אלו
מציאות פרק
שני בבא מציעא
כז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בלוקח מן התגר. פרש"י שלקח מאנשים הרבה ועירב פירות
בלוקח מן התגר. שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא
פג א ב מיי' פי"ו מהל'
א) [ב"ק צא:], ב) שם נד.,
ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים: דשן.
יחד ואינו יודע של מי הן ובאין בו סימן מיירי וא"ת
ג) [לקמן סח: ב"ק מח.],
אבידה הלכה ו סמג
ד) [חולין עט:], ה) ב"ק
עשין עד טוש"ע ח"מ סי'
אמאי לא מוקי בלוקח שהוא תגר וי"ל דלא פסיקא ליה דאם מצא
וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו
קיג: ע"ש לעיל ב., ו) [לעיל
רסב סעיף יז:
אותה: איסמייה. אסיר ברייתא זו מגרסתי: אמר ליה לא. תסמי.
קודם ששהא כדי לערבו בפירות אחרים חייב להחזיר אבל בלוקח
פד ג מיי' שם פי"ד הלכה
כב: ע"ש ושם אית' ר"ש בן
תתרגם מתנית' כו': מתני' בכלל
יהוצדק], ז) [עי' תוס'
מן התגר כבר עירב התגר ועי"ל בלא
א:
פה ד מיי' שם וסמג שם
סנהדרין יד. ד"ה ור"ש
כל אלו. בגמרא מפרש לה: למה
טעם דמערב עם שאר הפירות לא
בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית
א
כו'], ח) [לעיל יח: חולין
טוש"ע ח"מ (סי'
יצאתה. וכן תעשה לשמלתו: סתם
שנו אלא בלוקח מן התגר שאינו יודע
עט:], ט) [דברים כב],
חייב להחזיר וכן תני תנא קמיה דרב נחמן
רנט סעיף ג) וסי' רסב
י) [ב"ק כח:], כ) אולי צ"ל
סעיף ג:
למי להחזיר או לתגר או לבעה"ב אפי'
שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש
ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח
פו ה מיי' שם וסמג שם
להכריז, ל) [כדאי' בב"ק
לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית
אם אינו (ג) הוה ליפול בתבואה
❖
צד.],
טוש"ע ח"מ סי' רסב
מבעל הבית חייב להחזיר א"ל רב נחמן
אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:
כ"א בשעת דישה ואין להסתפק
סעיף יח:
וכי בעל הבית בעצמו דשן א"ל איסמיה
פז ו מיי' שם סמג שם
א)
אף כל שיש לו תובעין. למעוטי
בתגר מ"מ אינו יודע מאיזה בעל
טוש"ע ח"מ סי' רסז
א"ל לא תתרגם מתני' ב כגון שדשן ע"י
מידי דידעינן ביה דמיאש: גמ' שור
תורה אור השלם
הבית קנה התגר ולזה הפי' הו"מ
סעיף יז:
עבדו ושפחתו הכנענים: מתני' אף
וחמור שה ושמלה. לא תראה את
פח ז מיי' פי"ג שם הלכה
למימר בלוקח שהוא תגר ומתייאש
ג
1 וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן
ה:
השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת
שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו
בעל הבית שסבר שכבר מכר התגר
תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן
פט ח מיי' שם פי"א
תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ
וכן תעשה לשמלתו ט): בסימני אוכף.
ואין הקונה יודע למי יחזיר אלא
להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת
הלכה יב סמג שם
אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ
כמו כן משום דלא פסיקא ליה דאם
אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן
טוש"ע ח"מ סי' רנט סעיף
וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל
שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף ד כל
ב וסי' רסב סעיף א:
לְהִתְעַלֵּם: דברים כב ג
באוכף שעליו: כתב רחמנא חמור.
התגר מצאה קודם ששהה כדי למכור
דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב
צ ט י מיי' שם פי"ג הל'
2 לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר
קרא יתירא לדרשה: לגיזת זנבו.
לאחר לא נתייאש בעה"ב וחייב להחזיר:
להכריז: גמ' מאי בכלל כל אלו אמר רבא
א סמג שם טוש"ע ח"מ
אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים
מה שמלה מיוחדת שיש לה סימני'
❖
שאפי' שער שבסוף הזנב יחזיר:
סי' רסב סעיף א:
וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב
בכלל כל אבדת אחיך אמר רבא למה
1
תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
ויש לה תובעין. במרובה
חמור דבור לרבי יהודה. דמחייב על
❖
דברים כב א
לי דכתב רחמנא 2 שור חמור שה ושמלה
נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא.
(ב"ק דף סו. ושם ד"ה מוצא) אמרינן
רבינו חננאל
צריכי דאי כתב רחמנא שמלה הוה אמינא
דאילו לרבנן מבעי להו שור ולא אדם
בגניבה ילפינן יאוש מאבידה וא"ת
אם מתגר לקח או מבעל
חמור ולא כלים י): לגללים. להחזיר
ואבידה גופה מנלן וי"ל דמהכא נפקא
הגהות הב"ח
ה"מ בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור
הבית שדשים לו פועלים
את גלליו דאי כתב שור הוה אמינא
לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה
(א) גמ' לכדרבינא דאמר
בעדים דאוכף וסימנין דאוכף אימא לא
הרי הן שלו ואם מצאן
רבינא ומצאתה: (ב) שם
כי אתא לגיזת זנבו אתא אבל גללים
סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא
צרורין או אפי' מפוזרין
מהדרינן ליה כתב רחמנא חמור דאפילו
ה
אלא פרוטה שהוזלה
ולקח מבעל הבית שדשם
לא חשיבי ולא ליהדר כתב רחמנא
תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפי'
וחזרה והוקרה איכא
חמור בסימני האוכף שור ושה דכתב רחמנא
על ידי עבדיו הכנענים
קרא יתירא לאתויי גללים: אפקורי
אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין
בינייהו כצ"ל ותיבת
וכיוצא בהן נוטל ומכריז:
ל"ל שור דאפילו לגיזת זנבו ושה לגיזותיו
מתני' אף השמלה היתה
ו
שהוקרה נמחק: (ג) תוס'
מפקר להו. למי שטרח בו ולא אתא
אלא בעדים מ"מ ילפינן משמלה
ד"ה בלוקח וכו' אם אינו
בכלל כל אלו ולמה יצאת
ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו
קרא לרבויינהו דאין לו תובעין הוא:
דדווקא דבר שיש בו סימן חייב
❖
הווה ליפול:
להקיש אליה לומר לך מה
וכ"ש שה לגיזותיו אלא אמר רבא חמור
לסימנין אתא. לאשמועינן דליהדריה
כ) להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא
ב)
שמלה מיוחדת שיש לה
סימנין ויש לה תובעין אף
דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי
בסימנין בלא עדים דקמיבעיא לן לקמן
עדים שיאמר להם מכירים אתם
כל שיש לה סימנין ויש לה
גליון הש"ס
סימנין דאורייתא או דרבנן ובעינן
שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך
הכל קשיא ואימא לגללים הוא דאתא גללים
ג)
תובעין. אמר רבא [חמור]
למפשט ממתניתין דיליף להו משמלה.
וגם המוצא לא יוציא השמלה
גמ' משמעות דורשין
דבור לר"י ושה דאבידה
אפקורי מפקר להו ודילמא לסימנין הוא
❖
א"ב. שבועות דף יט ע"א:
לדברי הכל קשיא. חמור
ודחינן ואמר תנא תובעין אצטריכא
להראותה לכל אדם אלא למי שיתן
דאתא דאיבעיא לן סימנין דאורייתא או
דבור פי' חמור שכתב
ליה סימנין כדי נסבה נפשוט מקרא
בה סימנים אע"פ שאינו מחזירה לו
בבור אליבא דרבנן דאמרי
דרבנן כתב רחמנא שה דאפילו בסימנין
יתירא דשה לסימנין אתא וסימנין
בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה
שור ולא אדם חמור ולא
מוסף רש"י
מהדרינן וסימנין דאורייתא אמרי מדקתני
כלים שפיר כתיב בקרא
ד) ז
דאורייתא: אמרי מדנקט תנא.
אותה לעדים אבל דברים שאין בהן
ושה דאבדה. כיון דכתיב
ונפל שמה שור או חמור
להו תנא לסימנין גבי שמלה דקתני מה
במתני' למילף סימנין משמלה בהדי
סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו
לכל אבידת אחיך, למה לי
אלא לר' יהודה דמחייב
שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה
דכתב רחמנא חמור ושור
תובעין פשיטא ליה דשה למלתא
והא דקאמר בגמרא סימנין כדי
על נזקי כלים בבור חמור
ושה ושלמה, ובפרק אלו
מה בא למעט קשיא. שה
אחריתי אתא ואנן הוא דלא ידעינן
נסבה אע"ג דצריך הסימנין דע"י
תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש בו
מציאות דרשינן לכולהו בר
דאבידה שנאמר כי תראה
זה יש לה תובעין מ"מ כדי נסבה
משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין
משה (ב"ק נד.). ומצאתה
סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז ש"מ דשה
את שור אחיך או את שיו
דאתאי לידיה משמע.
נדחים וגו' אם השור שיש
משה הלכך קשיא לן למאי אתא:
דאפילו אי לא תני אלא שיש לה
לאו לסימנין הוא דאתא: תנו רבנן אשר
1
ואפילו הכי אחיך ולא
לומר הוא הניחו שרוב
אשר תאבד. שתהא קרויה אבידה:
תובעין מ"מ ידעינן דע"י סימנין יש
עכו"ם ולא תימא כי
השוורים שעושים מלאכה
תאבד חפרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה
ומצאתה. שתהא קרויה מציאה:
לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים
מיעט רחמנא עובד כוכבים
בהן אין נמסרין לרועה
רבי יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה
היכא דלא אתאי לידיה,
הזהירה תורה להשיבן שה
דאתא לידיה משמע. ואפילו הכי
כדפרישית ומיהו בירושלמי יליף מניין
דישראל לא מיחייב למטרח
לא כל שכן שה דכתב
שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו אמר אביי
ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר
אחיך ולא עובד כוכבים ולמדך שאבידת
עלה ולאהדורה, אבל אתא
רחמנא למה לי קשיא. פי'
$משמעות דורשין איכא בינייהו מר נפקא
כנעני מותרת ולא תימא כי אמעוט
תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה
לידיה מיחייב להחזירה,
גללין צפיעי בקר. מלשון
דאבידתו אסורה (לעיל ב.).
והיא בגללי צואת האדם:
ליה מאשר תאבד ומר נפקא ליה מומצאתה אצל כל אדם יצאה זו כו':
אבידת כנעני מלטרוח אחריה אמעוט
ששטפה נהר שהיא
בעדי אוכף. פי' אי סימנין לאו
ת"ר אשר תאבד ממנו
אבל אי נקטה חייב לאהדורה: מי
ולמאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי
מותרת. הואיל ונתייאשו
פרט לאבידה שאין בה
דאורייתא: לגיזת זנבו.
שאבודה ממנו. ואיידי דכתב ממנו כתב
הבעלים (ב"ק סו.). אשר
שוה פרוטה וכו' אמר ר'
ומצאתה מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה
תאבד ממנו. ממנו קרא
יוחנן משום ר' שמעון
אשר תאבד: ומצאתה. הוי"ו יתירה
וא"ת אם יש בה שוה פרוטה פשיטא
לכדרבנאי דאמר רבנאי ומצאתה דאתאי
יתירא הוא לאשמועינן
בן יוחאי מנין לאבידה
ה)
(א)
משמע ומצאתה כבר: שהוזלה. דבשעת
ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן
שאינו אבוד אלא הימנו
ששטפה נהר שמותרת וכו'
לידיה משמע ולמאן דנפקא ליה מומצאתה
(לעיל כב:).
לקמן מהשבה וי"ל דאצטריך שחייב
אבידה שוה פרוטה ובשעת מציאה הוזלה:
הא דאמר רבנאי ומצאתה
האי אשר תאבד מאי עביד ליה מבעי ליה
דאתאי לידיה משמע הוא
לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה
לאהדורי
בפ' הגוזל בתרא הלכה אין
לכדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי מניין לאבידה ששטפה
פרוטה בשעה שגזזה:
ו)
פורטין מתיבת המוכסין.
חמור דבור לרבי יהודה. הא
נהר שהיא מותרת שנאמר 1 כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו
דלא קאמר גם לב"ה ל)
ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה
קשה דלא חשיב אלא בהמות:
הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואידך הא דרבנאי מנא ליה נפקא ליה
ושה דאבידה לדברי הכל קשיא.
ז) מומצאתה ואידך הא דרבי יוחנן מנא ליה נפקא ליה ממנו ואידך ממנו
מקשינן ונימא מלתא דאתיא
לא משמע ליה רבא אמר פרוטה שהוזלה איכא בינייהו מ"ד מאשר תאבד
בק"ו טרח וכתב לה קרא ותירץ
איכא ומ"ד מומצאתה ליכא ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה וליכא
הר"י כהן דכיון דנכתב שור לגיזת
אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו מאן דאמר ומצאתה איכא ומאן
זנבו הוי גיזת שה בכלל כל אבידת
אחיך: פרט לשאין בו שוה פרוטה.
דאמר אשר תאבד ליכא ולמאן דאמר ומצאתה הא בעינן אשר תאבד
וליכא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו
דס"ד דחייב מכלל כל אבידת אחיך:
ט
(ב)
ת"ש
י מאן דאמר אשר תאבד איכא
ומאן דאמר ומצאתה בעינן דאית בה
שיעור מציאה
משעת אבידה
ועד
שעת מציאה: איבעיא
להו סימנין דאורייתא ח) או דרבנן
מאי נפקא מינה
לאהדורי