אלו
מציאות פרק
שני בבא מציעא
כג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין מעבירין על האוכלין. פי' אינו רשאי לעבור מעליהן כדפירש
דמדרסא. וסימן העשוי לידרס הוא: דמינשתפא. מתגלגל ברגלי
כה א מיי' פי"ד מהל'
א) [עירובין סד:], ב) [לעיל
אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה: דיקירי.
רש"י אלא צריך להגביהן אבל אין לפרש דאין מעבירין היינו
כא.], ג) [לקמן כה.],
גזילה ואבידה הל' ג
ד) דנכרים. ר"מ, ה) אלא.
סמג עשין עד טוש"ע ח"מ
כבידות: הא של בעל הבית חייב להכריז. ואע"ג דבהדיא תני
אין דורסין עליהם כדאמר בפרק הדר (עירובין דף סד:) דא"ל ר"ג לרבי
❖
רש"ל,
סי' רסב סעיף ה:
לה במתניתין ג) איידי דנקט לאותביה מרישא כריכות ברשות הרבים
אלעאי טול גלוסקא משום דאין מעבירין הרי משמע שצריך להגביהם
כו ב מיי' שם פט"ו הל'
דאותיב מינה לרבא נקט נמי לאותוביה
ועוד דקאמר התם אבל בדורות
ח סמג שם טוש"ע שם
❖
סעיף ט:
לרבה מדוקיא דרישא: אין מעבירין
אחרונים שפרוצות בכשפים מעבירין
הגהות הב"ח
דמדרסא ברשות היחיד נוטל ומכריז דלא
על האוכלין. המוצא אוכלין בדרך
ואי אין מעבירין היינו אין דורסין
(א) תוס' ד"ה והא איכא
מדרסא והאלומות בין ברשות הרבים ובין
וכו' גבי ניפול הנמצא
א"כ האי דקאמר נמי שפרוצות
אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם
רבינו חננאל
ברה"י נוטל ומכריז כיון דגביהן לא מדרסא
אלמא כל היכא: (ב) ד"ה
בכשפים היינו דורסים והכא משמע
שם הלכך לא נדרסו שמי שמצאן
סימן וכו' כיון שניכר
ורבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות
ת"ש ככרות של נחתום
בחוץ וכן דבר: ראשון הגביהן: אין מעבירין על
דבאתרא דחיישי לכשפים אין
❖
ד)
שלו של בעל הבית
ברה"ר הרי אלו שלו דמינשתפא ברה"י
נוטל ומכריז והנה ככרות
האוכלין. לאו לשון דריסה הוא אלא
דורסין אלא ודאי צריך לומר
והא
של בעל הבית אע"פ
חייב להכריז דלא מינשתפא והאלומות בין
איכא נכרים
כמו אין מעבירין על המצות (יומא
כדפרישית:
שידועין הן ריפתא דכל
מוסף רש"י
ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז כיון דיקירי
דלא איכפת להו. פירוש שידרסו
דף לג.): חיישי לכשפים. סבורים
חד וחד כיון שאם ידרסו
דאין מעבירין על
מתפתחין ואין ניכרין למי
לא מינשתפא ת"ש ככרות של נחתום הרי
שמחמת כשפים הונחו לשם כדי
הנכרים קודם שיבא שם שום ישראל
האוכלין. המוצא אוכלין
הן למה מכריזין תיובתא
להכשיל הדורסים עליהן ונהי נמי דאין
ויגביה וא"ת ולפרוך והלא נכרים
אלו שלו הא של בעל הבית חייב להכריז
בדרך אינו רשאי לעבור
לרבה דאמר לא הוי
מגביהין אותם מיהו לא דרסי עליהן
שקלי ליה וי"ל דדריסה שכיח אי לאו
עליהן ולהניחן שם (ערובין
סימן. ופריק רבה שאני
של בעל הבית מאי טעמא כיון דאית בהו
סד:).
ככרות דלא מדרסי כלל
משום כשפים: לימא כתנאי. פלוגתא
משום כשפים לפי שדורסין דרך הילוכן
סימן דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש
דאין מעבירין על האוכלין
דרבה ורבא: הבא מאיליו. הראוי
אבל נטילה לא שכיח שיראים שבעל
ומתני' באתרא דלית ביה
הוא ולא שנא רשות הרבים ולא שנא
הככר רואה שסבורים שלדעת הניחו
לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל
לא בהמה ולא אפי'
רשות היחיד נוטל ומכריז אלמא סימן
כלבים. פי' סימן הבא
בעיגול: הוי סימן. דאמרינן לשם
שם אבל קשה דהיכי פריך שניחוש
מאליו כגון מעות שנפלו
העשוי לידרס הוי סימן תיובתא דרבה
שידרסוהו נכרים קודם שיבא שם
סימן נתנו שם ולא נפל מאליו ודבר
בעיסה ונאפו בתוך הככר
אמר לך רבה התם היינו טעמא משום
שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה
שיש בו סימן הוא ואפילו הכי פליגי
וכיוצא בהן. אמר רב
זביד כללא דאבידתא כיון
ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר
רבנן ואמרי הרי אלו שלו משום
דאין מעבירין על האוכלין והא איכא נכרים
א)
דאמר ווי ליה לחסרון
ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו
דקסברי מעבירין על האוכלין והוה
נכרים חיישי לכשפים והאיכא בהמה וכלבים
כיס מיאש מינה. אמר
ליה סימן העשוי לידרס: ור"י סבר
הכרזה דהא בציבורי מעות מכריז
רב זביד משמיה דרבא
באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים לימא
הלכתא כריכות ברשות
הוי סימן. ואע"פ שזה עשוי לידרס
אע"פ שאם יראו אותם הנכרים
כתנאי ר"י אומר ב) כל דבר שיש בו שינוי
הרבים הרי אלו שלו
נמי הוי סימן: ומעבירין על האוכלין.
קודם ודאי שקלי להו ועוד דבעי
ברשות היחיד אי דרך
חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס
נפילה מצאן הרי אלו שלו
למימר דאפילו ברוב נכרים פליגי
ואפילו הכי ככרות של בעל הבית
אי דרך הנחה נוטל ומכריז
ככר ובתוכו מעות מכלל דתנא קמא סבר
רבנן ומחייבי להכריז ואע"ג דאיכא
חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי
וזה וזה בדבר שאין בו
הרי אלו שלו סברוה דכולי עלמא סימן
למיחש דלמא שקלי להו ומסתמא
סימן. ועיגול היינו טעמא דסימן
סימן [אבל ביש בו סימן]
לא שנא רשות הרבים
הבא מאיליו הוי סימן ומעבירין על האוכלין
נתייאש ועוד דהוה ליה למימר
הבא מאיליו לאו סימן הוא ור"י
ולא שנא רשות היחיד לא
סבר הוי סימן: ורבה אמר לך כו'.
דמנכרים נפול וניזיל בתר רובא
מאי לאו בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי
שנא דרך הינוח ולא שנא
אפילו לשמואל דאמר בממון אין
והכא היינו טעמא דר"י משום דאין
דרך נפילה נוטל ומכריז.
מר סבר לא הוי סימן ומר סבר הוי סימן
הולכין אחר הרוב היכא דליכא
מעבירין על האוכלין ות"ק הכי נמי
אמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקא
חזקה מודה כדמוכח בפרק לא יחפור
אית ליה אין מעבירין ומשום הכי
סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא
ככרות של בעל הבית חייב להכריז.
(ב"ב דף כג: ושם ד"ה חוץ) גבי ניפול
הוי סימן ומעבירין על האוכלין ככרות של
וטעמייהו בעיגול משום דסימן הבא
הנמצא (א) ה)אבל כל היכא דאפשר
בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז אלא אמר
מאיליו הוא ור"י סבר הוי סימן:
לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה
רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי
איכא דאמרי סברוה כו'. וכי אתמר
מתקנינן וא"כ מאי פריך הכא:
והא איכא בהמה וכלבים. וא"ת
לימא כתנאי אאין מעבירין על
סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על
האוכלין אתמר: הלכתא כריכות ברה"ר
לרבא נמי יקשה והא איכא
האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא
כו'. כדמוקי לה בשאין בו סימן:
בהמה וכלבים דאכלי להו כדאמר
מיפלגי דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו
ברשות היחיד אי דרך נפילה הרי אלו
לעיל דאיכא שקצים ורמשים דאכלי
לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן ורבה אמר
שלו. דליכא למימר מקום הוי סימן
וי"ל דהכא מיירי בככרות גדולות
לך דכ"ע סימן העשוי לידרס לא הוי סימן
דהא לא ידע היכא נפיל מיניה: אי
שאי אפשר שיאכלום:
סימן הבא מאיליו הוי סימן.
ואין מעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא
דרך הינוח נוטל ומכריז. מקום ולא
מאיליו קמיפלגי ת"ק סבר לא הוי סימן
יניחם שם שמא ימצאם עכו"ם ויטלם
פרש"י דלשם סימן נתנו שם
ושמא שכחום הבעלים: אבל בדבר
ור"י סבר הוי סימן איכא דאמרי סברוה
ולא נפל מאיליו וקשה דאין דרך לתת
שיש בו סימן כו'. רבא לטעמיה
מעות בככר לסימן אלא י"ל דאימור
דכ"ע סימן הבא מאיליו הוי סימן וסימן
דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן:
ידע שנפלו לו שם ומ"ד לא הוי סימן
העשוי לידרס לא הוי סימן מאי לאו
כיון דרגילות לבא מאיליו מסתמא
במנינא
במעבירין על האוכלין קא מיפלגי דמר סבר
לא ידע כיון שאין ניכר בחוץ אבל
מעבירין ומר סבר אין מעבירין אמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד
סימני בהמה שהן מאיליהן הוי סימן
סבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין ככרות
כיון שניכר (ב) וכן דבר שאין ניכר
של בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז אלא אמר רב זביד משמיה דרבא
בחוץ אם אין רגילות לבא מאיליו
דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין והכא
הוי סימן:
מחרוזות
בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא
הוי סימן ור"י סבר הוי סימן ורבה אמר לך דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואין מעבירין
על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי תנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ור"י
סבר הוי סימן אמר רב זביד משמיה דרבא א כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס מיאש
ליה מינה ואמר רב זביד משמיה דרבא ב הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות
היחיד אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל
בדבר שיש בו סימן לא שנא
ברה"ר ולא שנא ברשות
היחיד בין דרך נפילה
ובין דרך הנחה חייב להכריז:
ומחרוזות