אלו
מציאות
פרק
שני בבא מציעא
כו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דשתיך. וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל
דשתיך טפי. העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו: סכינא.
עב א מיי' פט"ז מהל'
א) פסחים ז: שקלים פ"ז
הנמצא באחד מחורי הכותל: בתר קתא. אזיל אי קתיה
לגיו בני
[ב] וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא
מ"ב, ב) בני אדם. רש"ל,
גזלה ואבדה הל' ז
ג) [לעיל כד.], ד) [עי'
סמג עשין עד טוש"ע ח"מ
הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שכן
ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן
ברא"ש גי' אחרת], ה) עי'
סי' רס סעיף א:
אשטדל"א בלע"ז: באודרא.
דרך אחיזתו. וכן כיסא בתר שנציה
(עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה
עג ב ג מיי' שם הל' ט י
רש"א, ו) ס"א בצנעא
❖
בכיסו, ז) ס"א,
מוכין: נסכא. פלט"א של כסף:
לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם
טוש"ע שם סעיף ב:
עד ד מיי' שם הל' ט
ממולא. מן החפץ שמחזיק כל רוחב
דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן
דשתיך טפי: בכותל חדש מחציו ולחוץ
[א] א
טוש"ע שם סעיף א:
הכותל: לא צריכא דמשפע. הכותל
לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא
עה ה מיי' פ"ו מהל'
שלו מחציו ולפנים של
בעל הבית: אמר
הגהות הגר"א
מעשר שני הלכה י:
לחד גיסא: מהו דתימא. בחצי
בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא
רב אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר
ב
עו ו ז מיי' פט"ז מהל'
[א] גמ' דשתיך. נ"ב גירסת
הגובה היה תחילה ואשתפוכי אשתפוך
אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה
הרמב"ם דשתית (ועמ"ש
גזלה ואבדה הל' יא
שנציה ואלא מתני' דקתני מחציו ולחוץ
בכותל
חדש מחציו
לצד הנמוך קמ"ל: לפני סוחרי בהמה.
ברשותו:
רבינו בח"מ סי' רס ס"ק
ועיין בהשגות ובמ"מ
שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ולחזי אי
ב): [ב] תוס' ד"ה דשתיך
ובכ"מ סמג עשין עד
ולחוץ שלו. וא"ת והא אמרינן ספק
בירושלים: לעולם. בין בשעת הרגל
כו' וי"ל כו'. נ"ב עי' הג"א
טוש"ע ח"מ סי' רס סעיף
קתא לגאו אי קתא לבר אי שנציה לגאו אי
בין שלא בשעת הרגל: מעשר. שרוב
הינוח לא יטול ועוד דהכא כי נמי
❖
❖
בשם ראבי"ה:
ג:
שנציה לבר מתני' באודרא ונסכא תנא אם
בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי
נטל להוי מקום סימן ויכריז ועוד
ג
ד
היה כותל ממולא מהן חולקין פשיטא לא
שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל
דמשמע דמתני' מיירי אפילו ביש בו
רבינו חננאל
לעזי רש"י כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר
סימן דבגמרא הוה בעי לאוקמי
צריכא דמשפע בחד גיסא מהו דתימא
לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר
מתני' בסכין וכיס אלא מחמת פירכא
אשטדל"א
הזוהמה. דשתיך טפי עלה
אשתפוכי אישתפוך קמ"ל: אם היה משכירו
[אישטירלי"ש]. שנצים,
בהן סיג הרבה. כלומר
ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן
אחריתי מוקי לה באודרא ונסכא
לאחרים אפילו (מצא) בתוך הבית הרי אלו
משנים רבות הם נתונים
שרוכים.
פלט"א. מטיל מתכת. בהמות לשלמים כדגמר שם שם
וי"ל דאיירי בשתיך דומיא דכותל ישן
❖
בזה המקום לפיכך עלה
שלו: ואמאי ליזיל בתר בתרא מי לא א) תנן
מעשר משלמים במסכת מנחות
ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא
[בהן סיג]. פי' קתא יד
מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם
הסכין נקרא קתא שנצי
ה
(דף פב.): ובהר הבית חולין. ואפילו
מצאו ונתייאשו אבל מחציו ולפנים
רצועות שהכיס קשור
מעשר בהר הבית חולין ובירושלים בשאר
מוסף רש"י
של בעל הבית דאינו שוכח חפציו
בשעת הרגל ואע"פ שרוב מעות
בהן. שהרצועות נקראות
ימות השנה חולין בשעת הרגל הכל מעשר
דשתיך. ליחלוחית היוצא
ימים רבים:
שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין
שנצי: מתניתין דקתני מצא
בתוך הבית הרי אלו שלו. מיירי
מן הכסף ובלע"ז רוי"ל
בכותל חדש מחציו לחוץ
מעות מעשרותיהן לאכלם לא שבקינן
ואמר ר' שמעיה בר זעירא מאי טעמא הואיל
או: שהעלה
למוצאו מחציו ולפנים
(שבת סה.)
רובא דשתא ואזלינן בתר רגל אלא
שמצא בזה הענין שנראה
חלודה (תענית ח.). מעות
ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום
לבעל הבית אוקימנא
שהוא אבידה: וניזל בתר בתרא.
שנמצאו לפני סוחרי
אמרי' מלפני הרגל נפלו כאן וחולין
באודרא ונסכא דלית להו
אלמא אמרינן קמאי קמאי אזלו והני אחריני
בהמה לעולם מעשר.
לא קתא ולא שנצי וכן כל
הן: ובירושלים. בשאר שווקים שבה:
דהיינו בעל הבית דמסתמא לעולם
רוב אוכלי בשר בירושלים
נינהו והכא נמי קמא קמא אזל והני דבתרא
כיוצא בהן. אם משכירו
בשאר ימות השנה חולין. דרוב מעות
הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם
כל ימות השנה ממעות
לבית זה לאחרים אפי'
הוא אמר ריש לקיש משום בר קפרא כגון
מעשר שני הן, לפי שלא
מצא בתוך הבית הרי
שבעיר חולין: ובשעת הרגל מעשר.
שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית
היו מספיקין לאכול כל
אלו שלו אוקמה רב
שעשאו פונדק לשלשה ב) ישראל שמע מינה
שרוב מעות העיר מעשר: ואמר רב
ולא שכחו דבר ואין לתלות המציאה
מעות מעשר שני שלהן ברגל
נחמן בשעשאו פונדק
הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל
שמעיה בר זעירא מאי טעם. בירושלים
שהיא שלהם אלא בבעל הבית שעדיין
ג)
ונותנין אותם לבני העיר
ואפי' לא עשאו אלא
בטובת הנאה והן אוכלין
לשלשה ישראל הרי אלו
אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו
בשעת הרגל מעשר ולא אמרי' מלפני
נשאר בביתו באחרונה כגון מעות
ז
אותם בקדושתן ועיקר
שלו מאי טעמא ההוא
הרגל נפלו כדאמרן בהר הבית:
דתלינן בתר בתרא לפי שמכבדין
פונדק לשלשה עובדי כוכבים רב נחמן אמר
אכילת מעות מעשר שלמים
דנפל מניה נתיאש. ואזדא
ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל
השווקים בכל יום ואפילו אין בו
היו מביאין מהן, כדקי"ל
רב נחמן לטעמיה דאמר
רבה בר אבוה אפי' תימא לשלשה ישראל
במנחות (פב.) הלכך לוקחין
ראה סלע שנפל משנים
יום. ואם נפלו שם לפני הרגל כבר
סימן דאין בעל הבית מתיאש מה
מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מיאש מימר
מהן בהמות, דכל זמן
מצאום מכבדי השוק. אבל הר הבית
שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום
שיש לו מעות מעשר אינו
אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי
אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט
או למחר כיון שאין נכרים עמו
מוציא מעות חולין, ואע"ג
אלא הני אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו
דאיכא למימר שמא מיד
ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע
דרים בביתו וכי משני שעשה פונדק
המוכר נפלו ומעות חולין
לי ולא הדרו לי והשתא ליהדרו אי
ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל
לשלשה בני אדם אפילו כי יש סימן
הן, ספק איסורא לחומרא
מתיאש: לעולם מעשר. ואין
דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי והאי דלא
(פסחים ז.). בהר הבית
ובאבק שעל רגליו: אלמא. בדבר
חולין. ואפילו בשעת הרגל
שעשוי להתכבד אמרי' קמאי קמאי
לתלות דמן המוכרין נפלו וכבר מעות
אהדרוה לי בדעתייהו
למיגזלה ואזדא רב
ד)
שיש מעות מעשר מרובין
אזלו והני אחריני נינהו: הכא נמי.
חולין הן שנתחללו על הבהמה דאזלינן
בירושלים ממעות חולין,
נחמן לטעמיה דאמר
רב נחמן ראה סלע
לא מספקינן להו במעשר,
סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש
בתר לוקחין דהוו רובא דמוכר אחד
שנפל
דאזלינן בתר רובא דשתא
כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא ונימא
מוכר לכמה בני אדם ועוד דמוקמינן
ואמרינן לאו האידנא נפול
בהר
הבית לעולם חולין. וא"ת והא
האחרונים שכחוהו שאילו הראשונים שכחוהו ה)כבר מצאו האחרונים:
להו אחזקה דהוי מעשר:
אלא קודם הרגל (שם).
ובירושלים בשאר ימות
לשלשה ישראל. בבת אחת וכל שכן אם היו עובדי כוכבים ומי שנפל
אמרינן פרק הרואה (ברכות דף סב:) לא יכנס אדם בהר הבית
השנה חולין. דרוב מעות
ממנו מיאש דלא ידע ממאן נבעי: פונדק. מקום שעוברים ושבים לנים
במעות הצרורים לו בסדינו א"כ מסתמא של הקדש הם ונפלו מן
העיר חולין, בשעת הרגל
לילה אחד ושנים: ואפילו ברוב ישראל. דעביד דמייאש ולא סמיך
המביאין ללשכה בניסן וי"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים
הכל מעשר. כדמפרש
טעמא, מה טעם בשעת
דליהדרו נהליה דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן:
לו בסדינו בפרהסיא דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא
הרגל מעשר ולא אמרינן
שלשה עובדי כוכבים. איידי דנקט שלשה גבי ישראל נקט נמי גבי
וכענין זה אפילו של הקדש אסור אבל ו) בידו אפילו הם של חולין
קודם הרגל נפול כדאמרן
עובדי כוכבים וה"ה חד ובלבד שיהא אחרון: אפילו תימא לשלשה
מותר ליכנס [ועיין תוס' פסחים ז.]:
בנמצאין בהר הבית, הואיל
עשויין להתכבד בכל יום. וא"ת והלא אין מתכבדות אלא
ושוקי ירושלים עשוין
ישראל. ולא תפשוט דהלכה כרשב"א דכי פליגי רבנן עליה
להתכבד בכל יום. מפני
היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין דלא ידע להו לכולהו דסבר
בשביל שרצים שלא יטמאו הטהרות ולא בשביל המעות
הטיט, ואם נפול קודם
הרגל הוו משתכחי בשעת
האובד ומימר אמר ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע
ובנדה (דף נו: ושם ד"ה ש"מ) מוכח דמבוי דאינה בחזקת בדוקה
כיבוד, אבל הר הבית
הרגל יכריז עליה ואתן סימן ואטול אבל הכא דידע להו
משרצים אע"פ שכבדוהו אינו מועיל כיון שלא בדקו משרצים
מתוך שהוא משופע והרוח
לכולהו ותבענהו ולא אודו איאושי מיאש מימר אמר כו':
בשעת כיבוד וי"ל כיון שבודקין משרצים שלא יהא אפילו עצם
מכבדת ומעפרו ועוד שאין
אדם נכנס באבק שעל רגליו,
אמרי קמייהו. אמרתי לפניהם: והשתא ליהדרו. בתמיה:
בכעדשה אי אפשר שלא ימצא מעות אם היו שם:
נקיטנא הכא נמי קמא קמא אזיל ליה. וא"ת ולוקי מתני' כגון שנמצא
ואינו עשוי להתכבד, אלמא
בכל דבר העשוי להתכבד
בגומא שלא נמצא ע"י כיבוד כדמוכח פ"ק דפסחים (דף ז. ושם) גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר וחולין דאע"ג שכיבד התיבה
אמרינן קמאי קמאי אזדו
(שם).
אזלינן בתר רוב מעות שנשתמשו שם ולא בתר בתרא כשנמצאו בגומא ויש לומר שיש גומא שנבדקת על ידי כיבוד כדאמר פרק דם
נדה (נדה נו: ושם ד"ה בגומא) ויש גומא שהיא עמוקה או סדק שהוא עמוק שאינו נבדק ע"י כיבוד כי ההיא דפסחים ומתני' דקתני מצא
בתוך הבית לא משמע שמצא בסדק עמוק או בגומא עמוקה כל כך שלא יוכל לו למצוא בשעת כיבוד:
לשלשה עובדי כוכבים. בפחות משלשה לא מקרי רוב ומיירי שעדיין ישנם בבית דאי לאו הכי הוי דבעל הבית שהוא בתרא:
אפילו תימא לשלשה ישראל. מלתיה דבר קפרא מפרש דאמר לשלשה בני אדם מיירי אפי' בשלשה ישראל ואפילו רבנן
דאמרי ברוב ישראל חייב להכריז הכא הוי שלו כדמפ' דמתיאש וא"ת ולמה לי שלשה בתרי ובעל הבית סגי דכל אחד יאמר חבירו לקחה
כדאמר בסמוך גבי ראה סלע שנפלה משלשה וי"ל דלא סגי בפחות משלשה דאימר דמאחד מן השוכרים אבד והם אינם חושדים את בעל
הבית ולכך
אין האובד מתיאש
דסבור ודאי חבירו לקחה ויחזירנו לו ז)(ועי"ל דבעי
לאוקמי
אפילו אין בעל הבית עמהם):
שנפל