אלו
מציאות פרק
שני בבא מציעא
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מצא תכריך של שטרות מי ניחא ליה ללוה כו'. וא"ת אין ניחא
אלא הא דתנן מצא תכריך. דמשום סימנא מהדרינן ואם נתן
צה א מיי' פי"ג מהל'
א) לעיל כ., ב) [לעיל כז:],
מלוה סימן מחזירין לו ואי נפול מיניה דלוה מי ניחא ליה דתהוי
ליה דכי ילוה לאחר דליהדרו ליה לדידיה וי"ל דאינו רוצה
ג) תענית י., ד) ר"מ מ"ז,
אבידה הלכה ה:
צו ב מיי' שם הלכה ו
ה) נ"א ולא אזלי וכו',
הך תקנתא דניהדרה בסימן והא ניחא ליה
דנהוו ביד המוצא
להפסיד עתה כדי להיות בספק ריוח פעם אחרת:
ו) [ד"ה כדשנינן אחר ד"ה
סמג עשין עד טוש"ע
חמשה
עשר יום. וא"ת
לעולם: ו) כדשנינן. בעדים: אם תימצי לומר סימנים דאורייתא.
והלא י) א"י היא ארבע מאות פרסה
אם תימצי], ז) נ"א וגרשני,
ח"מ סי' רסז סעיף ח:
צז ג מיי' שם טוש"ע שם
ח) עיין בתוספות דלעיל
רבותא נקט דאפי' אמרינן דאורייתא
על ארבע מאות פרסה ומהלך אדם
כ)
כב: ד"ה אי דליכא,
סעיף ט:
אפ"ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל
(א) עשרה פרסאות ביום הוי ארבעים
אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות
א)
צח ד מיי' שם טוש"ע
ט) [ע"ב], י) [מגילה ג.],
סימנין ועדים ינתן לבעל עדים:
יום באורך וירושלים מן הירדן שהוא
כ) [פסחים צג:], ל) [עי'
או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר הכי נמי
שם סעיף י:
❖
צט ה מיי' שם הל' ז
תוס' ר"ה כג: ד"ה כמה],
סימנין וסימנין. באו שנים ונתנו
תחום א"י מהלך יום אחד כדאיתא
דניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה
טוש"ע שם סעיף יא:
סימניה: יניח. עד שיבא אליהו:
בביצה (דף ה.) נשאר מצד אחד ל"ט
ק ו מיי' שם טוש"ע שם
אלא אמר רבא סימנין דאורייתא דכתיב
א
מדת ארכו כו'. זה אומר מדת
ימים וי"ל דעם כרמים ויערים היה
סעיף יב:
תורה אור השלם
1 והיה עמך עד דרוש אחיך אותו ב) וכי
קא ז מיי' שם טוש"ע שם
ארכו וזה נותן מדת רחבו: שעורי
ארבע מאות פרסה אבל מישוב לא
1 וְאִם לֹא קָרוֹב
סעיף יד:
תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו
משער לה. אם ראה אותה ביד
היה כל כך ל):
קב ח מיי' שם טוש"ע
אָחִיךָ
אֵלֶיךָ וְלֹא
לא
אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי
בעינן כולי האי. וסגי בתלתא
הבעלים שיערה כשהיה בעלה מכוסה
שם סעיף יג:
יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל
קג ט י כ מיי' שם פי"ח
בה אם טלית היא: מדת ארכו
לאו בסימנין שמע מינה אמר רבא אם
יומי וא"ת דז' ימים ומחצה
תּוֹךְ
בֵּיתֶךָ וְהָיָה
הלכה ו ז סמג שם
עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ
ורחבו ומדת גמיו. זה אומר כך
צריך דהיינו חצי של ט"ו יום וי"ל דכי
תמצי
לומר סימנין דאורייתא אם תמצי
טוש"ע אה"ע סי' קנג:
אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:
קד ל מיי' שם פי"ג הלכה
לא שכיחי שיירתא ואין הולך בלילה
ארכה וכך רחבה וזה אומר ארכה
דברים כב ב
לומר הא פשיט ליה סימנין דאורייתא
2 יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים
ח סמג שם:
גם כל היום אינו הולך לפי שלא
ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל
משום
דאיכא למימר כדשנינן סימנין וסימנין
קה מ מיי' פ"ב מהל'
כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב
ימצא מלון בערב:
אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב:
תפלה הלכה טז סמג
אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים:
ב יניח סימנין ועדים ג ינתן לבעל העדים
גמיו. גאם יוונית עשויה כמין ך' שלנו
אבן
עשין יט טוש"ע א"ח סי'
מלכים א ד כ
סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן
3 כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד
קיז סעיף א:
ד
להכי קרי אורך ורוחב יחד גמיו: הוא
קו נ מיי' פי"ג מהל' גזלה
אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם
דליתיה דמי ויניח עדי אריגה ועדי נפילה ה תנתן לעדי נפילה דאמרינן זבוני
אומר סימני הגט. ואומר ממני נפל
ואבדה הל' א סמג
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים:
זבנה ומאיניש אחרינא נפל מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו
שנמלכתי שלא ליתן: והיא אומרת
עשין עד טוש"ע ח"מ סי'
עזרא ב סד
ו
4 וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
רסז סעיף ד:
סימני הגט. וממני נפל שנתנו לי
דמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי ומדת ארכו
❖
קז ס מיי' שם הל' ח:
וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים
ז) וגרשתני: ינתן לה. שהוא נתנו
לא משתער לה מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו ז ינתן למדת ארכו
וּמִן הָעָם וְהַנְּתִינִים
ויודע סימנין אבל היא אם לא נתנו
וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם
ורחבו מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו $ינתן למדת משקלותיו
ח
וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי
מוסף רש"י
לה מהיכן ידעה: סימני החוט.
הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ט ינתן לה במאי אילימא
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם:
שהגט קשור בו: בחפיסה. מצאת
מצא תכריך של שטרות
נחמיה ז עב
במדת ארכו ורחבו דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא נקב יש בו בצד
אותו: מתני' שכיניו. מפרש
י
כו' הרי זה יחזיר. דדבר
5 וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
שיש בו סימן הוא (לעיל
אות פלוני הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט כ ינתן לה במאי
וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים
בגמרא: כדי שילך. כל אחד לביתו:
כ.). אלא דרשהו אם
וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים
אילימא בחיורא ובסומקא ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא במדת ארכו
שלשה. משישמע ההכרזה וידע אם
רמאי הוא. והכי משמע
בְּעָרֵיהֶם וְכָל יִשְׂרָאֵל
❖
עד דרוש אחיך אותו, עד
בְּעָרֵיהֶם: עזרא ב ע
הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו מ"ט מידע ידעה דכל מה
אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור
דרשך את אחיך (לעיל
דאית ליה בחפיסה הוא דמנח ליה: מתני' ועד מתי חייב להכריז עד
שלשה: ח)ויכריז יום אחד. אני אבדתי
. שלש רגלים. דיאוש
כז:)
ואלו סימניה. ובגמרא פריך דבג'
בעלים לאחר י"ב חודש, מי
כדי שידעו בו שכניו דברי ר"מ ר' יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל
הגהות הב"ח
ל
שמצא כלי או שום מציאה
ימים אין שהות לחזור לסוף א"י:
האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום
(א) תוס' ד"ה חמשה וכו'
חייב להכריז שלש רגלים,
גמ' שכני מקום שנמצא בו אבידה.
אחד: גמ' תנא שכני אבידה מאי שכני אבידה אילימא שכינים דבעל
ומהלך אדם בינוני הוה
ואם נמצא אחר הסוכות
❖
שמא שלהן היא: כדי שיגיע כו'.
צריך להמתין ולהכריז
עשרה פרסאות:
אבידה אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה אלא שכני מקום שנמצאת בו
בפסח ובעצרת ובחג,
ולא ידביקוהו הגשמים. אלמא כולי
דהיינו י"ב חודש, ושוב
אבידה: רבי יהודה אומר כו': ורמינהו בשלשה במרחשון שואלין את
האי בעינן ומתני' תני שלשה: והכתיב
ג)
אין צריך להכריז
(ברכות
גליון הש"ס
הגשמים ר"ג אומר בז' בו (שהוא) ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון
. בז' בו. כלומר
וישבו כל ישראל בעריהם. ואע"ג
נח:)
מ
ד)
גמ' ינתן למדת
בשבעה במרחשון (תענית
דפורתא הוו בכל עריהן היו מפוזרים
שבא"י לנהר פרת אמר רב יוסף לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש
. כדי שיגיע אחרון
משקלותיו. עיין לעיל דף
י.)
ויש רחוקים מירושלים כבתחילה:
שבישראל. כלומר קודם
כג ע"ב תוס' ד"ה
שני במקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דכתיב בהו 2 יהודה וישראל
מדמשקל: שם אמר
ביאת מים, לנהר פרת.
ה"ג וכיון דהכי הוא איפכא מסתברא:
רבים כחול אשר על הים לרוב בעינן כולי האי במקדש שני דלא נפישי
❖
רבינא ש"מ. עיין בהרא"ש
שהוא רחוק יותר (שם).
דמצות עלמא. צוות יש לו. טובים
❖
פ"ג דחולין ס"ס כ"ג:
ישראל טובא דכתיב בהו 3 כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש
השנים: שמע מינה. מדלא יהבי ליה
מאות וששים לא בעינן כולי האי אמר ליה אביי והא כתיב 4 וישבו
לרבנן שהות אלא הליכה וחזרה:
רבינו חננאל (המשך)
הכהנים והלוים וגו' 5 והמשוררים והשוערים וכל ישראל בעריהם וכיון
רבינו חננאל
גלימא מכריז. זה שמצאה מכריז שם
א) עד אחד כמאן דליתיה
דהכי הוא אפכא מסתברא מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דמצוות
חפץ טלית מצאתי ולכך לא הוצרכו
דמי. מדת ארכו ומדת
ואסיקנא אלא אמר רבא
רחבו [תנתן למדת ארכו]
[סימנין] דאוריית' מהכא
עלמא ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא לא בעינן כולי
ליתן שהות יום אחד לעיין בכליו מה
זה נתן מדת ארכה
עד דרוש אחיך אותו
אבד שהאדם יודע כמה טליתות יש
האי וסגי בתלתא יומא מקדש שני דלא נפישי ישראל טובא ולא מצוות
ורחבה של טלית וזה
והשבות לו וכי תעלה
לו וכשהוא בביתו בודק אם ימצאנה
נתן מדת גמיה תינתן
על דעתך שיתנו לו
עלמא ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא בעינן
ה)
לבעל מדת ארכה ורחבה.
קודם שיתבענו אלא עד
ואין צריך שהות: דאי ס"ד אבידתא
כולי האי רבא אמר לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני
אשתו אומרת זה הגט
שתדרשהו אם רמאי הוא
מכריז. ואינו מזכיר שם החפץ ליתבו
נתנו לי בעלי ונפל ממני
אם לאו ובמאי תהיה
לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי אמר $ רבינא שמע מינה נ כי
ליה לכל חד וחד אכתי טפי יומא
ואמרה [סימניו] והבעל
דרישתו בסימנין אמור
מכריז גלימא מכריז דאי סלקא דעתך אבידתא מכריז בעינן למטפי
אמר סימניו וטוען כי
לו תן סימניה ואם יביא
לעיוני במאניה אם כל כליו בידו.
לא נתתיו לה עדיין ינתן
סימניה תנה לו ש"מ
ליה חד יומא לעיוני במאניה אלא שמע מינה גלימא מכריז שמע מינה
ופלוגתא היא בהא לקמן ט): לא
לה והוא שנותנת סימנין
סימנין דאורייתא אמר רבא
רבא אמר אפילו תימא אבידתא מכריז לא הטריחו רבנן באבידה יותר
הטריחו. זה שיהא שוהא יותר
מובהקין כגון נקב ישנו
אם תמצא לומר סימנין
בצד אות פלוני ש"מ
דאורייתא אקשינן עליה
משבעה ימים: רגל ראשון. שהוא
מדאי ת"ר רגל ראשון אומר רגל ראשון רגל שני אומר רגל שני רגל שלישי
ס
דבסימן מובהק שרינן
אכתי אמרת אם תמצא
מכריז: אומר. בהכרזתו זהו רגל
אומר סתם ואמאי לימא רגל שלישי דלא אתי לאחלופי בשני שני נמי
אשת איש דהיא איסורא
לומר והא כבר פשטינן לה
וכל שכן ממונא: מתני'
סימנין דאורייתא ודחינן
ראשון שלא להטריח את האובד לחזור
אתיא
משום דאיכא למימר הא
עד מתי חייב להכריז וכו'
וכשיבא רגל שני יעלה לרגל ויתן סימניה:
דפשטינן דרשהו לאו
תנא עד שידעו בו שכני
שלישי אומר סתם. אבידה מצאתי ואינו אומר איזה רגל הוא למציאתה כדי שלא יסמוך האובד על רגל הבא ויבין שזהו רגל האחרון:
כדקאמרת אלא דרשהו
המקום שנמצאת בה זו
לתובע הכי אם הוא
האבידה ורמינן על הא
אתי
צורבא מרבנן דלא משני
דתנן ואחר הרגל האחרון
בדיבוריה אלא במסכתא ובפוריא ובאושפיזא בלחוד מהדרינן ליה אבידה בטביעות עינא. סימנין וסימנין יניח פי'
ז' ימים כדי שילך לביתו ג' ויחזור בג' ויכריז יום אחד פי' כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד
אם באו שניהם ונתנו זה וזה סימניה וכל אחד אמר שלי הוא לא יתננה לא לזה ולא לזה אלא יניחנה מוצאה
וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה למימרא דארץ ישראל מהלך ג' ימים היא. והתנן בג' מרחשון שואלים את
אצלו. אבל אם אחד
נתן
סימניה וטען נפלה ממני ובא אחר והביא עדים כי ממנו
נפל תנתן לבעל עדים.
א) נראה דחסר וצ"ל סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד וכו'.