חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
נד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אדעתא
דציבי לא קני. ואע"פ שמתקן הקרקע וכן פשח דיקלא
דשדא ליפתא בי פילי. שזרע לפת בתוך נקעים של קרקע הגר ולא
רלג א מיי' פ"ב מהל' זכיה
א) מו"ק י:, ב) [שם], ג) שם,
ד) [שם ע"ש], ה) עירובין כה.,
ומתנה הל' י סמג
כיסה עפר ולא עשה כלום כי אם זריקת הלפת בתוך החריץ לא הויא
אדעתא דחיותא אע"פ שהדקל מיתקן בכך דלעולם
ו) [עי' תוס' יומא נד: בד"ה
עשין עג טוש"ע ח"מ סי'
חזקה שהרי לא עשה שום תיקון בקרקע והשלכת זרע בקרקע אינו
לא קני אלא אם כן מתכוין לקנות כדאמרינן לעיל לקנות את חבירתה
כרובים], ז) [ועי' תוס' מו"ק
ערה סעיף כב:
❖
רלד ב ג מיי' שם הל' ד ה
י: ד"ה מוליא],
מעשה אלא אם כן זורע ואח"כ מכסהו (ג) ואע"פ שגדל הלפת ונשרש
אף אותה לא קנה כיון שלא נתכוין לקנותה וביבמות פרק ר"ג
טוש"ע שם סעיף יז:
(דף נב:) אמר הא למה זה דומה
בקרקע היום ולמחר ממילא הוא
רלה ד ה מיי' שם הל' ה ו
לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן
דקשבח ולא דמי לרפק בה פורתא
טוש"ע שם סעיף יח:
דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר לא הוי
גליון הש"ס
א
רלו ו ז מיי' שם הל' ו ז
דמעשה קעביד בגוף הקרקע ומשביח
דלא קנה ובהפרה (ב"ק דף מט: ושם)
חזקה מאי טעמא בעידנא דשדא לא הוי
תוס' ד"ה אדעתא כו' אבל
טוש"ע שם סעיף יט:
רלז ח ט מיי' שם הל' ז ח
הקרקע מיד בחרישה זו וכן צמד לה
אמר דהמחזיק בשטרותיו של גר מהו
אם יודע ואינו מכוין לקנות.
שבחא השתא דקא שבח ממילא קא שבח
עיין גיטין דף סא ע"א תוס'
טוש"ע שם סעיף כ:
מיא דאמרן לעיל [נג.] הרי משקה את
מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא
❖
רלח י כ מיי' שם הל' ב
ד"ה ליקט:
אמר שמואל א)ב האי מאן דפשח דיקלא אדעתא
השדה ומנגב את הקרקע אבל
הוא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק
סמג שם טוש"ע שם
דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני ה"ד
ב)
סעיף יב:
האי מאי קעביד ואכילת הלפת נמי
ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה
רלט ל מיי' שם הל' ד
הגהות הב"ח
שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא
ג
אינה חזקה דאכילת פירות אינו קונה
אשטרא או דלמא דעתיה נמי אשטרא
טוש"ע שם סעיף יד:
רמ מ מיי' שם פ"א הלכה
(א) גמ' ושדא בנצא אדעתא
דדיקלא כולא מחד גיסא אדעתא דחיותא
ולא הויא חזקה לקנות שהרי אינו
ואין להקשות דאע"ג דאין דעתיה
דארעא. נ"ב ובמס' מו"ק
י סמג שם טוש"ע שם
❖
ואמר שמואל האי מאן דזכי זיכיא אדעתא
עושה בלקיטת הפירות ולא באכילתם
אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא
ד
דף י' ע"ב איתא להדיא
סעיף ג:
איפכא: (ב) שם אתא ההוא
שום תיקון בקרקע שיהא דומה לנעל
מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד
דארעא קני אדעתא דציבי לא קני ג) היכי דמי
גברא רפיק: (ג) רשב"ם
גדר ופרץ וגם לא להציע מצעות
איתרבאי דהא דחצר קונה לו שלא
שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא שקל
ד"ה דשדא וכו' מכסהו עפר
מוסף רש"י
ה
מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא
בנכסי הגר דהתם קמיתהני גופו
ואע"פ וכו' משקה את השדה
[נג:]
רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי ואמר
ומטיב ומנגב: (ד) ד"ה
דשדא ליפתא בי פילי.
בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות
מן הקרקע וקמשמשא ליה קרקע
אדעתא דדיקלא כדי שיגדל
נטע לפת בגומא שמצא
שמואל ו האי מאן דאתקיל תיקלא אדעתא
כעבד לרב והכי נמי אמרינן לקמן
$אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא
הדקל כצ"ל ותיבת קני נמחק:
בקרקע הגר ולא חפרה הוא
דארעא קני אדעתא דבי דרי לא קני היכי דמי
(ה) ד"ה דבי דרי וכו' יהא
דאי חפרה במכוש ראשון
קני וא"ת מצא בגל או בכותל ישן
בשמעתין [נז.] והרי אכילת פירות דבנכסי
צריך לחרוש שם ולזרוע:
קנה (ערובין כה.). לא הוי
שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא
חבירו קנה לענין חזקת שלש שנים
דתנן באלו מציאות (ב"מ דף כה:) הרי
ז
(א)
(ו) ד"ה מוליא במוליא וכו'
שבחא. ולאו חזקה היא ואנן
השפיל וגירר לאמצעיתה:
נעל גדר ופרץ כל שהוא
מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי
להיות אכילת הפירות של שלש שנים
אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים
(ז) תוס' ד"ה מוליא וכו'
תנן, מידי דמה ניהוי חזקה
עומדים במקום שטר ובנכסי הגר
הוא אמאי לא קניא ליה חצרו וי"ל
ואמר שמואל האי מאן דפתח מיא בארעא
(שם). ממילא קא שבח.
הר"י דאורליינ"ש הכא משמע
ח
וההיא שעתא לאו איהו מחזיק
וכו' דלדישה צריך הרבה. נ"ב
לא קנה כלומר לגבי לקנות קרקע
דבדבר שאין הווה שימצא לא קנה
אדעתא דארעא קני אדעתא דכוורי לא קני
בה אלא לפת הוא דשבח
תימה על התוס' שלא הרגישו
מיד כדין קרקע שנקנית בכסף בשטר
חצרו שלא מדעת:
ואזיל (שם). דפשח דיקלא.
היכי דמי ד)ט פתח תרי בבי חד מעייל וחד
דבמו"ק דף י' ע"ב איתא
מוליא במוליא כו'. הקשה ה"ר
ובחזקה דנעל וגדר לא הויא חזקה:
שזומר הדקל מן הענפים
להדיא איפכא ונראה שכאן
❖
מפיק אדעתא דכוורי חד בבא אדעתא דארעא
שבו (מו"ק י:) דפשח, לשון
הוא ט"ס וצ"ל איפכא:
פילי. כמו פילאי: דפשח דיקלא. כמו
יוסף דאורליינ"ש (ז) משמע
פיסוק (איכה ג יא). שקל
י ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא
ויפשחני (איכה ג). נוטל מן הענפים ויש
שצריך קרקע שוה לחרישה יותר
מהאי גיסא ומהאי גיסא.
תליסר שנין אתא ההוא (ב) רפיק תותיה
ענפים יבשים שבו היינו
מוסף תוספות
ה)
מלדישה ואנן סהדי דלדישה צריך
שמפשחין אותו לצורך הדקל לפי שענפיו
אדעתא דדקלא (מו"ק י:).
פורתא אתא לקמיה דלוי ואמרי לה קמיה
מרובים ואין מניחין אותו ליגדל
הרבה יותר שוה וחלק ומה שפירש
א
אדעתא דחיותא. דראויין
א. ואיפכא הול"ל דמוליא
למאכל בהמה, דנקט מן
בנצא ונצא במוליא אדעתא
דמר עוקבא אוקמיה בידיה אתאי קא צווחא
ומהניא ליה הפשיחא כזימור בכרם:
נמי בקונט' דאם עושה אדעתא דגורן
כ
הענפים דמחד גיסא בין
דבי דרי. ריטב"א. (ועיין מו"ק
אדעתא דדיקלא. כדי שיגדל (ד):
קבוע קני היכי ידעינן אי עבד
קמיה אמר לה מאי אעביד לך דלא
לחין בין יבשין לצורך מאכל
י: תוד"ה מוליא, דכן גריס
בהמה (שם). דזכי זיכיא.
הרי"ף). ב. [ד]אין זה
קני. הדקל: אדעתא דחיותא.
אדעתא דגורן קבוע או אינו קבוע
אחזיקת כדמחזקי אינשי אמר רב הצר
ל
שמכבד את הקרקע מעצים
תיקון חשוב ואינו צריך שם
אם מפשיחו לצורך בהמותיו להאכילן
והיה מפרש דבי דרי דהכא היינו
קטנים שעליה שנוטלם (שם).
להשוות כל כך ולפיכך לא
צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קני לגנתא דבי
אדעתא דארעא. דלהכי
ואינו מתכוין להנאת הדקל ומיהו
להעמיד שם בהמות ב כמו אבי דרי
קנה. שם. ג. כדכתיב
רב אלא בצורתא: איתמר שדה המסויימת
ליקטן שרוצה לזרוע הקרקע
(ישעיה מא) הנה שמתיך
ו)
חושבנא (שבת דף לב.) דלקמן (דף נז.)
בלקיטת הענפים מתכוין הוא להחזיק
שלוקט גדולים וקטנים (שם).
למורג חרוץ וכו' תדוש
במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון
❖
מ
תנן דבהעמדת בהמה לא קני ור"ת
בדקל ולקנותו בחזקה זו לא קני ואע"ג
אדעתא דציבי. אם ליקטן
הרים ותדוק. שם.
אדעתא דעצים להסיקן, דנקט
שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל
השיב לו שהם היו דשים במוריגים ולא
דממילא מהני לדקל כיון דאינו מתכוין
.
רברבי ושבק זוטרי (שם)
אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד
היו צריכין להשוות קרקע כל כך :
לתקן הקרקע דומיא דנעל וגדר אלא
ז) ג
דאתקיל תיקלא. שחופר
רבינו גרשום
משם האדמה (שם). אדעתא
ללקיטת פירות מתכוין לא הויא חזקה
ושאינה
ושאינה דארעא. שחופר שדהו לצורך
לפת בפילי ארעא דגר.
וכמחזיק שלא מדעת דמי וכי קאמר מתכוין אני לקנות בלקיטה זו הרי הוא כמי שהולך בשוק ואומר רוצה אני להחזיק בשדה פלוני דבדיבור
זריעה (שם). אדעתא דבי
ששתל לפת בארעיה דגר
דרי. לצורך הגורן לחבוט שם
בנקעיה דבאותה שעה לא
בלא מעשה לא הויא חזקה דתרתי בעינן שיעשה תיקון בקרקע בידים ובאותו תיקון יהא מתכוין לשם תיקון כדי להחזיק: היכי
חטין (שם). שקל מוליא.
שבח דליהוי חזקה: דפשח
דמי. מנא ידעינן אי אדעתא דדיקלא או אדעתא דחיותא עבד שלא יוכל לכפור ולטעון אדעתא דדיקלא עבדי: מהאי גיסא ומהאי גיסא. אם
שנוטל הקרקע ממקום גבוה,
דיקלא. שעוקר קצת הענפים
ושדה בנצא. במקום נמוך,
מכל צדדין ליקט כאן מעט וכאן מעט אדעתא דדיקלא שכן מנהג לעשות דכי האי גוונא הוא דאיכא למימר אדעתא דדיקלא ואע"ג דאיכא
של דקל של גר: אדעתא
היינו אדעתא דבי דרי,
דדיקלא. אם לצורך הדקל
למימר נמי אדעתא דחיותא מסתמא כל אדם אדעתא להחזיק מתכוין וכל היכא דאיכא למימר הכי והכי אמרינן אדעתא למיקני מכוין: כולה
אדעתא דגורן, שכך דרכו של
מתכוין שיגדיל יותר
מחד גיסא. מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד וההוא ודאי אדעתא דחיותא לחוד מכוין דלאילן לא חייש: האי מאן דזכי
גורן שמשוה הגרנות (שם
וישביח הוי חזקה וקני: אם
וגורס להיפך ועי' תוס' שם).
לצורך חיותא. להאכיל
זיכיא. מכבד ומטהר את השדה מקיסמים ועשבים רעים: אדעתא דארעא. שתהא נוחה לחרוש: אדעתא דציבי. ללקט עצים לשרוף לא
מוליא במוליא. שנוטל
הענפין והלולבין לבהמתו
קני דכל לקיטת פירות לא קני: שקל רברבי וזוטרי. איכא למיתלי אדעתא דארעא אבל שבק זוטרי ליכא למיתלי אלא אדעתא דציבי
הקרקע ממקום גבוה ומניחו
לא קני הדקל: דזכי זכיא.
שם על גבי מקום גבוה (שם).
שמכבד ומזכי את השדה
לחוד דגדולים הראוין לשריפה מלקט: דאתקיל תיקלא. מסיר המכשולות ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר:
ונצא בנצא. שחופר במקום
אדעתא דארעא כדי שתהא
קני. דדמי לחורש: דבי דרי. גורן לדוש שם תבואה דכיון דקרקע זה לחרישה עומד ולא לגורן ואף לאחר שיחליקנו לגורן ויחבוט שם
נמוך ומניחו במקום נמוך,
נוחה לחרוש ולזרוע קני:
דהיינו אדעתא דארעא, שזה
אבל אם אדעתא דציבי.
חטין יהא צריך (ה) שם לחרוש ולזרוע נמצא שאין גורן זה כאן כי אם קלקול ואין זה מתקן השדה כי אם מקלקל וכל תיקון שסופו לסתור
דרכו של חורש שדהו שאינו
ללקט העצים להסקה לא
אינו אלא קלקול ומעיקרא לא מתקן הוא ולא דמי לנעל וגדר ורפק ביה פורתא והשקאת מים שכל דברים הללו אין סופן לסתרן אבל
משגיח באיזה מקום שירש
קני: דתקיל תיקלא. למשוי
המחרישה בקרקע אפילו
גורן זה סופו לקלקלו ולסתרו דעיקר דארעא לחרישה קיימא אבל אם רצה לעשות שם גורן קבוע לעולם נראה בעיני דקני דאין לך חזקה
קרקע השדה: אדעתא
במקום נמוך חורש (שם).
דארעא. שתהא נוחה
גדולה מזו: מוליא. תל: נצא. גומא: שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא. לקח התל והשליך בגומא נמצא שהשוה כל הקרקע איכא
אדעתא דכוורי. שעושין
לחרוש ולזרוע קני: אדעתא
למימר דלחרוש עשה שלא תתעכב המחרישה: מוליא במוליא ונצא בנצא. התל הרחיב במקומו והשפילו ונותן מגבהו סביבתו לצדדין שלא
המים שיוצאין מן הגומא של
דבי דרי. לחבוט שם חטים:
ביבר לחוץ לצורך שיצאו המים
מוליא. תל: נצא. חריץ:
יהא זקוף כל כך וכן נצא בנצא שפתי הגומא השפיל (ו) וגדר לאמצעיתה ונעשית הגומא חלקה הרי הגומות לבד והתלים לבד והרי
פתח
וישתיירו הדגים (שם).
שקל מוליא במוליא. שנוטל
יש כאן מקומות מקומות חלקים כל אחד לבדו: אדעתא דבי דרי. ראוי הוא לחבוט חטים ולא לחרישה. וכל החזקות הללו בין
תרי בבי. חד שבו נכנסין
ראש המוליא ונותן סביב
המים לגומא ונכנסין אף
התל כדי להרחיבו. נצא
בנכסי הגר בין במתנה בין במכר והאחין שחלקו: דפתח מיא. שיכנסו בשדה: פתח תרי בבי. אחד לצד הנהר ליכנס המים ואחד
הדגים לגומא וחד שהמים
בנצא שנוטל מצידי הגומא
לצד שני לצאת: אדעתא דכוורי. לצוד דגים נתכוין ולא להשקות השדה דאי להשקות השדה מתכוין היה לו לעשות פתח אחד ויתעכבו
יוצאין חוץ לגומא והדגים
ומשליך למטה בקרקעית'
משתיירים בתוכה ולוקחים
כדי להשוותה ולהרחיבה א)
שם המים וגם הדגים יהו נצודין שם מאיליהן: בתפשיחא. כדאמרן לעיל דפשח דיקלא אדעתא דחיותא כולה מחד גיסא: רפק
אותם (שם). חד בבא. דפתח
היינו אדעתא דארעא. ב)
תותיה פורתא. דהיינו עודר תחת האילן דמהני ליה כחורש לזריעה: כדמחזקי אינשי. אדעתא דדיקלא דהיינו מהאי גיסא ומהאי גיסא:
חד בבא שבו נכנסים המים
כמו אמת המים שמשקה
לגומא ואידך פתח שבו יוצאין
בכל השדה: פתח תרי בבי.
הצר צורה. צורת חיה או עוף: בנכסי הגר. בכתלי הבית אבל סיוד וכיור דאמר לעיל (דף נג:) אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת
המים לחוץ לא פתח, אדעתא
שפעמים סוכר האחד
בריה אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח: דרב
דארעא. שכשהגומא מליאה
ומוציא המים באחר היינו
לא קנה לגינתא דבי רב. גינה הסמוכה לבית מדרשו והיתה של גר ומת וקנאה רב בכך שעשה בה צורה להחזיק בה. ומכללא דהך
מים יוצאין המים למעלה
אדעתא דכוורי: בתפשיחא.
ומשקין כל השדה (שם).
בנכסי הגר ולא היתה לנקות
מעשה איתמר הך דרב: המסויימת במצריה. שיש לה מצר בארבע רוחותיה: כיון שהכיש בה. וחפר במרא מכוש אחד הכאה אחת
כל האילן ביחד אלא כדאמר
בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא וכגון קרקע שעומד לחרישה אבל בבית לא הוי חזקה ול"ש מכר ול"ש נכסי הגר קנה כולה: לא קנה
לעיל: אתא חד גברא רפק
ביה. חפר תחתיו שעידרו
אלא מקום מכושו בלבד. ודוקא נכסי הגר אבל מכר וקבל זוזי אפילו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן כדאמר שמואל
כמו שחופרין תחת
בפרקי קמאי בב"ק [יב.] וקדושין [כז:] וכדפרישית לעיל (דף נג:). ובהך פלוגתא הלכתא כרב דהא ר"נ עבד עובדא כוותיה דרב לקמן בשמעתין:
האילנות: אלא בצורתא.
בציור שצייר בכותליה:
ושאינה
המסוימת. המסומנת שניכרת בין השדות שהמצרים גבוהין סביבה והיא של גר: ניכוש. חפירת יד:
א) עי' בתוס' מו"ק דף י ע"ב ד"ה מוליא שכ' דכ"ה גי' רב אלפס דמוליא במוליא אדעתא דארעא ואכן בשם רבינו כתבו להיפך וצ"ע: ב) נראה דחסר כאן וצ"ל האי מאן דפתח מיא. כמו אמת המים וכו':