שנים
אוחזין פרק
ראשון
בבא מציעא
ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא הא דאמר רב נחמן. תימה הא הכא נמי משתמיט וי"ל דרב
משביעין אותו. לשאינו מודה במקצת: נימא מיגו. דמעיז פניו לכפור
כח א מיי' פ"ו מהל'
א) שבועות מ: [לעיל ה.],
הכל לאו לאשתמוטי בעי וחשוד אשבועה: שניהם נשבעים. גבי
נחמן מחייב שבועת היסת אפי' היכא שתובעו ואמר זה שאלה ופקדון הלכה
ב) שבועות מז:, ג) ב"ק קז:
ע"ש, ד) [לעיל ב: וש"נ],
א סמג עשין פח טוש"ע
חנוני על פנקסו וקשה לי אמאי שבקה למתני' דשבועותז) ומייתי לה
החפץ שהוא בידך שלי הוא דלא שייך אישתמוטי וכן פי' רב האי
ה) ע"ז סג. ב"ב קלג:
ח"מ סי' (רצו סעיף ח
מברייתא: נימא מיגו. כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא: שלש
גאון שמשביעין שבועת היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך בהו
קדושין כח: נדרים כט:
וסי') רצה סעיף ב:
כט ב טוש"ע ח"מ סי' צב
שבועות משביעין אותו. לשומר חנם
אישתמוטי וקשה דבפ' שבועת הדיינים
תמורה כט: [תוספ' קדושין
סעיף ג:
פ"א תוספתא ב"ק פ"ד
שטוען נגנבה: שלא שלחתי בה יד.
(דף מ: ושם ד"ה אישתמוטי) משמע דלא
ואלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו
א)
ל ג ד מיי' פ"ט מהל'
תוספתא ערכין פ"ד],
מחייב שבועת היסת אלא משום
לעשות מלאכתי דאי שלח בה יד הוי
ו) ע"ז סג. [ב"ק סח: ע"ש
שבועת היסת נימא מיגו דחשיד אממונא
טוען ונטען הלכה יג
סט: חולין קלט. תמורה ט.
ועי' בהשגות ובמ"מ טור
אישתמוטי דקא פריך אדרבה אין
גזלן עליה ומיחייב באונסיה ואפילו
חשיד אשבועתא ותו הא דתני רבי חייא
ב)
כט: ערכין כא.], ז) [דף
ש"ע ח"מ סי' קלח סעי'
אדם מעיז ומשני דמשתמיט וי"ל כיון
נאנסה ברשותיה היא קיימא ודידיה
מה:.], ח) [יעב"ץ מ"ז],
ח:
שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב נימא מיגו
היא: נימא. גבי שבועה שאינה
דבשאינו בעין משתמיט אף כשהוא
לא ה מיי' שם הל' יא
ט) [אולי צ"ל דף מ: דהיינו
דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ותו הא
בפלוגתא של ר' ישמעאל
טוש"ע שם סעיף ה:
בעין לא פלוג רבנן אי נמי אקושיא
ברשותי מיגו דחשיד אממונא שמא
❖
לב ו מיי' שם הל' יב
ור"ע], י) [שייך לע"ב],
דתני
ג) דאמר רב ששת א שלש שבועות משביעין
ר' חייא.
דר' חייא סמיך:
ברשותיה הוא וכופר בה חשיד נמי
טוש"ע שם סעיף ז:
אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא
אשבועתא: אביי אמר. טעמא דמתני'
לג ז מיי' פ"ט מהלכות
הקשה רש"י אמאי לא מייתי מתני'
מכירה הל' א סמג
שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי נימא
לאו כדר' יוחנן דאי הוה חשיד לן
דשבועות וי"ל דע"י ר' חייא שנאה
תורה אור השלם
עשין פב טוש"ע י"ד סי'
אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם הוה
מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אלא רבי כדמוכח התם (דף מז:):
1 וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת
רנח סעיף יג:
שבועה שלא שלחתי בה יד.
לד ח מיי' פ"ו מהל'
לן חשוד אשבועה אלא חיישינן שמא
בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהֹוָה
לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד
ערכין הל' כב סמג
וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב
מלוה ישנה יש לו עליו על זה ומכיר
פרש"י דאם שלח בה
אשבועתא אביי אמר חיישינן שמא מלוה
עשין קלב טוש"ע שם
וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ
אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם: בו ששכחה ויכפור בו והולך ותוקף
❖
יד אפילו נאנסה חייב ואף על פי
סעיף ז:
ישנה יש לו עליו אי הכי נשקול בלא שבועה
❖
בטליתו ונשבע שיש לו בה דמי חציה
ויקרא כז יד
דמשהחזירה פטור כדקתני בהמפקיד
אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש
ב
וטלית זו שלו דהא אפי' גלימא דעל
(לקמן דף לד) מ"מ שמא נאנסה קודם
ט)
לו עליו ולאו אמרינן תפיס ממונא מספיקא
רבינו חננאל
כתפיה שעביד ליה: אי הכי. אמאי
שהחזירה אבל קשה משלהי האומנין
הגהות הגר"א
משתבע נמי מספק אמר רב ששת בריה
רמו עליה שבועה כיון דאי לא הוי
והא דאמר רב נחמן ג'
(לקמן דף פג.) דקאמר ונשבר או נשבה
[א] גמ' אלא שתקפה אחד
שבועות משביעין אותו
עליה לא הוי תפיס בה: נשקלה בלא
דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא
אין רואה הא יש רואה יביא ראיה
בפנינו. נ"ב וכה"ג דאי
כו' הוא בפ' הגוזל קמא.
שבועה. לגבות מלוה שלו: ולא פרשי
פרשי מספק ממונא מאי טעמא ממון איתיה
בשתיק לא מהני ראיה.
ויפטר והא שמא שלח בה יד וי"ל
ואסקי' פרשי אינשי מספק
ריטב"א וטור (ועמ"ש
מספק ממונא. אבל מודאי דממונא
שבועה ולא פרשי מספק
שיפטר משבועה שנאנסה אך ישבע
בחזרה שבועה ליתיה בחזרה: בעי ר' זירא
רבינו בח"מ סי' קל"ח ס"ק
ממונא מאי טעמא ממון
פרשי ומאן דלא פריש חשיד נמי
שלא שלח בה יד אי נמי שלא שלחתי
ט"ו דלא כמ"ש הש"ך שם
תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דשתיק
אפשר בחזרה. שבוע' לא
❖
בדעת הטור): אשבועתא: תקפה אחד. הוציאה מיד
אפשר בחזרה. בעי ר'
בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול
אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה
זירא תקפה א' בפנינו מהו
חבירו בחזקה והרי כולה בידו קודם
שבועה שלא פשעתי בה וכשיש רואה
כו' ת"ש בד"א בששניהם
למעבד לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר
שנשבעו: יוצאה מתחת ידו של אחד
שנאנסה פטור לגמרי ור"ת מפרש
אדוקין בה אבל אם היה
מוסף רש"י
צווח מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה או דלמא
מהם. יוצאה ח)(לבדו) לפני ב"ד מתחת
יוצא מתחת ידי אחד
אפי' ע"י גלגול לא ישבע היכא שהיא
משביעין אותו שבועת
המע"ה. ופשיטנא הכא
כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי
יד האחד שהוא לבדו אחוז בה ולא
מתה בפנינו דאין מגלגלין אלא בדבר
היסת. לשון שומא, ששמו
במאי עסקינן דאתו לקמן
חבירו: הראיה. בעדים: כדקתני.
דשתיק מעיקרא סבר הא קא חזו ליה רבנן
הדומה דלמה י"ל ששלח בו יד דדוקא
חכמים עליו שבועה, כמו
שניהן אדוקין בה ואמרי'
שזה לבדו אחוז בה ובא: אלא לאו
(שמואל א כו) אם ה' הסיתך
להו דינא הוא דפלגיתו לה
בשותפין שחלקו ונתחייב שבועה
אמר רב נחמן ת"ש בד"א ששניהם אדוקין בה
ג
בי (שבועות מ:) שבועה
ואזלו והדרי כי תפיס לה
כו'. וכדאוקמינן דשתיק ולבסוף צווח:
ממקום אחר מגלגלין משום דמורי
אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד
שהסיתו חכמים לכך להסיתו
חד מנהון וטעין דאודי לי
אפי' לסומכוס כו'. כלומר ואליבא
היתרא ושבועה שלא שלחתי בה יד
להודות, וטעמא מפרש
ואמר לי שקלא דידך היא.
מהן המוציא מחבירו עליו הראיה היכי דמי אי
דסומכוס דמיקל בחלוקה ולא מצריך
בשבועות (שם) חזקה אין
ואידך טעין אוגרתה ליה
מפרש ר"ת שלא אכלה דאינו בכלל
נימא כדקתני פשיטא אלא שתקפה אחד
אדם טוען אא"כ יש לו
דאמרי' ליה עד השתא
[א]
אפי' שבועה איצטריך לאשמועינן
שבועה שלא פשע בה ושאינה ברשותו:
בידו (לעיל ה.). שניהם
חשדת ליה בגזלן וטענת
בפנינו לא הכא במאי עסקינן דכגון דאתו לקמן
דבכה"ג מודי סומכוס דאפי' בשבועה
ספק מלוה ישנה יש לו עליו. וההיא
נשבעים ונוטלים מבעל
כולה דידי הוא ואתא הוא
כדתפיסו לה תרוייהו ואמרינן להו זילו פלוגו
הבית. דאמר ליה חנוני לא
לא שקיל דהא לאו ממון המוטל בספק
ותפיס בהדאי וטעין בה
דמשביעין אותו ג' שבועות
מהימנו לי פועלים בשבועה,
והשתא אמרת אוגרתה ליה
הוא: דסרכא לאו כלום היא. ואין
ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו האי
את האמנתינהו דלא אמרת
ודשניהם נשבעין ונוטלין נמי חיישינן
בלא סהדי שקרא אנת.
שור שחוט לפניך ולא דמי לנמצא
לי בסהדי הב להו, וכן
אמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתי
אי בעית תימא לעולם
שמא מלוה ישנה יש לו עליו ולכך
פועלין אמרי ליה לא מהימן
עוברה בצדה (ב"ק דף מו.): ואת"ל.
דאתו לקמן כי תפיס לה
ניהליה דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה
אין לפוטרו בלא שבועה וגם לא
לן חנוני בשבועה (שבועות
חד ואידך מסרך סרוכי
בשאילתנו לפשוט דמוציאין אותה מידו
מז:). שלש שבועות
דאמרי' אפילו סומכוס
בגזלן והשתא מוגרת ליה בלא סהדי ואיבעית
יטול בלא שבועה אבל בגזלן ודאי
ויחלוקו: הקדישה. בלא תקפה: אינה
משביעין אותו. את
דאמר ממון המוטל בספק
וכופר בפקדון אין להכשיר מטעם
אימא כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד
שומר חנם האומר נגנבה,
חולקין בלא שבועה מודה
מקודשת. דלא אלים הקדישה מתקפה:
שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו:
שבועה שלא פשעתי
סומכוס דסרכא לאו כלום
מינייהו ואידך מסרך בה סרוכי ואפילו
הא לא תקפה. ואין יכול להקדישה:
ממון אפשר בחזרה. אם לא יזכור
בה. בשמירתו כשנגנבה,
היא. אם תמצא לומר
ד) לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין
מסותא
דאי פשע בה חייב דכתיב
תקפה א' בפנינו מוציאין
יחזיר ולא יעכבנו מספק
על כל דבר פשע (ב"ק קז:).
אותו מידו הקדישה אינה
בלא שבועה מודה סומכוס ה דסרכא לאו כלום היא אם תמצי לומר תקפה
שבועה שלא שלחתי
מקודשת. ואם תמצא
אבל אין לפרש אם יזכור שאינו חייב
אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת אם תמצי לומר
בה יד. ליהנות בה קודם
לומר אין מוציאין אותה
לו יחזיר אבל אם לא יזכור יעכבנו
לכן דאם שלח בה יד קמה
מידו הקדישה מקודשת.
תקפה אחד בפנינו ו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון
אע"פ שיודע שלא יזכור עוד דא"כ גם
ליה ברשותיה, דנעשה גזלן
הקדישה בלא תקפה מהו
דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דלמא מספק שבועה לא יפרוש:
עליה ומיחייב באונסין וכ"ש
מי אמרי' כיון דאמר מר
ה)
ז
בגניבה ואבידה (שם).
אמירתו לגבוה כמסירתו
השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב 1 ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו'
אגרת ליה בלא סהדי. ואינו נאמן
להדיוט דמי כמאן דתקפה
מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלא ברשותו ת"ש דההיא
דמי או דלמא השתא מיהא
ו)
ח
במיגו דאי בעי אמר תקפה
הא לא תקפה. ת"ש דההיא
מסותא
ממני דמיגו במקום עדים הוא:
הקדישה בלא תקפה מהו. ומיירי נמי כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומבעיא ליה כיון דאמירתו לגבוה
כו' הוה הקדש כתקפה דכיון ששתק אודויי אודי ליה והוה הקדש ולא דמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולין להקדיש
זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דכיון דאודי ליה הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש כדמוכח בהמוכר את הספינה (ב"ב
דף פח.) גבי ההוא דאייתי קרי כו' דאי לא קייצי דמייהו הוי קדושות או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מההיא
והא
מסותא דהקדיש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקתו אינו כהודאה: י) הכא דכי תקפה כהן כו'. נראה דהכי
מיבעי ליה במסותא כיון דמקרקעי היא והוה דינא כל דאלים גבר וכיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהיא בידו מסתמא תו לא פקע אפי' חזר
חבירו ותקפה ממנו כי הקדישה בלא תקפה נמי הוי הקדש או דלמא כיון דאפי' גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו זוכה ה"ה
הקדיש בלא תקפה
לא יחול הקדש
כלל כיון
דחבירו אם תקפה
היה זוכה דלא
אלים הקדש
מתקיפה והשתא
אייתי
והא הכא אם
תקפה