השותפין
פרק ראשון בבא
בתרא
ב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
השותפין.
השותפין.
שיש
להן חצר בשותפות ובתי שניהן
פתוחין לתוכו
כולה
נזיקין חדא מסכתא היא כדאמרינן בהגוזל
א
א) [לקמן ג.] ב"ק ק.
א מיי' פ"ב מהל'
[תוספתא כלאים פ"ג],
שכנים הל' יד סמג עשין
וכל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הן ורוב
קמא (ב"ק דף קב.) ובפ"ק דע"ז (דף ז.) ואפי' לא הוי
ב) [צ"ל כדתניא], ג) דף ד.,
פב
טוש"ע ח"מ סי' קנז
❖
תשמישן בחצר: באמצע. זה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל
חדא מסכתא צריך לפרש למה נשנית מסכתא זו אחר ב"מ כדאשכחן
ד) דף ד:, ה) נ"א וא"ת,
סעיף א:
ב ב מיי' שם הלכה טו
וכן זה: גויל גזית כפיסין. הכל מפרש בגמרא [ג.]: הכל כמנהג
דדייק גמ' בריש מס' שבועות (דף ב:) מכדי תנא ממכות סליק מ"ש
טוש"ע שם סעיף ד:
המדינה. אם מנהג לבנות בגויל אין
דקתני שבועות וכן בכמה מקומות
ג ג מיי' שם הלכה יח
גליון הש"ס
חבירו יכול לומר איני חפץ אלא
והא דאמר (ב"ק קב.) בתרי מסכתות
טור שם:
ד ד מיי' שם טוש"ע שם
תוס' ד"ה לפיכך וכו'
גזית: זה נותן ג' טפחים כו'. שעובי
אין סדר למשנה היינו לענין מחלוקת
סעיף ה:
מגו דאי בעי אמר ממך
השותפין
ה ה ו ז מיי' שם הלכה טז
כותל גויל ו' טפחים ושל גזית חמשה
ואח"כ סתם משום דרבי לא שנה
לקחתיה. קשה לי למ"ל מדין
מגו ולא בפשוטו כי היכי
וסמג שם טוש"ע ח"מ
ושל כפיסים ד' ושל לבינים ג':
לתלמידיו כסדר המסכתות ופעמים
דנאמן לקחתיה מכח דשהו
סי' קנח סעיף א:
לפיכך. הואיל ובתחלת הבנין חייבום
שנההאחרונהקודםהראשונה ואור"י
ו ח מיי' שם טוש"ע שם
א
הרבה מוכח שהוא שלו ה"נ
יהא נאמן מדשהו הרבה
סעיף ד:
חכמים לבנות בין שניהם אם נפל
דהיינו טעמא משום דקאי אהך פירקא
ז
ט מיי' פ"ז מהל'
מוכח שהוא בנה משלו ומאי
הכותל לאחר שנים רבים אין האחד
דלעיל (ב"מ דף קטז:) הבית והעלייה
אולמיה טענת לקוח מטענת
כלאים הל' יז סמג לאוין
❖
אני בניתי:
רפ טוש"ע י"ד סי' רצו
יכול לומר כל הכותל נבנה בחלקי
של ב' שנפלו חולקים בעצים וכו' וקרי
❖
סעיף מז:
שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל
ומשלי היו האבנים אע"פ שהוחזק
להו התם בגמ' שותפין וקתני נמי (שם
א
יותר מחבירו וכגון שנפל הכותל
דף קיח:) ב' גנות זו ע"ג זו וירק
הגהות הב"ח
באמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין
מוסף תוספות
בחלקו כדמפרש בגמ' [ד.]: וכן בגינה.
בינתים דהוי ענין שותפות:
לבינין בונין הכל כמנהג המדינה גויל זה
(א) במשנה בגויל זה נותן:
ב
ג
(א)
כפיסין. מפרש בגמ' ארחי וקשה
מחייבין את שניהן לבנות במקום
(ב) תוס' ד"ה אומר וכו'
א. לפי שרבי לא היה
❖
נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים בגזית זה
דהוא המזיק:
לומד כסדר אלא כמו
שנהגו לגדור באמצע: אבל בבקעה.
לר"י והכתיב (חבקוק ב)
שהיו חפצים התלמידים,
נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה
שדה הלבן: מקום שנהגו כו'. בגמ' [שם]
וכפיס מעץ יעננה משמע שהוא של
אבל כשחברם על
בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים
הסדר חברם, וצריך
מוסף רש"י
מפרש מאי קאמר: ועושה חזית
עץ ואור"י דשמא היו מניחין עצים
בכל מסכתא טעם למה
מלמעלה ומלמטה: בגויל זה נותן
בלבינין זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח
מבחוץ. מפרש בגמ' [שם]: ועושין חזית
כפיסין. חתיכות עץ (חגיגה
נשנית אחר שלפניה.
טז.). מחיצת הכרם. קיימא
תוס' ב"מ ב. ב. דבששה
ומחצה לפיכך אם נפל הכותל המקום
ג' טפחים כו'. והא דלא קאמר בגויל
מכאן ומכאן. להודיע ששניהם
ד
לן היה גדר בינתים זה סומך
טפחים קאי טובא ואין
עשאוהו: גמ' גודא. כותל: ב) כדתנן.
ו' טפחים משום דלא נטעי למימר ו'
והאבנים של שניהם וכן בגינה מקום שנהגו
זרעים לגדר מכאן וזה סומך
ה
צריך לרוחב גדול ממנו.
גפנים לגדר מכאן (ב"ק
דקרי תנא לגודא מחיצה: מחיצת
רמב"ן. ג. ברמב"ן כתב.
לכל אחד וא"ת אמאי אצטריך למיתני
לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו
ו
ז
ק.). אומר לו גדור. שלא
דאין מנהגם אלא מנהג
הכרם. שסמוך לשדה הלבן של
מדת גויל וגזית כיון דתנן הכל כמנהג
יוסיף התבואה אחד ממאתים
שלא לגדור אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס
שוטים וכופה אותו
חבירו: אומר לו. לבעל הכרם גדור
המדינה כמו שנהגו כן יעשו וי"ל דאם
בעוד המחיצה פרוצה ותאסר
לעשות מחיצה מתקיימת.
לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך
ח
(שם ק:).
ד. אלא ברייתא היא.
אתה שלא יאסרו גפניך את תבואת
נהגו יותר מו' בגויל לא יעשה ב וכןכולם
תוס' ב"ק ק. ה. ושם
אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו אם עשו
מכאן שייך לעמוד הבא
השדה משום כלאים לפי שסמך בעל
אלא כשיעור המפורש ומיהו אם נהגו
נתייאש הימנה ולא
בסיפא: רבי יוסי ורש"א
מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושין
גדרה. ובתוך כך הוציא הזרע
אין אדם אוסר דבר
השדה את זרעיו סמוך לגדר כדתנן
לעשות פחות מו' יעשה דאפילו אם
אחד מן המאתים שהיו בה
שאינו שלו. רמב"ן.
חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל הכותל
בפרק שני (דף כו.) היה גדר
נהגו בהוצא ודפנא יעשה כדמפרש
בהיתר (שם). הרי זה קידש.
ו. דמאן שמעת ליה
גמ'
ואין בטל אלא באחד ומאתים
דאמר אדם אוסר דבר
בינתים זה סומך לגדר מכאן את
בגמרא וא"ת ומאי בעי בגמ' הכל
המקום והאבנים של שניהם: סברוה מאי
וכאן יש קצ"ט מן ההיתר וחד
שאינו שלו רבי מאיר.
אילנותיו וזה סומך לגדר את זרעיו
כמנהג המדינה לאתויי מאי ומשני
מחיצה גודא כדתניא מחיצת הכרם שנפרצה
באיסור (שם). וחייב
רמב"ן. ז. שהוא נתחייב
ט
א)
באחריותו. דגרם לאסור
להרחיק ארבע אמות
מכאן וכשאין שם גדר תנן בפ' שני
לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא
אומר לו גדור חזרה
ונפרצה אומר לו גדור
תבואתו של חבירו (בכורות
משדה חבירו, או לעשות
[שם] לא יטע אדם אילן סמוך לשדה
לימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו
כח:). אסור לאדם שיעמוד
מחיצה ולסמוך, וכדתנן
נתיאש
כו'. שלא יפסידנה בעין הרע
חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות
שנהגו ונראה לר"ת דדוקא בהוצא
(לקמן כו.). רבינו יונה.
(ב"מ קז.). מחייבין אותו
ח. שלא יכניס מחרשתו
כדי עבודת הכרם דבהכי הוי כלאים: חזרה ונפרצה אומר לו. לגדור:
ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנהג הדיוט הוא ג ומוכיח מכאן
לבנותו עד ד' אמות.
בשדה חבירו שהיו רגילים
דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג
קידש
דבהכי סגי להיזק ראיה (לקמן
לחרוש כרמיהם בשוורים.
המדינה: לפיכך אם נפל הכותל וכו'. פי' לפי שבונים הכותל בעל כרחם או משום דהקנו זה לזה לעשות גודא ללישנא קמא
ה.). כופין אותו. את בן
שם. ט. וכ"ש דחיישינן
החצר שאינו רוצה לסייע את
להיזיק גמור, שמא יכניס
וכגון דידוע לנו עדיין וזוכרים שהקנו זה לזה וללישנא בתרא משום היזק ראיה וא"ת ומאי איריא משום דבונין הכותל בעל כרחם בלאו
בני החצר, לבנות בית שער
מחרשתו, או יכנס וידרוס
ודלת לחצר. לבנות להן בית
בשדה חבירו. שם. י. דלא
הכי נמי הוי של שניהם אפי' נפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה כדפריך בגמרא ג) גבי בקעה לא יעשה חזית לא לזה
שער להיות שומר הפתח יושב
מסקי איניש אדעתייהו
ולא לזה ואי הוה דהאיך דנפל לרשותו מאי פריך הא צריך לעשות חזית שלא יפול לרשות אחר ויאמר שלו הן והא דאמרינן בהשואל (ב"מ
שם בצל ומרחיק את בני רשות
להתחייב על כך, ואין
הרבים מלהציץ בחצר, ודלת
לחייב על כגון זה מדינא
דף ק.) גבי מחליף פרה בחמור וכן בריש הבית והעלייה (שם דף קטז:) וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו
לשער החצר לנועלו (לקמן ז:).
דגרמי. שם. יא. ואפילו
הראיה היינו משום דהתם מתחילה מבורר היה הדבר וברשות אחד מהן נולד הספק אבל הכא מעיקרא נולד הספק ואם היו באין
החלונות. מי שהיו לו
בנתיאש מלגודרה. רשב"א.
חלונות פתוחים לחצר חבירו
לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקין בשוה מספק אפילו לרבנן דסומכוס דלית להו ממון המוטל בספק חולקין הכא מודו כיון דליכא
יב. שכיון שגדר בנתיים
והוחזק בדבר זה שלש שנים
בטל תוספת ראשונה שלא
הכא חזקה לזה יותר מלזה הילכך אפילו נפל לרשותא דחד מינייהו לא יפסיד האחר כחו והא דלא אמר הכא כל דאלים גבר כמו בזה
ובא בעל החצר לבנות שם
היה כדי לאסור, וראשון
אומר של אבותי (לקמן דף לד:) התם הוא דליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא ומתרץ ר"י דהיינו הך דפריך בגמרא
כותל. צריך לשער ד' אמות,
ד)
ראשון בטל. רמב"ן. כיון
בין מלמעלה. אם בא
שגדר בנתיים איגלאי
פשיטא כדפירש בקונטרס דאפילו לא פסיק לן דינא דמתניתין שמתחילה בין שניהם עשאוה בעל כרחם היו חולקין בשוה ואפילו
להגביה יגביה כותלו ד' אמות
מילתא שמתחילה לא
דנפל לרשותא דחד מינייהו כדמוכח גבי בקעה ומשני לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו פירוש ושהו ברשותו הרבה מהו דתימא
מן החלונות, בין מלמטה.
היה סופו של איסור זה
❖
אם בא לבנותו נמוך צריך
לבא. ר"ן.
כיון דשהו ברשותו הרבה ניהמניה שעשאוה כולה $ מיגו דאיבעי אמר ממך לקחתיה והיה נאמן משום דשהו הרבה ואף על גב דאמר
להשפילו מן החלונות ד'
בריש הבית והעלייה דשותפין לא קפדי אהדדי הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות דאטו משום דשותפין נינהו לא יקפידו עד עולם
אמות, וטעמא מפרש בגמ',
ובין מכנגדן. צריך להרחיקו
רבינו גרשום
ולא דמי לגודרות דאין להם חזקה (לקמן דף לו.) לפי שאין ידוע ביד מי הם אבל הכא לא היה לו להשהותו כל כך ברשותו קמ"ל כיון
מהן ד' אמות (לקמן כב.).
דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה
השותפין דאית להו חצר
מלמעלן. צריך להגביה
שיעור שלא יציץ בהשענו על
יכול לדחוק את חבירו בדין שהיה עושה עמו אבל בבקעה אם שהו הרבה היה נאמן לומר שעשאה במיגו דאי בעי אמר לקחתיה
בשותפות ונתרצו לחלוק
כותלו וישפיל ראשו ויראה
ולעשות מחיצה: בונין את
והאי שינויא אינו אלא מאבנים אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקין אותו ואיידי דנקט אבנים נקט המקום:
הכותל לאמצע: גמ' גודא.
דרך חלונות ויראה בבית
סברוה מאי מחיצה גודא. אע"ג דלבסוף קאי קאמר סברוה לפי שזה הלשון אינו עיקר מחמת פירכא דלקמן ודיחוי בעלמא הוא האי
חבירו (לקמן כב:). כדי שלא
כותל: כדתנן א) מחיצת
יעמוד. על ראש עובי כותלו
הכרם שנפרצה לזה היה לו
דמשני וכלשון שני הלכה וכן פוסק ר"ת ואגב דנקט בהאי לישנא סברוה נקט נמי בלישנא אחריתי ועוד אור"י דבפרק קמא
. מכנגדן. צריך
ויראה (שם)
שדה תבואה ולזה היה לו
כדתניא
מחיצת הכרם שנפרצה. יש ספרים דגרסי דתנן ואומר
דנדרים (דף יא.) איכא סברוה אע"ג דלבסוף קאי ומסיק הכי:
להרחיק, כדי שלא יאפיל.
כרם והיתה כותל מחיצה
ולא יהיב תנא דברייתא
מפסקת בין השדה לכרם.
ר"ת שאינה משנה בשום מקום ה) ד (וא"כ) היכי פשיט מינה בהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם) דר"מ דאין דינא דגרמי ואם היתה משנה הוה
. עושין לו
שיעורא (שם)
ועכשיו נפרצה מחיצת כרמו
אתי שפיר דסתם משנה ר"מ היא ואומר ר"ת דמשמע ליה דאתיא כר"מ מכח מתניתין דכלאים דמייתי התם המסכך [את] גפנו על
מעקה גבוה ד' אמות.
דיש לחוש שלא יתערבו
משום היזק ראיה (לקמן ו:).
הזרעים בכרם. אומרים לו
גבי תבואתו של חבירו [ה"ז] קידש וחייב באחריותו וההיא סתם משנה היא הילכך ההיא נמי דקתני קידש רבי מאיר היא ואין להאריך
ה
ו
כאן יותר: אומר לו גדור. פירוש לבעל הכרם (ב) ז והוא המזיק דארבע אמות שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם ח כדאמרי' בפ'
בית דין לבעל הכרם גדור.
א)
עי' בתוס' כאן ד"ה
שני לקמן (דף כו.) ואפילו ר' יוסי דקאמר לקמן (דף יח: כה:) על הניזק להרחיק את עצמו האמר רב אשי לקמן (דף כה:) מודי ר' יוסי בגירי
כדתניא.
דיליה ט ואומר ר"י דלהכי קתני אומר לו גדור ולא קתני חייב לגדור לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אינו חייב באחריותו י
ולהכי נקט נמי תרי זימני נפרצה אומר לו גדור אף פעם שניה כשנפרצה צריך להתרותו שאינו סבור להיות חייב לגדור כל שעה ונפרצה
פעם שלישית מספקא לר"י אם צריך להתרותו כל שעה או שמא סגי בתרי זימני ואין צריך להתרות בו יותר ור"ת מפרש דלהכי נקט תרי
זימני לאשמועינן
שאם יש תוספת מאתים בין מה שהוסיף בנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף בנפרצה שניה דאין מצטרפין לאסור יא
ומראשונה ראשונה
בטלי יב והארכתי בהגוזל קמא (ב"ק דף ק: ושם)
ובפרק
במה
אשה (שבת דף סה.):
נתיאש