כב:
אלו
מציאות פרק
שני
בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
איסורא דומיא דהתירא. מה שמתיר אבודה ממנו ומכל אדם
אינן בכי יותן. ולא אמרינן כיון דהשתא ניחא מהני האי דעתא
יט א מיי' פ"א מהלכות
א) קדושין נט:, ב) לקמן
למעיקרא ותיהוי הכשר. וקשיא לרבא: כתיב כי יתן. ולא כתיב כי
ע"כ לא איצטריך קרא בידע ומתיאש דהא אפילו
כז., ג) [צ"ל ר' שמעון וכ"ה
טומאת אוכלין הל' ב
בילקוט], ד) [קידושין נב.
ופי"ב הלכה א:
יותן: לדעת. שידע בנתינה והוכשר בעיניו ועודהו הטל עליהן
במצויין אצל כל אדם מותרת ביאוש אלא לא אצטריך אלא כי לא ידע
כ ב מיי' פי"א מהלכות
בבא קמא עג. סנהדרין כז.],
עדיין הן בנתינתו: ממנו. קרא יתירא הוא לאשמועינן שאינו אבוד
ואע"ג דלכי ידע לא מתיאש אפי'
אם יש בו סימן כיון שהיא
ה) [פסחים נ:], ו) ס"א
גזילה ואבידה הלכה י
דרה"י, ז) ס"א ברה"י,
אלא הימנו: ואיסורא דומיא דהיתירא.
אבודה מכל אדם ה"נ איסורא דהיינו
סמג עשין עד טוש"ע ח"מ
ח) ס"א כיון דאיכא אתרא,
סי' רנט סעיף ז:
מצוייה אצל כל אדם דאסור כה"ג
כיון דמחד קרא ילפינן מצויה אצל
אינן בכי יותן טעמא
מאי לאו משום דלא
❖
כא ג ד מיי' פט"ו מהל'
ט) [צ"ל קודם ד"ה מאחר],
כל אדם שיחזיר ושאינה מצויה יזכה
דלא (ב) ידעינן דמיאש בין יש בו סימן
אמרינן כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא
גזילה ואבידה הל'
ט"ז סמג שם טוש"ע ח"מ
בה איתקושי אתקוש להדדי זו
בין שאין בו סימן ואין להתיר אלא
ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שאני התם
סי' רס סעיף ו:
לאיסורא וזו להיתירא: מה היתירא.
תורה אור השלם
דמיאש קודם דאתא לידיה דשריא
כב ה מיי' שם הל' ח
דכתיב 1 כי יתן עד שיתן אי הכי רישא
מאחר
דאיתותב רבא
רחמנא:
שאינה מצויה לא חילק בין שיש בה
1 וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע
סמג שם טוש"ע
נמי התם כדרב פפא דרב פפא רמי כתיב
א)
ח"מ סי' רסב סעיף ח:
כו'. בשלמא לרבא אע"ג דאותם
סימן לשאין בה סימן: אף איסורא.
וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא
כג ו מיי' שם:
הוּא לָכֶם: ויקרא יא לח
כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד בעינן כי
שתחת האילן או בסמוך לאילן אסירי
דמצויה אצל כל אדם לא חילק בין אין
כד ז ח מיי' שם הל' י
2 וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן
יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף כי
דחזותו מוכיח עליו אבל תמרי שהרוח
סימן דכי ידע מיאש ליש סימן דלכי
א
ופי"ג הל' ה סמג שם
תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן
טוש"ע שם סעיף ט וסי'
יותן נמי לדעת ת"ש דא"ר יוחנן משום
מוליכן ברחוק דלא שייך חזותו מוכיח
ידע לא מיאש וכי היכי דיש סימן
תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ
ב)
❖
רסז סעיף ז:
אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ
עליו אע"פ שבעלים סבורין שיפלו
אסירא כי אין סימן נמי אסירא היכא
ג) רבי ישמעאל בן יהוצדק ב מנין לאבידה
וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל
❖
דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם
תחת האילן מ"מ אם היו יודעין שהרוח
לְהִתְעַלֵּם: דברים כב ג
ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן
2
שבאת ליד זה: יע"ל קג"ם. סימני
מוליכן מרחוק היו מתיאשין אלא
רבינו חננאל
תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן
לאביי הא הוי יאוש שלא מדעת
הלכות הן. יאוש שלא מדעת דהכא.
יותן: פי' סימן העשוי
תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו
הגהות הב"ח
שהבעלים סבורים שיפלו תחת האילן
עד זומם למפרע הוא נפסל בסנהדרין
לידרס כגון קשירת כריכות
ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל
(א) רש"י ד"ה רבה
וכיוצא בהן שאם ידרסו
(דף כז.). לחי העומד מאיליו בעירובין
ולא יקחום עוברי דרכים משום
מתרץ וכו' שיש בו סימן:
יותרו הקשרים ובטל
כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה
(דף טו.). קדושין שלא נמסרו לביאה
דחזותו מוכיח עליו ומשני דאפילו
(ב) תוס' ד"ה איסורא
הסימן. וקתני סימן העשוי
❖
מצויה אצל כל אדם ואיסורא דומיא דהיתירא
וכו' דלא ידע דמיאש בין:
בקדושין (דף נא.). גלוי דעתא בגיטא
אותן שתחת האילן שרו אפילו לאביי
לידרס רבה אמר לא הוי
סימן ודינו כדין דבר
ח) באתרא דשכיחי שקצים ורמשים
בגיטין (דף לד.). מומר אוכל נבילות
מה היתירא בין דאית בה סימן ובין דלית
שאין בו סימן ורבא
דמיאש וצ"ל דעבידי דנתרי כמו
להכעיס פסול לענין עדות בסנהדרין
בה סימן שרא אף איסורא בין דאית בה
אמר הוי סימן. ואקשי'
גליון הש"ס
(דף כז.): הני תמרי דזיקא. שהרוח
תאנים דאל"כ היו אסורים לאביי דהוי
עליה דרבא ממתני' דקתני
סימן ובין דלית בה סימן אסורה תיובתא
גמ' ביע"ל קג"ם. עיין
כריכות ברשות הרבים הרי
משיר: היכי אכלינן להו. הא לא
יאוש שלא מדעת דאינו סובר שיפלו
שבת דף קנה ע"א תוס'
דרבא תיובתא ד) והלכתא כוותיה דאביי
אלו שלו ברשות היחיד
כיון דלא עבידי דנתרי כמו זתים
מיאש. והא דנקט למיבעי בעיא
ד"ה והלכתא: שם יתמי
נוטל ומכריז מאי לאו
$ביע"ל קג"ם א"ל רב אחא בריה דרבא לרב
דלאו בני מחילה. עיין
דאית בהו סימן העשוי
וחרובים דאסור כיון דלא עבידי
מאחר דאיתותב רבא קשיא לי דבלא
ב"ב דף קמג ע"ב תוס'
דשכיחי רבים דדרסי עליה דלאו
לידרס וברשות הרבים
אשי וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי
בני מחילה נינהו
דנתרי:
איתותב רבא איכא למיבעי דהא
ד"ה ואם: תוס' ד"ה
דזיקא היכי אכלינן להו אמר ליה כיון
מאי. בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי
מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח
ג
אי דליכא כו' אך קשה.
ובטיל מיאש לפיכך הרי
עיין תשובת רשד"ם חי"ד
אלו שלו אבל ברשות
[א] דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו
מיאשי השתא נמי מיקרי יאוש:
עליו חוץ מן התאנה מפני שנמאסת
❖
סימן ר"נ:
היחיד דלא מידרסי חייב
תיובתא
דרבא. רבא ידע שפיר
עם נפילתה ונראה בעיני דלא נקט
ט)
מעיקרא יאושי מיאש מנייהו $ יתמי דלאו
ה)
להכריז אלמא סימן העשוי
הך ברייתא כדמשמע
לה אלא להרבות בחומר איסור כלומר
לידרס לא הוי סימן ודחי
בני מחילה נינהו מאי אמר ליה באגא
רבא לא מתני' בדליכא
קצת לעיל (דף כא:) דקאמר בזוטו
מאחר דאיתותב אפילו בדבר שאין
הגהות הגר"א
בארעא דיתמי לא מחזקינן מוחזק ועומד
בהו סימן כלל וברשות
של ים כ"ע לא פליגי דשרי כדבעינן
בו סימן כ"ש שאלו אסורין שיש בהן
[א] גמ' דאיכא כו'. נ"ב
היחיד אמאי מכריז
מאי כרכתא מאי אמר ליה ד אסירן: כריכות
סימן: מעיקרא. מקודם נפילתו:
למימר לקמן אלא דלא דייק איסורא
מחמת מתיקותם. רמב"ם.
מכריז מקום שהמקום
ברה"ר הרי אלו שלו: אמר רבה ואפילו
משא"כ שאר פירות. מ"מ:
הוא הסימן. ורבה אמר
יאושי מיאש. דיודע הוא שהרוח
דומיא דהתירא:
[ב] תוס' ד"ה כרכתא כו'.
מקום לא הוי סימן.
כרכתא
בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר רבה סימן
מאי. אם יש גדר
משיר מהן והשקצים מזומנים לאוכלן:
[ב]
נ"ב אבל הרמב"ם כתב אם
פי' מינשתפי מתגלגלין
העשוי לידרס לא הוי סימן רבא אמר לא
הקפיד והקיף כו' שהרי
יתמי. קטנים שאין הפקירן הפקר:
סביב האילן מי שרו
ברגלי בני אדם. פי'
ה
❖
גילה דעתו שלא מחל:
כיון דיקירי לא מינשתפי
באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן.
אותם
שהרוח מוליך אותן חוץ לגדר
שנו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר
כיון שהן כבדים אינן
דרך עליו הלא הבעלים סבורין
אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת
שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר
מתגלגלין ברגלי בני אדם
שכולן
יפלו תחת האילן ושם ישתמרו
הקרקע של יתומין ולאסור כל
מוסף רש"י
רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן ואיכא
משקצים ורמשים:
התמרים משום ספק קרקע של יתומים
מנין לאבידה ששטפה
דמתני להא שמעתא באנפי נפשה סימן
אי
דליכא סימן מאי מכריז. פירוש
אלא הולכין אחר הרוב: מוחזק ועומד
נהר שהיא מותרת.
העשוי לידרס רבה
אמר לא הוי סימן ורבא
הואיל ונתייאשו הבעלים
מאי. קרקע עצמה של יתומין מאי:
למה צריך להכריז המוצא מאחר
(ב"ק סו.).
אמר ו הוי סימן תנן כריכות ברה"ר הרי אלו
כרכתא מאי. דקלים הכרוכין ומוקפין
שהאבוד אין בו סימן ליתן ומשני
שלו ברה"י נוטל
ומכריז ה"ד אי דלית
דזה מכריז שאותו שאבד יתן סימן
בגדר של אבנים סביב שאין שקצים
ורמשים נכנסין שם: העשוי לידרס.
בהו סימן ברה"י
מאי מכריז אלא לאו
מקום וכן לקמן (דף כח.) דקאמר
כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז
שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני
דאית בהו סימן וקתני ברה"ר הרי אלו
אדם והחפץ נמוך ונוח לידרס: לא
יום אחד היינו נמי שהמוצא מכריז
שלו אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי
הוי סימן. שאין בעליו סומך לתת
והאובד יתן סימן $אך קשה דבפרק
סימן תיובתא דרבא אמר לך רבא לעולם
אלו עוברין (דף מט: ושם ד"ה ויש)
בו סימן מימר אמר נשחת הסימן
דלית בהו סימן ודקא אמרת ברה"י מאי
בדריסת הרגלים: ברה"י. כגון
אמרינן ע"ה אין מכריזין על אבידתו
מכריז מכריז מקום ורבה אמר מקום לא
והיאך אנו יודעין זה אם הוא של
בשדה זרועה שאין רוב בני אדם
הוי סימן דאיתמר מקום רבה אמר לא הוי
ע"ה ויש לומר דמיירי במוצא במקום
דורכין בה ויש מיעוט שהולכין בה:
סימן ורבא אמר הוי סימן ת"ש כריכות
ה"ג אי דלית בהו סימן ברה"י מאי
דשכיח ע"ה ורש"י שפירש דהמוצא
ז
מכריז. כלומר כי מכריז זה מצא
מכריז מקום שיאמר מצאתי חפץ
ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז
אבידה מאי מכריז שיוכל ליתן האובד
במקום פלוני והוא יאמר חפץ פלוני
והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז
ח
סימן בה: מכריז מקום. ואינו מכריז
ויקחנה ק"ק דהא תנן בפירקין (דף
רבה היכי מתרץ לה ורבא היכי מתרץ לה
כח:) אמר אבידה ולא אמר סימנין
שם האבידה אלא שם המקום מי
רבה מתרץ לטעמיה בסימן ורבא מתרץ
לא אמר כלום אלמא במה שמכוין
שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני
לטעמיה במקום רבה מתרץ לטעמיה בסימן
החפץ אינו סימן וי"ל דהתם נמי לאו
יבא ויאמר מה איבד וזה בא ואומר
כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו משום
אבדתי שם חפץ פלוני: והאלומות.
משום שהוא חשוד לשקר שהפסיד
דמדרסא
עומרים גדולים: רבה היכי מתרץ
חפץ אלא משום דא"ל כי היכי דאת
לה. רבה דאמר טעמא דרה"ר משום דנדרס מאי שנא אלומות:
אבדת חפץ ה"נ אימר אדם אחר הפסיד אבל הכא מהדרינן דאין רגילות
ורבא. דמוקים לכריכות כשאין בו סימן מאי שנא כריכות ומאי
ששני בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום אחד ולפרש"י הוה מכריז
שנא אלומות: רבה מתרץ לטעמיה. דטעמא ו) דרשות הרבים
מקום דהכא פירושו ממש דומיא דמכריז מנין דשלהי פרק קמא
ורבה
אמר מקום לא הוי סימן. ולפי דסבירא ליה לרבה
משום סימן ובדבר שיש (א) בה סימן: במקום. טעמא
(דף כ:):
דכריכות
מקום לא הוי סימן הוצרך לומר דסי'
העשוי לידרס לא הוי סימן:
דכריכות
ז) ברשות הרבים
משום מקום ובדבר
שאין בו סימן:
אין
דמדרסא