כג:
אלו
מציאות
פרק
שני בבא
מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מחרוזות של דגים הרי אלו שלו. וה"ה מחרוזות של בשר
במנינא דשוין. כבר נהגו הציידין לחרוז
כמנין
הזה בחרוז אחד:
כז א מיי' פט"ו מהל'
א) [לעיל כ: לקמן כה:],
וגסטרון של אבר. שברי חתיכות של
שיכוין משקלותיו.
כדאמר בתוספתא (פ"ב) וא"ת והא אמר בפ' גיד הנשה
אבר:
ב) רש"ל, ג) [עי' תוס'
גזילה ואבידה הל' ו
יבמות קטו: ד"ה אתרמויי],
טוש"ע ח"מ סי' רסב
שיאמר משקלו ויכוין האמת: במתקלא דשוין. שנהגו הטבחים
(חולין דף צה: ושם ד"ה בחרוזים) אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי
ד) [ביצה כח.] חולין צה:,
סעיף ג וסעיף ו:
הזה: חתיכה גופה סימן. יאמר מאבר
סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי ז) דאין הלכה כרב
לעשות החתיכות במשקל
כח ב ג ד מיי' שם פי"ג
ה) [לקמן כה.], ו) [עי'
פלוני היה: או דדפקא. צואר שמעתי.
מדפריך (שם) ורב היכי אכל בשרא
הל' ה סמג עשין עד
תוס' קדושין ל. ד"ה אל],
ז) [עי' מהר"ם ופר"ח סי'
טוש"ע ח"מ סי' רסב
סעיף ג וסי' רסז סעיף ז: משמע דאנן שפיר אכלינן:
ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי
ומחרוזות של דגים: אמאי להוי קשר סימן
א)א
סג ס"ק ג בי"ד], ח) [ועי'
מדמשקל
דדפקא פלנק"ן מקום שדופק כשהוא
הוי סימן מדה
כט ה מיי' שם פט"ו
בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי
תוס' ע"ז דף לא. ד"ה אמר
רב], ט) הד"א מהר"ם ועי'
הלכה יא סמג שם
יגע: חתיכות דג חייב להכריז. קא
ומנין נמי הוי
ולהוי מנין סימן במנינא דשוין בעו מיניה
שם, י) פי' שמשכים בבקר
טוש"ע שם סי' רסב סעיף
ס"ד כשאין בהן סימן והחתיכה גופה
ח וסעיף טו: סימן. משמע דמדה עדיפא וא"ת
לברכו אז בערב קללה תחשב
מרב ששת ב) [מנין] הוי סימן או לא הוי
סימן או מאצל הראש או מן הזנב:
❖
ל ו מיי' שם הלכה ט ועיין
והא אמרי' (לקמן דף כח.) ינתן לאומר
לו לבעה"ב. רש"ל,
סימן אמר להו רב ששת תניתוה מצא [א] כלי
בהשגות ובמגיד משנה
ודג נשוך. זהו סימן שלו: הכא במאי
משקלותיו ולא לאומר מדת ארכו
טוש"ע שם סעיף ט
כסף וכלי נחושת גסטרון של אבר וכל כלי
עסקינן. דקתני חתיכות דג חייב
ורחבו משמע דמשקל הוי סימן טפי
בהג"ה:
הגהות הגר"א
מתכות הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או
להכריז: בדאיכא סימנא בפסקא.
לא ז מיי' שם הל' יא
וי"ל דה"מ בבגד דאין דרך לשקול
[א] גמ' מצא כסף ונחשת
טוש"ע שם סעי' טו:
שלא נחתכה כדרך החותכין: כי הא
עד שיכוין משקלותיו ומדמשקל הוי סימן
התם ודאי משקל עדיף:
ב
לב ח מיי' שם הלכה ט
גסטרון של אבר וכל מיני
חביות
דרבה. כשהיה שולח בשר לאשתו
ג) ג מדה ד ומנין נמי הוי סימן: וחתיכות של
של יין ושל גרוגרות הרי
ועיין בהשגות ובמגיד
מתכות. כצ"ל (ועי' רא"ש
ביד נכרי: מחתך לה אתלת קרנתא.
משנה טוש"ע שם סעיף ט
ועי' רש"י לקמן כ"ד ב'
אלו שלו. אע"ג דתנן
בשר וכו': אמאי להוי משקלא סימן במשקלא
דומיא דדג נשוך. דיש בו ❖
בהג"ה:
במתני' ד"ה מצא כו'):
עושה החתיכה בת ג' קרנות כזה:
(לקמן דף כד:) מצא פירות בכלי
דשוין ותהוי חתיכה גופה סימן או דדפקא
לג ט י מיי' שם פי"ד
חייב להכריז משום סימן של הכלי
הלכה יג סמג שם
או דאטמא מי לא תניא ה מצא חתיכות
❖
סימן: מתני'. דחייב להכריז:
טוש"ע שם סעיף כא:
הכא רגילות הוא דכל החביות שוין
לעזי רש"י
דגים ודג נשוך חייב להכריז ו חביות של
ברשום. חביותיהם של חרס
וא"ת מדת היין להוי סימן וי"ל
פלנק"ן [פלנק"א]. כסלים
יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות
היו וגפין אותם במגופת חרס ושורקין
שהחבית מלאה וכל החביות שוין
(השרירים הפנימיים של
רבינו חננאל
ושל זיתים הרי אלו שלו הכא במאי עסקינן
טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא
הירך סמוך לכליה).
ז
אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן
אורטי"א [אירטיא"ש].
מחרוזות של דגים דלית
ריח היין ובימי שבט או ניסן שמוכרין
בדאיכא סימנא בפסקא כי הא דרבה בר
לומר כמה יין יש בו:
❖
ד)
בהו סימן לא במדה ולא
סרפדים.
אתלתא קרנתא. וא"ת דרב
בעלי בתים חביות לחנווני כעשר או
רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא
במשקל ולא בקשירה אלא
כט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין
מצאן בקשירת הציידין
דיקא נמי דקתני דומיא דדג נשוך שמע
אמר בפ' אין מעמידין
ובמניינא דשוין כלומר
מוסף רש"י
את היין וחוזר וסותמו וטח בו טיט
(ע"ז דף לט: ושם) חבי"ת אסור בחותם
מינה אמר מר חביות של יין ושל שמן ושל
כל מחרוזות עשרה עשרה
סביב המגופה והוא קרוי רושם
ליהוי קשר סימן. שיש
דגים הרי אלו שלו. וכן
אחד ושמואל נמי לא פליג עליה
תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו
קשרים שאינן דומין זה לזה
בשר שאין בו סימן. אבל
ונושאן החנווני לביתו. ומתניתין
אלא בחלב אבל בשר יין ותכלת מודה
ויאמר כך וכך הוא עשוי
יש בו סימן בחתיכות
שלו והא תנן ה) כדי יין וכדי שמן חייב
בחבית רשומה והיינו סימן שיש
(לעיל כ:). מחתך לה
ומפרש ר"ת דהתם מיירי בישראל
כדרבה דהוה מחתך בה
להכריז א"ר זירא אמר רב מתניתין
רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה
אתלת קרנתא. כשהיה
בתלת קרנתא חייב להכריז
חשוד וכן משמע דמיירי התם לעיל
משלח הבשר לביתו היה
דתניא מצא כלי כסף או
למוכרה מיד: ופרכינן מכלל דברייתא.
ברשום מכלל דברייתא בפתוח אי בפתוח
בחבר ועם הארץ וישראל חשוד לא
רגיל לעשות כל חתיכה
כלי נחושת וגסטרון וכל
דקתני הרי אלו שלו בפתוחה קתני
אבידה מדעת היא אמר רב הושעיא במציף
בעלת שלש קרנות, וכבר היו
מרתת כמו נכרי :
מיני מתכות לא יחזיר עד
ח)
בתמיה פשיטא דהא אבידה מדעת
מכירין אנשי ביתו שזה היה
ברשום. שכל בעל הבית עושה
שיתן אות או עד שיתן
אביי אמר אפילו תימא אידי ואידי ברשום
סימן שלו (ביצה כח.) או:
משקלותיו ש"מ דמשקל
היא שהניחה פתוחה וכל שקצים
ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות
רשימתו משונה משל
משום סימן שלא יגנבו
הוי סימן. ומדמשקל הוי
ח
ורמשים ונחשים שותים הימנה:
ממנה אנשי ביתו (חולין
סימן מדה ומנין נמי
חבירו והוי סימן ברייתא בלא רשימה:
כאן לאחר שנפתחו האוצרות כי הא דרב
במציף. שהניח מגופה עליה ולא
צה:). בטביעות עינא.
הוי סימן וכן הלכה.
אביי אמר. אפילו רשום לא הוי
יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר
ט)
כיון שאמר אני מכירה, אף
(מסובריא דנשייתא) א).
שרקה בטיט סימן ליכא ואבידה
על פי שאינו נותן בה סימן
כסוי הקנקנים כשהוא
סימן אחר שנפתחו
שנפתחו האוצרות אתא לקמיה דאביי א"ל
מדעת נמי ליכא: קודם שנפתחו
❖
(שבת קיד.).
מהודק וטחוי בטיט נקרא
האוצרות שבעל הבית אחד מוכר
זיל שקול לנפשך בעא מיניה רב ביבי
האוצרות. שעדיין לא הגיע זמן מוכרי
רשום. כשהוא מרופרף
להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין
נקרא מצוף מלשון ציפוי.
החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד
מרב נחמן מקום הוי סימן או לא הוי סימן
ואסקינן בה אידי ואידי
אחד ופרש"י אינו נראה:
רבינו חננאל (המשך)
הוי רושם סימן: ברקתא דנהרא.
אמר ליה תניתוה מצא חביות של יין ושל
ברשום ומתניתא דקתני
במסכת.
וא"ת והאמר (קדושין
הוא (מוטב הוא) [מונח]
הרי אלו שלו לאחר
והיין בא לעיר בספינה והלוקחין
שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים
הנה בזה המקום וכבר
פתיחת האוצרות שהכל
דף ל.) ושננתם שיהו
מפנין הספינה ומניחו על שפת
נתיאשו הבעלים: מתני'
כשהן באוצרות כשהן
הרי אלו שלו ואי ס"ד דמקום הוי סימן
דברי תורה מחודדין בפיך שאם
הנהר ונושאין אחת אחת ופעמים
רשומין כן מוציאין אותו
ר' יהודה אומר כל דבר
לכרוז מקום אמר רב זביד הכא במאי
ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו
והכל ענין אחד הן כי
שיש בו שינוי חייב להכריז
ששוכח: איכא דאמרי כו'. נפקא
הא דר' יעקב בר אבא
כיצד עיגול ובתוכו חרש
עסקינן ברקתא דנהרא אמר רב מרי מאי
אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא
מינה דאפי' כוון ואמר מקום מושבה
אשכח חביתא דחמרא
וכו' פי' עיגול של דבילה
באדם הבא לשאול דין או הוראה
טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי
מסוים לא הוי סימן: כופרא. זפת
אחר פתיחת האוצרות
מאי כלי אנפוריא כלים
או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו
ואמר ליה אביי זיל שקול
חדשים שלא שבעתן העין
דבר שאין בו סימן הוה: מחסם.
סימן דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך
לנפשך. סוגיין דשמעתא
כלומר לא עיין בהן הרבה
אם יודע מותר לשנות ולומר לא
לשון לא תחסום (דברים כה). מגמגם
אתרמי נמי לחברך איכא דאמרי אמר רב
מקום לא הוי סימן.
ולא שבעה עינו בראייתם
למדתי זה:
בדבר ולבו נוקפו: דקדחו ביה חלפי.
פי' כופרא אצטלע פי'
לפיכך אינו מכירן ושמועה
מרי מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי
בפוריא. אין רגילות שישאלוהו
מהסם מדקדק על עצמו
זו בכלים שאין בהם
אורטי"א בלע"ז גדלו עליה. ש"מ מימים
סימן דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך
מליגע בו כיוצא בו
סימן אם שבעתן עינו
כפירוש רש"י אם שימש
רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:
בהאשה שנתאלמנה (דף
ומכירן ידיעה ברורה
האי מקום אתרמי נמי לחברך האי מקום ההוא
מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא
שלא שבעתן. עדיין לא הורגל
כ ע"ב) חזייה רב אשי
מהדרינן להו לצורבא
גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא
לרב כהנא דהוה קא
מרבנן בטביעות עינא
לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא
בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה.
מהסם א"ל מי סברת
והני מילי בצורבא מרבנן
לקמיה דרב א"ל זיל שקול לנפשך חזייה
ישנה ויאמר שחולה היה או שאר
ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה:
עלך סמיכנא ומתיירא מן
דלא משני בדיבוריה אבל
אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת
דהוה קא מחסם א"ל זיל פלוג ליה לחייא
נפקא מינה כו'. וכגון דזה התובען
העבירה. ואמר רב לההוא
בהני תלת מילי במסכתא
גברא אין בו איסור אם
שקראה ואמר איני יודע
על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה
צורבא מרבנן הוא: במסכת. יש
ברי מיניה לימא קא סבר רב מקום לא הוי
רצונו חלקיהו עם חייא
אותה כי לא קריתיה כגון
בה קרי ויתגנה:
בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או
סימן א"ר אבא משום יאוש בעלים נגעו בה
ברי כלומר אין בו איסור.
זה לא מחזקינן ליה בשקרי
באושפיזא. אם שאלוהו אם
פי' קדח בהו חילפי צמחו
דעבד כרבנן דאמרי לעולם
לאו ואע"ג שסדורה היא לו יאמר לו
דחזא דקדחי ביה חלפי: ר"ש בן אלעזר אומר
בו עשבים הנקראים חילפי
למד לשונך לומר איני
לאו ומדת ענוה היא: בפוריא. שימשת
קבלוהו בסבר
והן קמשונים שצומחין
יודע וכן בפוריא אם
וכו': מאי אנפוריא א"ר יהודה אמר שמואל
פנים יפות יאמר לא כדפירש רש"י
מטתך יאמר לאו. מדת צניעות היא:
בכרמים כלומר מזמן רב
יאמר לך לא שימשתי
כלים חדשים שלא שבעתן העין היכי דמי
וכי לא ישנה אשתי אצלי
דאמרינן בערכין (דף טז.) מברך
באושפיזא
א) נראה דצ"ל מסוברא
אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין
רעהו בקול גדול י) בבקר השכם
דנזייתא ועי' בערוך ערך סבר
מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם
בערב קללה תחשב לו וא"ת והא
ה'.
דלית בהו סימן נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא
אמרינן בברכות (דף נח.) אורח טוב
ט
אומר כל מה שטרח בעל הבית לא
שבעתן העין
קים ליה בגוייהו ומהדרינן ליה כי לא שבעתן העין
טרח אלא בשבילי וי"ל דהתם מיירי
לא קים ליה בגוייהו ולא מהדרינן ליה דאמר רב יהודה אמר שמואל
בין בני אדם מהוגנים והכא בין
י בהני
תלת
מילי עבידי רבנן
דמשנו
במלייהו
ו) במסכת ובפוריא
בני אדם שאינם מהוגנים והא דלא
ובאושפיזא
חשיב
הכא מותר לשנות מפני דרכי
שלום
כדאמרינן
פרק הבא על יבמתו
סה:) משום דהני
נמי משום דרכי
שלום
הן
ורגילין יותר
מאחרים להכי נקט הני:
(יבמות
דף
ומודה