שנים
אוחזין פרק
ראשון בבא
מציעא
כא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלו מציאות שלו: כריכות ברה"ר. בכריכות דוקא מפליג בין
דשיילינן להו. אם ראו הפרעון. ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא
קעו א ב מיי' פט"ז
א) [סנהדרין לא:], ב) [עי'
נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע: עדי קיום. שכתבו הנפק דבי
רה"ר לרה"י משום דלמ"ד (לקמן כב:) סימן העשוי לידרס
תוס' לקמן כג: ד"ה
מהלכות מלוה ולוה
מחרוזות], ג) [בגמ' ירושל'
הלכה ט סמג עשין צד
דינא לא מקיימי ליה אלא א"כ פרע: סמפון שיש עליו עדים.
הוי סימן ומקום הוי סימן מיירי הכא דליכא סימן ומקום נמי לא
ורא"ש ליתא להנך ג'
טוש"ע ח"מ סי' סה סעיף
בעדי קיום מוקמינן לה: יתקיים בחותמיו. ואפי' יוצא מתחת יד
הוי סימן ברה"ר משום דמנשתפי וברה"י הוי מקום סימן וחייב
תיבות], ד) [לקמן כג.],
יח:
קעז ג מיי' שם הל' ח
ה) וכל שכן חצי. רש"ל,
מלוה כשר: אין עליו עדי קיום.
להכריז ומיירי דאשכח דרך הינוח
ו) [לקמן כה.], ז) [לקמן
טוש"ע שם סעיף
אבל עדים חתומין עליו: ויוצא מתחת
וככרות של נחתום ועיגולי דבילה
דשיילינן להו לסהדי אי פרוע אי לא פרוע
א
כג:], ח) [כה:], ט) [וע"ע
יט:
ידי שליש. שאין הלוה מוציאו ולא
אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י
❖
קעח ד מיי' שם הל' י
ת"ש
סמפון שיש עליו
עדים כשר מאי
תוס' פסחים לג. ד"ה תתן],
ב
טוש"ע שם סעיף
ומיירי דמצא דרך נפילה ולכך לא
המלוה אלא שליש שביניהם נאמן:
עדים עדי קיום הכי נמי מסתברא מדקתני
כ:
או שיצא אחר חיתום שטרות. שיצא
הוי מקום סימן וא"ת אמאי נקט
א ה מיי' פט"ו מהלכות
סיפא
ושאין עליו עדים פסול מאי אין עליו
הגהות הב"ח
כריכות דאשכח דרך הינוח טפי
לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב
גזילה ואבידה הל' ח
עדים אילימא דליכא עלויה עדים כלל
(א) תוס' ד"ה אלו וכו' אם
סמג עשין עד טוש"ע ח"מ
אחר החתימה כשר: דהא הימניה
משאר דאיירי דרך נפילה וי"ל
אין בו סימן. נ"ב ע"ל דף
סי' רסב סעיף ז:
צריכא למימר דפסול אלא לאו עדי קיום
מלוה לשליש. דעל כרחך אין
דכריכות איידי דיקירי אינון לא הוה
❖
ב ו מיי' שם פט"ז הל' ב
כג סוף ע"א:
גופא סמפון שיש עליו עדי' יתקיים בחותמיו
שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש
כותב שובר אלא מלוה והוא מסרו
א)
טוש"ע שם סעיף ו:
ג ז מיי' שם פט"ו הל' ח
אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או
מניח לארץ ושכחם שם וככרות של
ליד השליש:
ג
טוש"ע שם סעיף ט:
הגהות הגר"א
בעה"ב יש להן סימן דבעלי בתים
שיוצא לאחר חיתום שטרות כשר יוצא
ד ח מיי' שם טוש"ע שם
ד
הדרן עלך שנים אוחזין
רגילים לעשות סימן בככרותיהן ולכך
[א] גמ' קב שומשמין כו'.
סעיף ו:
מתחת ידי שליש דהא הימניה מלוה לשליש
ה ט מיי' שם הלכה יא
אלו מציאות. מצא פירות מפוזרין.
נ"ב גירסת הרמב"ם
אפילו ברשות הרבים חייב להכריז
יוצא לאחר חיתום שטרות נמי דאי לאו
שומשמי ותמרי ורמוני מאי
טוש"ע שם סעיף טו:
דסימן העשוי לידרס הוי סימן וציבורי
נתייאשו הבעלים מהן כדאמר
ו י כ מיי' שם הלכה ח
תיקו ור"ל מב' וג' מינים:
דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה:
בגמרא והפקר הן: מעות מפוזרות.
מעות ופירות דהוי מקום סימן אף
טוש"ע שם סעיף ז:
ז ל מ נ מיי' שם הל' יב
הדרן עלך שנים אוחזין
ברה"ר כדאמר לקמן משום דלא שייך
הואיל ואין להם סימן ניכר איאושי
סמג שם טוש"ע ח"מ
בהו מנשתפי ואם תאמר כריכות
מיאש והוו להו הפקר. וזהו טעם
❖
סי' רס סעיף ז:
אלו
מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו
כולם: כריכות. עומרים קטנים כמו
ברה"ר דמיירי דרך הינוח היאך
לוקחם הא אמרינן לקמן ח) ספק
מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושלמי
מציאות שלו מצא פירות מפוזרין
ה
לעזי רש"י
מכרכן כריכן (בראשית לז): ברה"ר.
הינוח לא יטול וכל שכן ודאי הינוח
ו מעות מפוזרות ז כריכות ברשות הרבים
שהכל דשין עלייהו ואם היה סימן
וי"ל דה"מ כשמצא במקום מוצנע
רישט"א [רישטי"ש].
ועגולי דבילה ככרות של נחתום מחרוזות
ח
ב)
אגודות פשתן סרוק.
נקשר עליהן הרי הוא נשחת: של
ומשתמר דלא יטול (א) אם אין בו סימן
של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר
פופי"ר [פופידי"ש].
❖
נחתום. כל ככרות הנחתומין שוין
ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ולמ"ד
אגודות פשתן סרוק.
הלקוחין ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות
אבל ככרות של בעל הבית יש בהן
(לקמן כב:) סימן העשוי לידרס לא
של ארגמן הרי אלו שלו ג) דברי רבי מאיר
סימן: ממדינתן. כמות שהן גזוזות
הוי סימן ומקום נמי לא הוי סימן
רבינו חננאל
ר' יהודה אומר כל שיש בו שינוי חייב
כשאר כל גיזת המדינה לאפוקי הבאות
מיירי בכריכות שיש בהם סימן ולכך
ד)
שיש עליו עדים כשר.
מבית האומן כדקתני סיפא ו): אניצי
להכריז כיצד מצא עגול ובתוכו חרס
ברה"י מכריז וככרות של נחתום
ט
ופריק מאי עדים דקתני
פשתן. רישט"א בל' אשכנז ובמקומינו
ושאר דמתניתין לית בהו סימן ולכך
ככר ובתוכו מעות רבי שמעון בן אלעזר
עדי קיום הכי נמי
פופי"ר: ולשון של ארגמן. צמר סרוק
אף ברה"י הם שלו וככרות של בעה"ב
מסתברא וכו'. גופא סמפון
אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז:
שיש עליו עדים יתקיים
ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן
שיש בהם סימן חייב להכריז אף
גמ' מצא פירות מפוזרין וכמה א"ר יצחק קב
בחותמיו. אוקימנא יתקיים
ומצויין הן: מצא עיגול. של דבילה:
ברה"ר דאין עשוי לידרס משום דאין
מחותמיו אם מעידין
בארבע אמות היכי דמי אי דרך נפילה
אנפוריא. בגמ' מפרש: גמ' וכמה.
מעבירין על האוכלין וכולה מתני'
ז)
שפרעו בפניהם. אין עליו
אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו
עדים כלומר אינם יודעין
י
כ
חשוב פיזור: קב. מפוזר בארבע
מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח
העדים לא סמכינן עליה
בציר מהכי נמי לא א"ר עוקבא בר חמא
אמות אבל בג' אמות לא הוי פיזור
וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא אם
ואם יוצא מתחת ידי שליש
במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע
וטעמא מפרש ואזיל: אי דרך נפילה.
כן אינו יודע היכן נפלו וברשות
ואמר השליש שודאי פרע
ל
מ
הלוה למלוה מיגו דאי
אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת
היחיד אמאי צריך להכריז הא מתייאש
אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא
בעי השליש למיתביה
שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו:
שסבור ברה"ר נפיל וי"ל דאע"פ
הדר אתי ושקיל להו אפקורי מפקר להו
ללוה כי אמר פרעיה
אפילו טובא. מקב נמי דכיון דאין
מהימן. וכן אם נמצא
שאינו יודע לכוין המקום יודע הוא
בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולא
זה הסמפון כתוב בשטר
בהן סימן איאושי מיאש: ואי דרך
אם נפל ברשות הרבים או
חוב עצמו אחר חתימת
מפקר להו בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי
הינוח וכו'. עתיד לחזור וליטלן:
ברשות היחיד:
עדי השטר כשר דאי לאו
וכמה א"ר יצחק קב בארבע
אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי
דפרעיה לא הוה מרע
במכנשתא דבי דרי. בשעת אסיפת
ליה לשטריה:
משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות
אמות. צריך לומר דרבי
גרנות וכאן דשן בעליהן ונשאו את
הדרן עלך שנים אוחזין
כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או
העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו.
יצחק גופיה בעי וכמה דאי גמרא
אלו מציאות שלו ואלו
חייב להכריז מצא פירות
לקבצן: בציר מהכי. אם היה פזורן
דלמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי
בעי מאי בעי וכמה לוקי דרך נפילה
ה)
מפוזרין וכו'. אמר רבי
בפחות מכן: משום דלא חשיבי.
ואפילו טובא כדפריך גמ' בתר הכי
אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים
יצחק קב מפוזר בד' אמות
עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח
אלא מדברי רבי יצחק הוא ורבי יצחק
ומקשי' עלה אי דרך נפילה
בשמונה אמות מהו קב בארבע אמות
אשכחינהו אפי' יותר מקב
קיבוץ של ארבע אמות: שומשמין.
לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו
טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו וכ"ש
שלו הן. אי דרך הנחה
דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר
טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא
אשכחינהו אפי' פחות
קביים בשמונה אמות כיון דנפישא טרחייהו
מחטין אבל דמיהן יקרין: תמרים
מדעת לא הוי יאוש אלא מוקי לה
מקב לא יגע בהן ופריק מר
טפי מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי
עוקבא מתני' במכנשתא
ורמונין גסים הן ואין טורח בקבוצן:
במכנשתא דבי דרי שהניחם שם
דבי דרי עסקינן. א)
וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי לא
מדעת וכה"ג איכא בפירקין (דף ל:)
יאוש
הגרנות כשמכבדין הגורן
מפקר להו [א] קב שומשמין בארבע אמות
דבעי ולעולם אמר רב יהודה כו'
בשעה שמניפין התבואה
מן הגורן אם מצא כשיעור
דצריך לומר דרב יהודה אמר ולעולם
מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון
קב פירות מפוזרין בגורן
וכן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כב: ושם
דחשיבי לא מפקר להו או דלמא משום דנפיש טרחייהו וכ"ש שומשמין
ברחוק ד' אמות לא
טרח איניש למכנשינהו
ד"ה וכמה) גבי מרחיקין מן החלונות
כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בארבע אמות קב רמוני
ומפקר להו לפיכך הן
דקאמר וכמה אמר רב ייבא כמלוא
שלו. אבל קב בפחות
בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי קב
חצי
קב בשתי אמות
רוחב חלוןט):
מד' אמות לא מפקר
תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות נמי כיון דלא חשיבי מפקר
להו הלכך לא שקיל. הא
מהו. תימה הלא קב בארבע אמות
דתנן וציבורי פירות ומקשי
להו או דלמא משום דנפישא טרחייהו וקב תמרי בארבע אמות וקב רמוני
הוי נמי חצי קב בשתי אמות ומאי
ופרקי תני וציבור פירות
בארבע אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו מאי תיקו: איתמר
קמבעיא ליה וי"ל כיון דליכא אלא
נ
אינון ואיפשיט דמנין הוי
סימן. אבל מקום לא
יאוש
חצי קב ילקוט
כיון
שאין לו טורח
לגמור אבל קב
בארבע אמות יש
לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט
כלל אי נמי קב בארבע אמות מרובעין
הוי
חצי קב בשתי
א) אולי צ"ל פי' בשעת אסיפת
אמות
רוחב
וארבע
אמות אורך
והכא
בעי
חצי קב בב' אמות על ב' אמות:
הגרנות כשמכבדין.
דלכי