כז:
אלו
מציאות פרק
שני בבא
מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ת"ש חמור בסימני אוכף. ברייתא היא: דרשהו אם הוא
לאהדורי גט. שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה: תקנתא.
צא א מיי' פ"ג מהל'
א) [ר"ה ה. וש"נ], ב) לקמן
רמאי מאי לאו בסימנין. וא"ת דבמתני' (לקמן כח:) דריש מהאי
לקמן בשמעתין מפרש מאי היא: בממונא. דהפקר ב"ד הפקר:
כח., ג) יבמות קכ. [בכורות
גירושין הלכה יא
מו:], ד) יבמות קכ. [גיטין
ועיין בהשגות ובמגיד
תובעין אצטריכא ליה. קרא לתובעין אתא ולמעוטי מידי דאיאוש
קרא דלא יחזיר אף בסימנין וי"ל דאסמכתא היא כדקתני עלה
כז:], ה) יבמות קכ., ו) שם
משנה סמג עשין מח
ואפקריה: כדי נסבה. בלא
בברייתא משרבו הרמאים התקינו אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה
מקרא אלא אסמכינהו אקרא בעלמא:
ביבמות איתא בשומא
טוש"ע אה"ע סי' קלב
העשויה כו' וע"ש, ז) לעיל
ת"ש. דאוקמינן לעיל חמור לסימני
גמורה מדקאמר וכי תעלה על דעתך
סעיף ד:
צב ב ג מיי' פי"ג שם
כ., ח) שם, ט) [ובעל
אוכף אתא: אימא בעדי אוכף. אם
לומר כו' (ג) ועי"ל דבמתני' מיירי
לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאוריית'
הל' כא סמג עשין נ
המאור הקשה לפירושו
בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים
יש עדים המכירין בטביעות עין
מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עבוד רבנן
טוש"ע אה"ע סי' יז סעיף
דת"ל משמלה וכו' ופי' הוא
א
כד:
שיביא עדים שאינו רמאי כו'
אבל הכא מיירי בסתם בני אדם:
לאוכף שהוא שלו מחזירין לו את
תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עבוד רבנן
צג ד ה מיי' פ"ג שם [דין
וע"ש], י) רש"ל מ"ז ועשה
מצאו.
החמור: דרשהו. והכי משמע עד
גט קשור בכיס יחזיר
(ד)
❖
זה לא נזכר ברמב"ם
הכל דבור אחד,
תקנתא ת"ש אף השמלה היתה בכלל כל
המוצא לשליח או לבעל
דרוש אחיך אותו עד דרשך את אחיך:
ועיין בב"י סי' קלב שתמה
(א) אלו ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך
עליו] סמג שם טוש"ע
בעדים. שיביא עדים שהוא שלו:
השואלו בסימני הכיס:
ט)
אה"ע סי' קלב סעיף ד:
(וניחוש
מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה
תורה אור השלם
לשאלה). וא"ת ולוכח
אין מעידין. על אדם שמת להשיא
י)
צד ו מיי' פי"ג שם הלכה
תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש
מהכא
דסימנין
את אשתו אלא א"כ ראו פרצוף פניו
1 וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ
כא טוש"ע אה"ע סי'
❖
יז סעיף כד:
שהוא עם החוטם: דארוך או גוץ.
לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז תנא
דאורייתא ובפרק בתרא דיבמות
אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ
וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ
(ה) (דף קכ. ושם ד"ה מצאו) פריך
שאין זה סימן שהרבה ארוכין וגוצים
תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבא
א)
וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ
יש: כליו. בגדיו: חיישינן. שמא
מהכא דסימנין דאורייתא וי"ל דמצי
אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:
ת"ש חמור בסימני אוכף אימא בעדי אוכף
הגהות הב"ח
❖
דברים כב ב
השאילם לאחר ואותו אחר ראו שמת:
לאוקמה כגון שאותו שאבדו מצאו
ת"ש והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי
(א) גמ' בכלל כל אלה
ב)1
מסקב. דורוייש"ר בלע"ז: חיורי או
ומכיר הכיס בטביעות עין דכיון
ולמה: (ב) שם היכי
תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו
סומקי. אין זה סימן שהרבה כאלה
שבעצמו מצאו נאמן וה"נ הוה מצי
מהדרינן אמרי לא משאלי
לעזי רש"י
למדחי התם: כיס וארנקי משום
אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי
כצ"ל ותיבת אוכף נמחק:
יש: מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי
(ג) תוס' ד"ה דרשהו וכו'
דורוייש"ר [רידוישיי"ר].
מאי לאו בסימנין לא בעדים ת"ש ג) ב אין
דמסמני. וא"ת והכתיב לא תנחשו
כו'. שליח המביא גט ואבד הימנו
ועי"ל דבמתני'. נ"ב עיין
לפצוע, לשפשף (את גב
מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם
וי"ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.)
לאחר זמן מצאו קשור בכיס שלו או
בשו"ת ב"ח סי' רמ"ט
החמור באוכף, שאינו הולם
ביאור דבור זה: (ד) ד"ה
אותו).
בארנקי כו': בין כליו. כלי תשמישו
אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה
אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו שמע מינה
מצאו וד"ה וניחוש הד"א:
וורוא"ה [וירוא"ה].
שבביתו: אפילו לזמן מרובה. אע"ג
אין בו משום דרכי האמורי:
❖
(ה) בא"ד ובפ' בתרא
סימנין לאו דאורייתא אמרי גופו דארוך וגוץ
שומא.
ואנא יהיבנא סימנים מובהקין
דיבמות. נ"ב דף קכ ע"א
דתנן (גיטין דף כז.) המביא גט ואבד
כליו דחיישינן לשאלה אי חיישינן לשאלה
ג
וע"ש בתוספות בד"ה אמר
דידה. לא מובהקין ממש
הימנו מצאו לזמן מרובה פסול הכא
❖
רבא:
חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמרי
רבינו חננאל
כשר: ניחוש לשאלה. שמא השאיל
קאמר אלא מובהקים מסימני חבירו
כמו זה אומר מדת ארכו וזה אומר אוכף לא שאולי אינשי אוכפא משום
(ב)
איבעיא להו סימנין
כיסו לאחר והוא קשרו בו: דמסמני.
דאורייתא או דרבנן וכו'
דמסקב ליה לחמרא איבעית אימא כליו
מוסף רש"י
מדת רחבו ולקמן (דף כח:) נמי
מנחשי ואומר סימן לאדם שמשאיל
וסימנין כדי נסבה פי'
בחיורי ובסומקי אלא הא דתניא מצאו
כיסו שמוכר לו מזלו: דמזייף. שהיה
דקאמר לעולם גלימא מכריז ולא
כדי נסבא. שלא לצורך
ד) ד
אגב גררה הזכירה משנתנו
(סוטה יט:) מידי דלא
הסימנין ולאו דוקא הן.
קשור בכיס או בארנקי ובטבעת או שמצאו
אמר סימנין מובהקין התם נמי לאו
לכל איש חותם ניכר בטבעתו
אצטריך למתניה ותנייה
ת"ש חמור בסימני אוכף.
מובהקים ממש קאמר אלא שלא אמר
וכששולח שום דבר סתום מכסהו
בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר ואי ס"ד
בכדי (קדושין ה:). אין
פי' אוכף הוא שלפעמים
סימנים טובים שיש
בו כי אם
וחותמו בטבעתו לפיכך אינו משאיל
מעידין. על האיש שמת,
נתון על המרדעת של
חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי
אלא על פרצוף הפנים
חמור כדי למנוע א)
כסימנין דסומקי וחיורי:
טבעתו שמא יעשה זה חותם כנגד
כשר ניחוש לשאלה אמרי כיס וארנקי וטבעת
עם החוטם. אא"כ ראוהו
חבור המשוי על גבי
חותמו ויזייף בו את שליחותיו: אין
מצא
מת בפרצוף פניו עם
חמור. ת"ש דתנן בהאשה
הלא משאלי אינשי כיס וארנקי משום דמסמני
מעידין על השומא. המעידין על
חוטמו, שיכולין להכירו
פרק בתרא דיבמות אין
וטבעת משום דמזייף לימא כתנאי אין מעידין על השומא ואלעזר בן מהבאי
שזהו, אבל לא ראוהו
מעידים אלא על פרצוף
ה)ו
האשה להשיאה ואמרו סימן היה בו
בפרצוף או שניטל חוטמו
פנים עם החוטם אע"פ
אומר מעידין על השומא מאי לאו בהא קמיפלגי דת"ק סבר סימנין דרבנן
שומא באבר פלוני: שומא. וורוא"ה
אין מעידין עליו להשיא את
שיש סימנין בגופו כלומר
ואלעזר בן מהבאי סבר סימנין דאורייתא אמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא
אשתו, שמא אין הוא (יבמות
בלע"ז: סימנין דרבנן. וגבי אשת
אם נותנין העדים סימני
קכ.). דמסקב. לשון ריעוע
פרצופו ואמר מי שפרצופו
איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן
והכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי מר סבר שומא מצויה בבן גילו ומ"ס
דדריש דור"א בלע"ז
כך וכך ראינוהו שמת
עלייהו: בבן גילו. הנולד בשעתו
(קדושין פא. עי"ש). מצאו
שומא אינה מצויה בבן גילו איבעית אימא דכ"ע שומא אינה מצויה בבן גילו
משיאין את אשתו. ופרקי'
קשור. המביא גט לאשה
שנולדו במזל אחד: בסימנין העשויין
גופו דארוך וגוץ דלאו
והכא בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי מר סבר סימנין
ו)
ואבד הימנו (יבמות קכ.).
סימן מובהק הוא כליו
כו'. אם עשויין להשתנות או אינן
בכיס או בארנקי. ומכיר
חיישינן שמא שאולין היו
עשוים להשתנות לאחר מיתה ומר סבר סימנין אין עשוים להשתנות לאחר
עשויין להשתנות. אם בחייו היתה
את הכים ואת הארנקי
לו ומקשי' אי הכי חמור
מיתה אב"א דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה וסימנין דרבנן
(גיטין כז:). או שמצאו
בסימני אוכף נמי דלמא
שומא שחורה במותו נעשית לבנה או
בין כליו. בין כלי ביתו
שאול הוא ואע"ג דאיכא
והכא בשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי מ"ס שומא סימן מובהק הוא
איפוך: מובהק. ואפילו סימנין דרבנן
ב)
ומכיר את הכיס ואת
סהדי האי דאיכוף להאי
ומ"ס שומא לאו סימן מובהק הוא אמר רבא את"ל סימנין לאו דאורייתא
יש לסמוך על זה: היכי מהדרינן.
הטבעת שהן שלו (יבמות
גברא הוא נימא דלמא
קכ.). כשר. ולא חיישינן
השאילו לאחרים דהא
היכי מהדרינן אבידתא בסימנין דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין
כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר
דלמא האי כיס והאי טבעת
אמרת גבי כלים חיישינן
ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו
כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה נמי נהדרו ליה בסימנין אמר ליה רב ספרא
דאינש אחרינא הוא והאי גט
לשאלה. ופרקי' איכוף
שלו: אלא ל"ג: וכי אדם עושה.
אחר הוא (שם). אחד
לא מושלי אינשי למה
לרבא וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו אלא ניחא ליה לבעל
הלוה משלשה. אם
כי פעמי' שתהיה בהמת
ובניחותא דמוצא מאי איכפת לן אם
אבידה למיהב סימנין ולמשקליה מידע ידע דעדים לית ליה ומימר אמר
שלשה שטרות שללוה אחד
בעל האיכוף רזה ובהמת
מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה: אלא.
הן שלוה משלשה בני אדם,
השואל שמנה וכשנותנין
כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנין מובהקים
יחזיר. מוצאם, ללוה.
אמר רבא כל אובדי אבידה ניחא להו
עליה זה האיכוף מתפתח
דידה ושקלנא לה אלא הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד
דודאי פרעם והחזירום לו,
וכשמחזיר על בהמתו
ז)
שתהא דת זו בישראל למיתב סימנין
ומידו נפלו שאם מידם נפלו
של המשאיל מסקבה פי'
הלוה משלשה יחזיר ללוה שלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה ניחא
וכל הבא ונותנו יטלנה. מאי טעמא:
מי קבצם למקום אחד (לעיל
עושה בה חבורה כדגרסי'
כ.). שלשה שלוו מן
ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה אמר ליה התם סברא הוא אחד הלוה
מידע ידע דעדים לית ליה. פעמים
ג) במשקין סקבא דשתא
ח)
האחד. אם שלשה לוים הם
ריגלא. אלא הא דתניא
שאין לו עדים עליה ואם יזקיקוהו
משלשה יחזיר ללוה דגבי לוה שכיחי גבי מלוה לא שכיחי ש"מ מלוה נפול
שלוו מאדם אחד, יחזיר.
מצא לגט קשור בכיס
לעדים לא תבא לעולם לידו ומימר
המוצאם, למלוה. שהדבר
שלשה שלוו מאחד יחזור למלוה דגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי
בארנקי בטבעת או שמצאו
ידוע שממנו נפלו (שם).
בכליו אפי' לזמן מרובה
אמר טוב לי שיחזירוה לכל האומר
אלא
כשר ואי חיישינן לשאלה
סימניה דלא שכיחא דנימא סימנין
אמאי כשר ניחוש דלמ'
דידה אלא אנא דכ"ע לא ידעי כו': אלא הא דתנן כו'. ואמרו להחזיר לו למלוה בלא עדים
בסימן זה שאומר שלשה היו ומשלשה
השאיל כיסו או טבעתו
או ארנקי שלו לאדם אחר
לוים ואם מן הלוה נפלו שכבר פרעם מי ניחא ליה בתקנה זו שיתנם המוצאם לכל הבא ונותן סימניהם והלא טוב לו שיהו מונחים
והוא שקשר זה הגט עמהם
ביד המוצאם עולמית דכל זמן שהם בידו ולא יחזירם למלוה הרי הם כשרופים ולא ניחא דליהדר להו בסימנין דלמא מיתרמי דידע מלוה
וגט זה של אדם אחר הוא
בסימניהן: התם. בסימנין כי האי לא איכפת לן בניחותא דלוה דודאי לאו מיניה נפיל דהנך שטרי אחריני מאי בעו גביה:
ואינו זה הגט שהיה בידו
של משאיל. ופרקי' כיס
אלא
וטבעת וארנקי לא מושלי
אינשי ופשוטה היא. והא דאמרי' אין מעידין על השומא. ושומא מצויה בבן גילו וסימנין עשוין להשתנות אחר המיתה כולן פשוטות הן. וסוגיין דשמעתין מאן דאמר סימנין דאורייתא היינו דמהדרינן אבידתא בסימניה
ואפי' למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא הן אם הן ד) סימנין מהדרינן לה לאבידה
א) צ"ל חכוך וכ"ה בערוך ערך אכפא.
ב) נראה דצ"ל דהאי אוכף להאי גברא וכו'. ג) במשקין ליתא אך הוא בקדושין דף פ' וכ"ה בערוך ערך סקב. ד) נראה דצ"ל אם הן סימנים מובהקים מהדרינן וכו'.