נא:
הזהב פרק
רביעי בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכא מי ידע דמחיל. ובפ' הכותב (כתובות דף פד. ושם ד"ה וסבר)
מי ידע. דאיכא אונאה הוא סבור דאין בו אונאה: דודאי עקר.
עד א מיי' פי"ג מהל'
א) [גיטין פד:], ב) [מכות
דפסיק רב אם מתה אינו יורשה ופריך וסבר רב תנאו
בשעת התנאי עוקר דברי תורה שהטילה עליו שאר כסות ועונה
ג:], ג) [תוספתא פ"ג],
מכירה הל' ג ועי'
ד) [שם], ה) נ"א בצרדויי.
שם סמג לאוין קע טוש"ע
קיים והאמר רב יש לו עליו אונאה התם נמי לא ידע שתמות
וזה עוקר החובה מעליו ואפי' הוא נותן לאחר זמן מתנה בעלמא
רש"ל, ו) [עי' תוס' חולין
ח"מ סי' רכז סעי' כא:
הוא: אבל הכא מי יימר
דעקר. שמא לא יהא בו אונאה: אין
אשתו קודם שימות וא"ת בפ' אע"פ
(שם דף נו. ושם) דפריך טעמא
עה ב מיי' שם הל' ה
נד: ד"ה כסלע], ז) נ"א
בצרדויי. רש"ל, ח) [לקמן
לו עליו אונאה. כדפרישית דמי יימר
דבכתב הא על פה אינה יכולה
סמג שם טוש"ע שם
נב.], ט) [בכורות מט:],
סעי' כז:
דעקר: שאין בו אונאה. אם אמר
למחול לכתובה והא סבר ר' יהודה
אבל הכא מי ידע דמחיל ושמואל אמר אנא
עו ג ד מיי' שם הל' [ג]
י) [סוף סי' קיג], כ) [אני
דבממון תנאו קיים ולישני דכתובה
לו בלשון זה אין זה לשון מחילת
יודע כצ"ל], ל) שייך לדף
דאמרי אפילו לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ
ד טוש"ע שם סעי' כא:
❖
עז ה ו מיי' שם הל' ו
שלאח"ז,
לא ידע דמחלה דאימור היא תמות
אונאה אלא לשון תביעת אונאה
התם אלא דודאי קא עקר אבל הכא מי יימר
❖
א)
טוש"ע שם סעי' כח:
קודם וי"ל דהתם פריך לשמואל דלא
דע"מ שאין בו אונאה אמר והרי
דקא עקר מידי אמר רב ענן לדידי מפרשא
ב)
מפליג א"נ פריך לאביי דאמר בסמוך
יש בו ומקח טעות נמי הוי ואם רצה
הגהות הב"ח
לי מיניה דמר שמואל האומר לחבירו על
לחזור חוזר לגמרי: הנושא ונותן
מחוורתא רב דאמר כר"מ א"נ כיון
רבינו חננאל
(א) רש"י ד"ה מחוורתא
מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה
באמנה. מכור במה שתוכל ותן לי
דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה:
❖
וכו' דמחיל נמי:
יהודה אלא דידעה שכבר
אבל
ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה
הכא מי יימר דקעקר. ובפ"ק
המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך
א
הודיעה על מנת שאין
לך עלי שאר כסות ועונה
ונותן לו שכר טרחו כדלקמן: אין
מיתיבי הנושא והנותן באמנה והאומר
דמכות (דף ג: ושם ד"ה
ג) ב
ונתרצית וקא מחלה אבל
מוסף רש"י
לו עליו אונאה. לומר יותר היה שוה
ושמואל) דפריך לשמואל מאונאה
לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו
גבי אונאה מי הודיעו דאית
לשביעית התם בשביעית נמי לא
ואם מכר זה בדמים רבים אין זה
דודאי קא עקר. שהרי
ביה אונאה ומחל בהא
עליו אונאה לרב דאמר אנא דאמרי אפילו
מסר לה קידושין והרי היא
אפי' ר' יהודה מודה דתנאי
ידע דקעקר דאימר יפרע לו
יכול לומר לא אתן אלא דמיו:
לר' יהודה הא מני אמר אביי מחוורתא רב
אשתו להתחייב בכולן, וכי
כי האי גוונא בטל הוא.
מחוורתא כו'. ורב מוקי לה כרבי
קודם שביעית:
אתני על מנת שלא יתחייב
אי הכי הא דתניא הנושא
אמר כר"מ ושמואל דאמר כר' יהודה רבא
על מנת שאין כו'. פי' רש"י אני
יהודה דאפי' היכא דלא ידע (א) ומחיל
הוה ליה עוקר (גיטין פד:).
והנותן באמונה והאומר
אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש
על מנת שאין לך עלי
לחבירו על מנת שאין
נמי אמר: סתם. ע"מ שאין לך עלי
מבטיחך שאין בו אונאה ויש
אונאה איך לו עליו
לך עלי אונאה אין לו
דתניא במה דברים אמורים בסתם ג אבל
אונאה דלא ידע דניחול: מפרש. שפירש
בו אונאה והוי גם מקח טעות וקשה
אונאה. שהמתנה על מה
עליו אונאה לרב דאמר
במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני
דבפ"ק דמכות (שם) מדמהו לעל
לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו
שכתוב בתורה תנאו קיים,
אפי' ר' יהודה כי האי
ואם אמר לו על מנת
גוונא תנאו בטל סבירא
לך ע"מ שאין לך עלי אונאה דבהא
מנת שלא תשמטהו שביעית דמשמטתו
מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה
שאין בו אונאה, אין זה
ליה הא מני. ופריק רבא
שביעית והתם לא שייך האי טעמא
אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים
אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין
מתנה שימחול לו אונאתו,
כי קאמר רב בסתם אבל
אלא הוא התנה עמו שאינו
דדמי לשאר וכסות: במה דברים
אלא הוי טעמא שאין לו כח להתנות
במפרש כי האי דתניא
לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ
ד
אונהו במכר זה, והרי אנו
מוכר שאמר ללוקח חפץ
אמורים. דיש אונאה לזה על זה:
שלא תחול שביעית על המלוה וי"ל
רואים שיש בו אונאה, ובהאי
זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו
זה שאני מוכר לך בק"ק
בסתם. מכר: אבל במפרש. כגון
דלא מדמי אלא כי היכי דגבי אונאה
מודה שמואל דיש לו עליו
זוז יודע אני בו שאינו
ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אין
אונאה (מכות ג:).
שוה אלא ק' על מנת
מוכר כו': הנושא ונותן באמנה כו'.
יש חילוק בין לשון שאין עליו לשאין
שאין לך עלי אונאה וכן
לו עליו אונאה ת"ר ד)ה הנושא והנותן באמנה
כדפרישית: הרי זה לא יחשוב לו
בו ה"נ גבי שביעית יש חילוק בין
לוקח שאמר למוכר חפץ
הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה
את הרע באמנה ואת היפה בשוה.
לשון זה ללשון זה ורבינו שמואל
זה שאני קונה ממך בק'
יודע ששוה ק"ק על מנת
בשוה אלא או זה וזה באמנה או זה וזה
מפרש דע"מ שאין בו אונאה משמע
להיות לו המתנת מעות היפה בשכר
שאין לך עלי אונאה אין לו
על מנת שלא יחול איסור דלא תונו
טרחו. כגון היה לו שני יינות יפה
בשוה ו ונותן לו שכר כתף שכר גמל שכר
עליו אונאה אפי' רב מודה
על המקח וע"כ הוא חל והשתא הוי
שיש לו עליו קופצים ללקחו בבת
דבמפרש כי האי גוונא
פונדק שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו
אין לו עליו אונאה וההיא
ממש דומיא דשביעית:
אחת והרע שאינו נמכר אלא בחנות
שכרו משלם שכרו משלם מהיכא קא יהיב
מתניתא דתניא הנושא
הנושא
ונותן באמנה. פי' רש"י
לא יאמר לו הרי לך יפה בשוויו
והנותן באמונה במפרש
ליה אמר רב פפא ה) בצדרויי דיהבי ארבע
שמאמינו שימכרנו כמו
ע"מ שתמכור לי הרע בחנות כמה
היא לפיכך אין לו עליו
למאה: מתני'
כמה תהא הסלע חסירה
אונאה אבל אם אמר על
שיוכל אין לו עליו אונאה והריוח
שתוכל ולכשימכר תן לי מעות
מנת שאין בו אונאה. הרי
ו) ולא יהא בה
אונאה
ר"מ אומר ארבע
וההפסד למשלחו וקשה דאין שייך
שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות
יש בו אונאה. וקיימא
איסרות איסר
לדינר
ור' יהודה אומר
לשון אונאה על זה ועוד אי שליח לא
של דמי היפה מלתת שכר טרחו על
לן כרב באיסורי ואונאה
איסורא היא. ת"ר הנושא
הרע והוי כרבית: אלא או זה וזה
קבל עליו אחריות פשיטא שהריוח
ארבע פונדיונות
פונדיון לדינר ור"ש אומר
והנותן באמונה הרי זה לא
באמנה. ויתן לו כדרך הנותן
וההפסד למשלח ואי קבל השליח עליו
שמונה
יחשב את הרע באמונה
והיפה בשוה אלא או זה
אחריות וההפסד א"כ יש לו עליו
באמנה ששכר קצוב היה להם
(או זה) [וזה] באמונה או
כדמפרש לקמן ארבעה למאה: או זה וזה בשוה. והשכר יהא של
אונאה ונראה דנושא ונותן באמנה היינו שמאמינו בכמה קנה ונותן
זה (או זה) [וזה] בשוה.
מקבל: ונותן לו שכר כתף שכר גמל. אם נתן באמנה כשיבואו
לו כך ויותר מעט והשתא שייך שפיר אין עליו אונאה:
ונותן לו שכר כתף וכו':
במה דברים אמורים בסתם. ר"ח פסק כרב דהלכתא כרב
לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים
[השאר חסר חבל על דאבדין]
נותן לו שכר גמל: ז) בצדרויי. מוכרי בגדי קנבוס ששכר קצוב להם
באיסורי ט) תימה דהא לא פליגי אם מותר לעשות כן אלא
ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתן: מתני' כמה תהא הסלע
פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני ובשאילתות
חסירה. מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ואם הוציאה
דרב אחאי פרשת בהר סיני י) פוסק כרב משום דהך ברייתא קאי
לא תהא אונאה: ד' איסרין. לסלע: איסר לדינר. והוא אחד מכ"ד
כוותיה דמפליג בין סתם למפרש ואתיא לדידיה שפיר כר' יהודה
אבל לשמואל לא מתוקמא לא כר"מ ולא כרבי יהודה וריב"ן פי'
בו דו' מעה כסף דינר מעה שני פונדיונים פונדיון שני איסרין. ובגמ'ח)
דלשמואל הכי פירושא דברייתא בד"א בסתם פי' שלא אמר ע"מ
מפרש מאי שנא דגבי שאר סחורה אמרי' שתות וכאן יש אומרים
כך ויש אומרים כך: ארבעה פונדיונים. אחד משנים עשר:
אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני
שאינו שוה כו' ואתיא כרבי יהודה אי נמי י"ל אורחא דמילתא
שמונה
נקט דאותו שאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה רגיל לומר כ) איני יודע שאינו שוה כו' אע"פ שאינו יודע אם אמר אמת ואתיא אפילו כר"מ
דלא ידע דקעקר: לא יחשב את הרע באמנה. פי' רש"י שנותן לו את הרע ומאמין לו כשימכרנו בחנות כמו שיוכל שישלם לו את
היפה בשוה כמו ששוה עכשיו למכרו מיד וממתין לו מעות היפה עד שימכור הרע בשביל שטורח לו למכור הרע בחנות במעט מעט וזהו
רבית וקשה דבפ' איזהו נשך (לקמן דף סה.) ה"ל לאתויי ולא הכא ותו דבתוספתא (פ"ג) מתניא לגבי אונאה ועוד שכבר נתן לו שכרו
משמע שמקודם כבר היה לו שכרו ונראה כפי' ר"ח שקנה י' דברים בי' דינרים ה' היפין שוה כל אחד דינר וחצי וחמשה הרעים אינן
שוים כל אחד כ"א חצי דינר וזה א"ל אני מאמינך כמה נתת עליהם ואתן לך מעט יותר להרויח לא יחשב לו הרע דינר דינר כמו
שקנה והיפה דינר וחצי כמו ששוה שהרי לא נתן לו על הרע דינר אלא בשביל שגם היפים נתן לו בדינר דינר והוי אונאה אלא
או זה וזה באמנה פירוש אם ימכרם כולם יחד יחשב כולם דינר דינר או זה וזה בשוים אם ימכור רעים לבדם יחשב כל אחד ואחד
בחצי דינר ואם ימכור יפים לבדם יחשב כל אחד בדינר וחצי וגם יחשב שכר כתף כו' שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו פי'
המוכר הראשון שקנאם תחלה ממנו:
איסר לדינר. וא"ת והאמר רבא (לקמן דף נו:) כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וי"ל דהכא בתורת
שני
מטבע נתנו ולא בתורת משקל: ל) פונדיונים לדינר. והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון
קאמר איהו שני פונדיונים וא"ת תקשה לרב דאמר שתות מקח שנינו ולא שתות מעות דהכא לר' שמעון אם מכר סלע שוה כ' מעות
בכ"ד הוי אונאה והיינו שוה ה' בו' דהוי לרב ביטול מקח ובגמ' מוקי מתני' דלעיל כר' שמעון ואפי' לשמואל דאמר שתות מעות
שנינו תקשה דבשתות מקח מודה דהוי נמי אונאה וה"ק ב' פונדיונות לדינר הוי אונאה אבל ב' פונדיונות פחות פרוטה הוי מחילה
אע"ג דאכתי הוי שתות מקח וי"ל דמיירי שמכר לו טלית שוה כ"ד מעות בסלע ונתן לו סלע שחסר ד' מעות דהיינו שתות מקח
מיהו לעיל פי' טעם
דמ"ד שתות מקח לפי שהאונאה והטעות
תלוי
בחפץ שצריך שומא ולא במעות והכא הטעות והאונאה הוי בסלע:
תנא