד
שבח: ואע"פ דלא פירש. ולית לן
ליכא למימר אדם יודע שאין מכר
בו אחריות דמי (רשב"ם
פקדון וחוזרין ושמואל
שלא פירש לו את השבח ה הכיר בה שאינה
ב"ב קסט:). דלא נקרייא
ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב
דשמואל דאמר שבח צריך לימלך:
[אמר] מעות מתנה ואינן
מכורה ויוצאה: חזר ולקחה כו'.
שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו
גזלנא. אדם שמכר שדה
חוזרין וצריכא. אמר
ואחריות טעות סופר הוא. ולית לן
גזולה לחבירו, מחזר על
רבא הלכתא המוכר שדה
אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה
בלא הכיר בה מיירי וקמיבעיא ליה
דשמואל דאמר שעבוד צריך לימלך:
ה)ו
הבעלים הראשונים ולוקחה
לחבירו ונמצאת שאינו
בין בשטרי מקח וממכר בעא מיניה שמואל
מהם להעמיד ביד הלוקח כי
חזר. גזלן ולקחה מבעלים הראשונים
אם הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר
שלו יש לו מעות ויש
ז
לו מעותיו או לאו: דמית לוקח.
היכי דלא ליקרייה גזלנא
לו שבח דאושבחא ארעא
לאחר שמכר ללוקח: מהו. להיות
מרב
$ חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו
❖
.
ממילא כגון שקנאה במנה
(לקמן עב:)
פרש"י אחר שלקחה ואין נראה דמיד
במקום בעלים כאילו לקחה אחר
אמר
ליה ח מה מכר לו ראשון לשני כל
ועתה הוקרה ושוה מאתים
יש לו כגון זה השבח
ויוציאה מיד הלוקח: אמר ליה. לא
שקנה הגזלן זכה בו לוקח ואטו משום
זכות
שתבא לידו מאי טעמא
מר זוטרא
ואע"פ שלא פירש לו את
רבינו חננאל
דמית ליה בתר הכי פקע כחו אלא
מצי לאפוקה שכשמכר מכר לו כל זכות
השבח. הכיר בה שאינה
אמר
ניחא ליה ו) דלא נקרייה גזלנא רב
יש לומר דמית קודם שלקחה הגזלן
שתבא לידו וכשלקחה לא לקחה אלא
שלו ולקחה מעות יש
והני מילי בדלא מסיק
אשי אמר ניחא ליה דליקו
בהמנותיה
ט
לו שבח אין לו ואחריות
ביה בעל חוב אלא ק'
כדי שתהא מקוים ביד הלוקח: דלא
מנגזל ט)(ומית גזלן) צ"ל שהיה חולה
טעות סופר הוא בין
בלבד אבל אם נושה
מאי בינייהו איכא בינייהו דמית לוקח מאן
ליקרייה גזלנא. שלא יחרפנו לוקח זה
או גוסס בשעה שלקחה מנגזל:
בשטרי הלואה בין בשטרי
בו כשיעור ארעא ושבחא
דאמר ניחא ליה דלא לקרייה
גזלנא
כשיוציאנה נגזל מידו ויקראנו גזלן
מאי
מקח וממכר ב) אבל אם
נוטל הכל ואינו נותן
נטע אילנות והשביח בין
ללוקח אפי' ההוצאה וזו
לכך חוזר להעמיד ממכרו: דמית
הא
הלוקח בין הגזלן לוקחין
שינויא דשמואל היא ולא
לוקח. לאחר שלקחה גזלן מן הבעלים והגזלן בא להוציאה מבניו: למ"ד. לא חזר להעמיד ממכרו אלא דלא ליקרייה לוקח גזלן:
שיעור שבחם מן הנגזל.
סמכינן עלה א) אלא
הא
הא דבעא שמואל מרב
לעולם נותן הבעל חוב
חזר ולקחה מן הבעלים
ההוצאה ללוקח כפשוטה
דהא מתניתא וכי יהיב ליה דמים ולא מן הקרקע עצמו בשעשאה לו אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו הראשונים מהו. ופשט ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ניקרייה
השדה ואליבא דמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי מוקים להא מתניתא בשעשאה לו הלוה גזלנא. רב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה. דברים פשוטים הן דודאי קנאה הקונה אותה מן הגזלן כיון שקנאה
הגזלן מן הנגזל.
אפותיקי וחזר ומכרה. ואסקי' אפי' שבח המגיע בכתפים כגון ענבים שהגיעו להבצר וקמה להקצר שהגיעו ליטלם
א) דברי רבינו אלו הובא ברי"ף כאן בשם ואיכא מאן דאמר ויעוין שם מש"כ שם ע"ז. ב) וכ"כ הרי"ף כאן והביא ראיה לזה מפ' הגוזל עצים ע"ש.