ג:
שנים
אוחזין פרק
ראשון בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בכוליה בעי דלודי ליה. מה שפירש רש"י כיון דחשיד אממונא
והאי בכוליה בעי דלודי כו'. וכ"ת מגו דחשיד אממונא חשיד
יא א מיי' פ"ו מהלכות
א) [תוספתא פ"א קדושין
היכי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא
אשבועתא ולא נרמי עליה שבועתא לא חשיד אממונא לפי שברצונו
טוען ונטען הל' ג
סה: גיטין מ: סד.],
ב) יבמות פז: כריתות יא:,
[ופ"ז הל' א] טוש"ע ח"מ
ומשני דמשתמיט ולא חשיד ועל זה תימה דהא מסיק לקמן (דף ו.)
היה מודה בכולו אלא שאין בידו לפרוע וסבר עד דהוי לי [זוזי]
ג) [שמות כב], ד) [עי'
סימן פא סעיף ח:
ופרענא ליה: דליכא למימר הכי. שהרי כפר בכולו ונימא מגו
דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ואין לומר דהיינו מדרבנן לפי שראו
יב ב מיי' פ"א מהלכות
כריתות יב.], ה) [מכחיש
אותן כצ"ל], ו) [כריתות
שהיתה שבועה חמורה עליהם אבל
דחשיד אממונא חשיד אשבועתא:
גניבה הל' ה ופ"ג שם
יא:], ז) מהר"ם ועיין
הל' ז ופ"א מהלכות טוען
פיו שאינו מחייבו ממון. בהודאתו
מדאורייתא חשוד לזה חשוד לזה דהא
והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי
❖
רש"א, ח) דף קו:,
ונטען הל' טז יז טוש"ע
ולקמיה מפרש לה: מחייבו שבועה.
לקמן מייתי מרב נחמן דמשביעין
אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה סבר עד
ח"מ סי' פז סעיף כו:
יג ג מיי' פ"ג מהלכות
על השאר: עדים שמחייבין [אותו]
אותו שלש שבועות ואחד מהן שלא
דהוו לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי
שגגות הלכה א סמג
ממון. במה שהעידו: אינו דין
הגהות הב"ח
שלחתי בו יד ומשמע בהגוזל קמא
❖
עשין ריג:
שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה אבל
שיחייבוהו שבועה. על השאר: הודאת
(ב"ק דף קז: ושם) דהוי דאורייתא
(א) רש"י ד"ה עדים וכו'
העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא
אם מכחישן דכתיב או
בעל דין כמאה עדים. ברייתא היא
וכן בנסכא דר' אבא (שבועות דף לב:)
הודע כצ"ל ותיבת אותו
קמ"ל ק"ו ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון
רבינו חננאל
משמע דאי אמר לא חטפתי היה
בתוספתא דבבא מציעא בפ' ראשון:
❖
נמחק:
מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון
פיו אינו מחייבו קנס. דילפינן (ב"ק
נשבע להכחיש את העד שבועה
והיאך זו חמורה מזו
דהא אע"פ שהודאת פיו
אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אין
דאורייתא מדאמר מתוך שאינו יכול
דף עה.) מקראי דמודה בקנס פטור
מחייבתו ממון דקי"ל
מוסף רש"י
לישבע משלם דאשבועה דרבנן לא
אשר ירשיעון אלהים ג) פרט למרשיע
מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה
א)א
הודאת בע"ד כק' עדים
את עצמו: פיו מחייבו קרבןד). דכתיב
אמר הכי לכן י"ל ובכוליה בעי דלודי
והאי בכוליה בעי דלודי
דמי אינה מחייבתו קנס
עדים דמי מאי ממון קנס ומה פיו ב שאין
ליה. וכי תימא לא נשבעיה
דקי"ל מודה בקנס פטור
ליה כלומר מאחר דאין מעיז א"כ
והתודה אשר חטא והביא (ויקרא ה):
מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין
אשארא, דמגו דחשוד
הודאתו במקצת הטענה
עדים אין מחייבין אותו קרבן. אם
אמת הוא שאין חייב לו יותר ולמה
אממונא חשוד נמי
מחייבתו שבוע' העדאת
אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה מה
ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כופר
ה)מכחישין (א) אותו דכתיב (שם ד) או
אשבועתא, אממונא לא
עדים שמחייבתו קנס אינו
לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין
חשוד מדלא כפריה בכוליה,
דין שיחייבוהו שבועה
הכל ומשני דאין זה העזה דאשתמוטי
הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ו):
דהאי כי אודי בפלגא בכוליה
במקצת. ופרכינן מה
מחייבין אותו קרבן הא לא קשיא רבי חייא
אמרו לו שנים אכלת חלב. שוגג:
קמשתמיט ואם תאמר כופר הכל נמי
נמי בעי דלודי והאי דלא
לפיו שכן מחייבתו קרבן.
כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדים מחייבין
והוא אומר לא [אכלתי]. פטור שהיה
אשתמוטי קא משתמיט ואינו העזה
אודי ליה לאו דדעתו
שנאמר והיה כי יאשם
למיגזליה, אלא אישתמוטי
לאחת מאלה והתודה אשר
כדאמרי' בפ' שבועת הדיינין (שבועות
יכול לומר מזיד הייתי ויפטר מן הקרבן
אותו קרבן מק"ו דתנן אמרו לו שנים אכלת
ב)
אישתמיט לדחויי השתא
חטא עליה והביא את
דף מ:) אמר רב נחמן כופר הכל
אף כשאמר לא אכלתי פטור דמה לו
(גיטין נא:). הודאת בעל
חלב והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב
אשמו לה' וגו'. תאמר
דין כמאה עדים דמי.
לשקר: חומש ואשם. אם נשבע וכפר
משביעין אותו שבועת היסת משום
בעדים [שמעידין] עליו
וחכמים פוטרים אמר רבי מאיר אם הביאוהו
ג
דכתיב (שמות כב) אשר
שחטא אין מחייבין אותו
חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש
ממון והודה כתיב או מכל אשר ישבע
יאמר כי הוא זה, הרי שסמך
שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי
קרבן למה שאם ירצה
עליו לשקר וגו' (שם ה): אינו
לו עליו ופריך אדרבה אין אדם מעיז
על מקצת הודאתו (קדושין
אמר מזיד הייתי ואין
קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד
סה:). אם הביאוהו שנים
קרבן למזיד ואם יודה
בהכחשה ובהזמה. אם הודה לו במנה
פניו בפני ב"ח ומשני אשתמוטי קא
לידי מיתה חמורה. כגון
להם כי שוגג הייתי
הייתי יפטר אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם
משתמיט וי"ל דמ"מ העזה יש יותר
ובאו עדים והכחישוהו לומר אינך חייב
אם העידו בו שהרג את
בהודאתו מתחייב ולא
אשם היינו קרבן אלא מה לפיו שכן מחייבו
בכופר הכל מבכופר חצי וליכא מגו:
לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בעל
הנפש (כריתות יא:). מה
בעדות העדים. ודחי' הא
אבל העדאת עדים דליכא למימר.
אם ירצה לומר מזיד
לא קשיא דר' חייא כר"מ
דין כמאה עדים: שישנן בהכחשה
חומש הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר
הייתי. הרי זה נאמן לפטור
ס"ל דאמר עדים מחייבין
ובהזמה. שאם באו שנים עדים
כל כך משתמיט כיון שכפר
סבירא ליה כי היכי דמחייב ליה קרבן מק"ו
עצמו מקרבן, דאין עדים
אותו קרבן דתנן בכריתות
הכל אימא כיון דחשוד הוא לגזול
והכחישום או הזימום אין זה משלם
מצו להכחישו בהא, הלכך אי
(פ' ד' מחוסרי כפרה)
מחייב ליה חומש מקל וחומר אלא מה לפיו
אמר נמי לא אכלתי נאמן
אמרו לו שנים אכלת חלב
ממון על פיהם: מחייבו שבועה.
חשוד נמי אשבועתא קמ"ל ק"ו דלא
שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים
(יבמות פז:) אם היה רוצה
והוא אומר לא אכלתי
טענו חבירו מנה לי בידך והוא אומר
הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קא משתמיט
לפטור עצמו בשקר היה
ר"מ מחייב א"ר מאיר אם
שישנן בהכחשה ובהזמה אלא אתיא
דהכופר במלוה כשר לעדות ואע"ג
אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו
יכול לומר מזיד היה ומזיד
הביאוהו ב' לידי מיתה
מעד אחד ומה עד אחד שאין מחייבו ממון
פטור (כריתות יא:).
חמורה לא יביאוהו לידי
דאמרי' לקמן (דף ו.) דלא אמרינן מגו
שהוא חייב לו הרי זה נשבע להכחיש
קרבן הקל אמרו לו ומה
מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון
דחשיד כו' מ"מ גם התנא אשמעינן
את העד דכתיב (דברים יט) לא יקום
אם ירצה לומר מזיד הייתי
אינו דין שמחייבין אותו שבועה מה לעד
דלא אמרינן מק"ו מפיו ועד אחד
עד אחד באיש וגו' לכל עון ולכל
כלומר מה תועיל עדותם
אם ירצה לומר מזיד הייתי
ואם תאמר אמאי אצטריך לטעמא
חטאת הוא דאינו קם אבל לשבועה
אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע
וכו' וחזר לפרך פירכא
קם (שבועות דף מ.): מה לעד
דאשתמוטי לימא אי לאו ק"ו ה"א
תאמר
אחריתי מה לפיו שכן אינו
הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום שכן אינו בהכחשה ובהזמה אחד. כלומר היכי ילפת שבועה דשנים משבועה דעד אחד מה
בהכחשה ובהזמה כלומר
אם יודה שלויתי מפלוני
כדפריך לקמן ולקמן נמי הוה ליה למפרך מה לפיו שכן משתמיט לעד אחד שכן על מה שהעד מעיד הוא נשבע להכחישו:
מנה ביום פלוני במקום
וי"ל דהכא דאתא לפרושי דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ניחא
תאמר
פלוני ויבואו עדים ויעידו
כי שם היינו עמך בו ביום
ליה למינקט טעמא דמשתמיט דסברא הוא דמטעם זה ישבע בהודאת פיו ולא בהעדאת עדים וחומר שאינו בהכחשה ובהזמה ניחא ליה
למנקט לקמן לסתור ק"ו שכן דרך הגמרא למפרך פירכא על קל וחומר ולא מסברא לכך לא מייתי לקמן סברא דמשתמיט: מה לפיו שכן
באותו מקום שאמרת ולא
לויתה אתה ממנו כלום
מחייבו קרבן תאמר בעדים כו'.
פי' שכן מחייבו קרבן אפילו העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוה אלא שומן דאי אין העדים
אחר הוא שלוה או אם
יאמרו לו אותו היום היית
מכחישין אותו היכי קאמר תאמר בעדים כו' עדים נמי מחייבין אותו קרבן אם אינו מכחישן ואפילו עד אחד אם אינו מכחישו מחייבו
עמנו במקום פלוני רחוק
קרבן וזאת הסוגיא סוברת כלישנא דפרק אמרו לו (כריתות דף יב. ושם) דמפרש טעמייהו דרבנן דלקמן דאמרו לו אכלת חלב והוא אומר
מזה המקום יותר ממהלך
לא אכלתי דפטור משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכך פיו מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישין אותו ועדים אין מחייבין
יום והוא מכחישם דכל כי
האי גוונא אמרי' הודאת
אותו קרבן אם מכחישן דלאידך לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דמתרץ דיבוריה ואמר דלא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא
בע"ד כמאה עדים ואין
אכלתי לא בדקנו אותו היאך היה דעתו אבל להכחיש העדים אינו נאמן א"כ חשיבי עדים מפיו שכן חייבוהו קרבן אפי' מכחישן והוא לא
העדים יכולין להכחישו
מחייב עצמו קרבן אם היו מכחישין אותו ואתי רבי חייא אפילו כרבנן: רבי חייא כר"מ סבירא ליה. וא"ת א"כ נימא ק"ו דר"מ
ולא להזימו ולפיכך
כשמודה מקצת הטענה
אם הביאוהו לידי מיתה לא יביאוהו לידי שבועה הקלה וי"ל דאיכא למפרך דמה למיתה שכן על מה שהן מעידין הוא מת תאמר גבי
חייב תאמר בעדים שישנן
מה
שבועה שעל מה שהוא כופר הוא נשבע כדאמרי' לקמן: אם ירצה לומר מזיד הייתי. ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים האי
בהכחשה ובהזמה נמצא
אם ירצה לומר לדבריו דר"מ קאמרי (כדתניא) [כדאיתא] בפרק אמרו לו (שם דף יב. ושם) דלאידך לישנא טעמא דנפשייהו קאמרי ואין
כח העדים פחות מהודאת
ז)
פיו כך בחיוב שבועה כח
לפרש ומה אם ירצה לומר כו' שיהא נאמן לומר לא אכלתי מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא מגו במקום עדים הוא אלא כלומר אף
העדים פחות הוא מהודאת
מה שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דבריו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא אכלתי לא בדקו אותו איך היה דעתו
פיו. ונדחה זה הק"ו וחזרנו
לפרק דרך אחרת. ומה
ולבסוף אומר שמזיד היה וסברי רבנן דמה שאמר לא אכלתי כך היה דעתו שלא אכל שוגג אלא מזיד ולר"מ אע"פ שלבסוף אמר מזיד הייתי
עד א' שאין מחייבו ממון
אין בכך כלום דהכי אמר (בתורת כהנים) אמר רבי מאיר אם בתחלה אמר מזיד הייתי שומעין לו אם היה דן עמו כל היום ובאחרונה
מחייבו שבועה שנאמר
אמר מזיד הייתי אין שומעין לו ואם תאמר והיאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ"ק דסנהדרין (דף ט:
לא יקום עד אחד באיש
לכל עון וגו' ודרשינן ליה
ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה:
אשם היינו קרבן. דלרבי מאיר עדים מחייבין אותו אשם תימה דבמתני' דד' שומרין (שבועות דף מט. ושם) תנן היכן שורי נגנב
לכל עון ולכל חטאת הוא
דאינו קם אבל קם הוא
משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל על פי עדים אין
לשבועה עדים שמחייבין
אותו ממון אינו דין
משלם חומש ואשם וכן תנן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף קח.) ומוקי לה בפרק הגוזל קמא ח) כר"מ וי"ל דסוגיא דהכא דלרבי מאיר עדים
שיחייבוהו שבועה. ודחי'
מחייבין אותו אשם לא יעמיד ההיא משנה כר"מ אלא כדבעי לאוקמה התם כשאכלו טריפה וההיא סוגיא דהתם דסבר דלרבי מאיר עדים
מה לעד א' שכן על מה
לא מחייבי אשם משום דגבי אשם כתיב והתודה לא סבר כסוגיא דהכא דאשם היינו קרבן ויליף במה הצד מפיו ועד
אחד כדמסיק הכא:
שהעיד הוא נשבע וכו'.
עד