אלו
מציאות פרק
שני בבא
מציעא
לא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קורדום בצד גדר. פירשתי לעיל (כה: סד"ה ואם נטל):
אסרטיא. דרך כבושה לרבים: ששוטפין ובאין. לשדה חבירו:
קנד א ב מיי' פט"ו
א) [יבמות לא: וש"נ],
למה
לי למכתב
רחמנא פריקה כו'. אין לפרש למה לי
אמר רבא לכל אבידת כו'. מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא
ב) [פי' עושה בה חבורה
מהל' אבידה הלכה
ערוך ערך סקב], ג) צ"ל ולא
ב ה סמג עשין עד טוש"ע
בבי מדרשא: מאי למימרא. ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל
דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי
איהדרו בה מהר"ם,
ח"מ סי' רס סעיף ט:
אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו: רועה
קאמר אי אשמועינן טעינה
דבשכר הא משמע לקמן (דף לב.)
קנה ג ד מיי' שם פי"א
ד) חולין פז., ה) ב"ק נז.,
ו) [ב"ק שם], ז) חולין
בדרך. איכא תרתי למעליותא חדא
דטעינה לא הוי בשכר אלא משום
הלכה כ סמג שם
קמא., ח) [לקמן לב.],
טוש"ע ח"מ סי' רנט סעיף
דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא
דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא.
באסרטיא ופרה רצה בין הכרמים הרי זו
א
❖
ט) [בחולין קמא.],
ט:
הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל
רצה בין הכרמים איכא תרתי
קנו ה ו ז ח מיי' פט"ו
אבידה טלית בצד גדר קרדום בצד גדר
ב
שם הל' ג ד סמג שם
למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן
לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים
ופרה רועה בין [א] הכרמים אין זו אבידה
טוש"ע ח"מ סי' רסא
תורה אור השלם
אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי
מסקבי לה. רצה בדרך איכא חדא
סעיף ב:
ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ג ראה
דכתב בטעינה:
לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה
קנז ט י מיי' שם פי"א
1 וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ
לרבי שמעון לא מסיימי קראי.
מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם
הל' יד טו סמג שם
אי נמי תלך למרחקים. רועה בין
וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ
טוש"ע ח"מ סי' רסז סעיף
אמר רבא 1 לכל אבידת אחיך ד לרבות
וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת
הכרמים חדא לגריעותא דזימנין
תימה דלקמן (דף לב.) משמע
א:
אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ
אבידת קרקע א"ל רב חנניה לרבא תניא
דמסתקבא: והא באבידת גופה כו'.
קנח כ מיי' פ"ד מהל'
דקרא דנופלים בדרך לא מסיים
וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל
גניבה הל' י ועיין
לְהִתְעַלֵּם: דברים כב ג
מפרש ואזיל לה: באבידת קרקע.
דמסייע לך ראה מים ששוטפין ובאין הרי
לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו
2 יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ מִקְנֶה
בהשגות ובמ"מ ופ"א
משמע ואי לא כתב אלא חד הוה
וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:
זה גודר בפניהם א"ל אי משום הא לא
מהל' גזילה הל' ח סמג
אַף עַל עוֹלֶה: איוב לו לג
לגינתו ולחורבתו מנין. דהויא השבה
מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ
3 שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם
עשין עא טוש"ע ח"מ סי'
תסייעי הכא במאי עסקינן בדאיכא עומרין
שנה סעיף א:
ופטור: דעת בעלים. לומר לו שמור
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ
תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא
אי דאיכא עומרין מאי למימרא לא צריכא
קנט ל מיי' פי"א מהל'
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ
בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם
פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה
אבידה הל' טז סמג
דברים כב ז
יָמִים:
דאית בה עומרין דצריכי לארעא מהו
אובדת: הכל צריך דעת בעלים. גנב
לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי
4 לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ
עשין עד טוש"ע ח"מ סי'
דתימא כיון דצריכי לארעא כי גופה דארעא
רסז סעיף א:
בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת
בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא
גזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין
קס מ מיי' פי"ג מהל'
עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו
דמיין קמ"ל: מצא חמור ופרה [וכו']:
חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא
להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או
שחיטה הל' ה סמג
ויקרא יט יז
חֵטְא:
הא גופה קשיא אמרת מצא חמור ופרה
5 כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ
דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת
נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע
עשין סה טוש"ע י"ד סי'
רצב סעיף ה:
רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ
משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר
שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר
רועין בדרך אין זו אבידה רועין בדרך הוא
קסא נ מיי' שם הל' יט:
מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ:
בה ולא מאכילה: שלח. לגבי שלוח
למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה
קסב ס ע מיי' פ"ו מהל'
דלא הוו אבידה הא רצה בדרך ורועה
שמות כג ה
6 לֹא תִרְאֶה אֶת
דיעות הל' ז סמג
הקן: תרתי זמני. ואנן תנן שלחה
בני אדם לטעון מכביד המשוי על
ט)
בין הכרמים הויא אבידה אימא סיפא
עשין יא:
חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ
הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך
וחזרה שלחה וחזרה אפי' ארבע וה'
קסג פ צ מיי' פי"ג מהל'
חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים
נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ
פעמים חייב: לדבר הרשות. שאין
למימר דלא מסיימי אלא אקרא
רוצח הל' ח סמג
מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:
הרי זו אבידה רצה בין הכרמים הוא דהויא
❖
עשין פא טוש"ע ח"מ סי'
דברים כב ד
צריך לצפור אלא לאוכלה: לדבר
דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (דף
❖
רעב סעיף ז:
אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים
מצוה מנין. היה צריך לטהר בו
לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב
אין זו אבידה א) אמר אביי 2 יגיד עליו ריעו
את המצורע מנין שאסור באם על
לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש
הגהות הגר"א
הבנים ת"ל תשלח: עזב תעזוב.
תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה והוא
מצי למהוי בטעינה:
מוסף רש"י
[א] גמ' ופרה רועה בין
פריקה: הקם תקים. טעינה: חסרון
אבל אין לי אלא לביתו.
הדין לרועה בין הכרמים תנא רצה בין
הכרמים נ"ב העשבים וכ"ה
כיס. שהבהמה מתקלקלת: משום
ברי"ף וש"פ (ועמ"ש רבינו
השב, השבה מעלייתא
הכרמים דהויא אבידה והוא הדין לרצה בדרך א"ל רבא אי יגיד עליו ריעו
❖
משמע, לגינתו ולחורבתו
בח"מ סי' רס"א ס"ק ה):
דבשכר. שנותנין לו שכר. דאיכא
ליתני קילתא וכ"ש חמירתא ליתני רצה בדרך דהויא אבידה וכ"ש רצה
מנין. דסגי ליה למוצא
למ"ד לקמן (דף לב.) טעינה בשכר
בהשבתו לגינתן דבעלים
בין הכרמים ולתני רועה בין הכרמים דלא הויא אבידה וכ"ש רועה
פריקה בחנם: לא מסיימי קראי. הי
(ב"ק נז.). הכל צריכין
רבינו חננאל
בדרך אלא אמר רבא רצה ארצה לא קשיא הא דאפה לגבי דברא הא
דעת בעלים. גונב וגוזל
ה
משמע טעינה והי משמע פריקה ואי
או אחד מארבעה שומרין
איסטרטא. אמר רבה אמר
דאפה לגבי מתא רועה ארועה נמי לא קשיא כאן באבידת גופה כאן
כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא
שהחזירו צריך להודיעו
קרא לכל אבידת אחיך
באבידת קרקע כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין
לבעלים ואם לא הודיעו
אבל טעינה לא כתב רחמנא
לרבות אבידת קרקע: קתני
ו
חייב המחזיר באחריותן
רישא רועים בדרך אינה
אידך לטעינה: למה לי למכתב
הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע וכי קתני רצה בין הכרמים הויא
. שלח אפילו מאה
אבידה הא רצים בדרך
(שם)
אבידה. השבת אבידה לכתוב
פעמים משמע. שלח
אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה באבידת גופה דרצה בין
ורועים בכרמים אבידה
לעולם משמע ורבוי דתשלח
היא. וקתני סיפא רצה
או הא או הא וליגמר מניה דהא
הכרמים מסקבא ורועה בין הכרמים לא מסקבא ורועה בין הכרמים נהי
ב)
להכי הוא דאתי, אין לי.
בכרמים הרי זו אבידה
כולהו אזהרת ממון ישראל הוא:
דצריך שילוח אלא לדבר
הא רועים אינה אבידה
דלא מסקבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע ז בדכותי ותיפוק ליה משום
צערא דמרה. הוא העומד שם ואין
הרשות, לדבר מצוה. כגון
קשיא רישא אסיפא. ופריק
אבידת גופה דדלמא קטלו לה באתרא דמתרו והדר קטלי ודלמא אתרו
ח
קן יולדת וטהרת מצורע
רבא הכי רצה ופניה
יכול לטעון לבדו וכן לפרוק: דליתא
❖
(חולין קמא.).
כלפי השדה אבידה היא
בה אי אתרו בה ג) ולא אזדהרו בה ודאי אבידה מדעת היא: החזירה
למרה בהדה. שיטרח בהשבתה:
וחייב להחזיר. רצה ופניה
וברחה החזירה וברחה [וכו']: א"ל ההוא מדרבנן לרבא אימא השב
דאיתיה
כלפי המדינה אינה אבידה.
רועה בדרך ואפי' רועה
חדא זמנא תשיבם תרי זמני א"ל השב אפי' ק' פעמים משמע תשיבם
רבינו חננאל (המשך)
ד)
ה)
בכרמים אינה אבידה
אין לי אלא
לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ה"ד אי דמינטרא פשיטא אי דלא
ט
פעמים תשיבם אפי'
אבל יש בה אבידת
לגינתו ולחרבתו דיו. אמר
קרקע שאוכלת הזמורות
מינטרא אמאי לעולם י דמינטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכדר' אלעזר ו) דאמר כהכל צריכין
ר"א הכל צריכין דעת
ומפסדת הכרם והאי דקתני
דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה שלח תשלח אימא שלח חדא
[בעלים] חוץ מהשבת
רצה בין הכרמים הויא
ל
ז)
3
אבידה (לבעלים) שהרי
אבידה באבידת גופה
זימנא תשלח תרי זמני א"ל שלח מ אפי' מאה פעמים משמע תשלח אין לי אלא לדבר הרשות נלדבר
ריבתה התורה בה השבות
כי בריצתה מכין אותה
מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ א"ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני א"ל
הרבה. וכן שלח תשלח את
זמורות הכרם ועושין בה
4
האם חייב לשלחה אפי'
חבורות וזהו פי' מסתקבא
הוכח אפי' ק' פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל הוכח תוכיח
ס
ק' פעמים ואפי' צריך לה
כי סיקוב זה לשון חבורה
ע מ"מ 5 עזב תעזוב עמו אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין ת"ל עזב תעזוב פ מ"מ 6 הקם תקים
לדבר מצוה כגון טהרת
הוא. א) והא דתניא
מצורע וכיוצא בו אפי'
רועה בכרמים אינה אבידה
עמו אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין ת"ל הקם תקים מ"מ ולמה ליה למכתב פריקה
צ
הכי חייב לשלח האם
בכרמי כותי' אבידת קרקע
ולמה ליה למיכתב טעינה צריכי דאי כתב רחמנא פריקה הוה אמינא משום דאיכא צער בעלי
וכן דין הוכח תוכיח אפי'
ליכא דהא קרקע כותים
ק' פעמים ואפי' תלמיד
הוא. אבידת גופה ליכא
חיים ואיכא חסרון כיס אבל טעינה דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא אימא לא
לרב. וכן דין עזוב תעזוב
דהא רועים מעט מעט
וכן הקם תקים בין בעליו
והילוכם בניחותא ואין
ואי אשמעינן טעינה משום דבשכר אבל פריקה דבחנם אימא לא צריכא ולר"ש ח) דאמר אף טעינה
עמו בין אין בעליו עמו
סיקוב. השב אפי' ק'
בחנם מאי איכא למימר לר"ש
לא מסיימי קראי למה לי למכתב הני
תרתי ולמה לי למכתב
א) עי' לעיל ד' כז ע"ב בד'
אבידה צריכי
דאי כתב רחמנא
הני תרתי משום דצערא דמרה
איתא
צערא דידה
איתא אבל
רבינו גבי הא דאמרי' שם
אבידה דצערא
דמרה איתא וצערא
דידה ליתא אימא
לא
ואי אשמעינן
אבידה
משום דליתא
למרה בהדה
משום דמסקב לי' לחמרא.
אבל