חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
נה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אם
כן בטלת
ירושת בנו. דבשלמא מכל אדם שיש עליו כתובת
ליעבד לי מר כאידך דשמואל. כיון דכשמואל סבירא לך ולא ליקני אלא
רמה א ב מיי' פ"ח מהל'
א) [צ"ל כשמעתיך יעב"ץ],
ב) [גי' רי"ף ורא"ש רבא],
גזילה הל' יד סמג
ההוא פורתא דרפק. והא לא מצי למימר ליעבד לי מר כאידך דשמואל
אשה ובעל חוב אף על פי שנכסים משועבדין להן מ"מ אין
ג) [לעיל נד: וש"נ], ד) [צ"ל
עשין עג טוש"ע ח"מ סי'
דאמר דינא דמלכותא דינא ולא ליקני אלא בשטר דכיון דמודי רב
ירושת בנו הבכור בטילה משום דמלוה ואשה מחסרי גוביינא וצריכי שסט סעיף ט:
ארישן פי' חזקה דפרסאי
רמו ג טוש"ע ח"מ סי'
בלא שטר מ' שנין. ערוך ערך
הונא דשמואל אמרה לההיא דנכסי הגר הרי הן כמדבר על כרחך זקוק
אדרכתא ואכרזתא ושומא אבל למס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז
אריש א'], ה) [לקמן קיט.
רעח סעיף י בהג"ה:
אתה לתרץ דלא תקשי שמואל
משועבדת לדבר מועט והקרקעות
רמז ד ה טוש"ע ח"מ סי'
קכג: קכה: בכורות נא:],
ו) ב"ק סא. [פאה פ"ב מ"א]
אדשמואל וכדפרישית לעיל: אין
עיקר הן של המלך וכבר הוא מוחזק
קסג סעיף ו וע"ש כל
ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר שמואל
מנחות עא:, ז) [לעיל נג: ע"ש
דיני המסים:
❖
מוציאין כו'. כשמואל: וכן היו רבותינו
ולא מחסרי א גוביינא. ר"י ור"ת:
לא קנה אלא מקום מכושו בלבד א"ל בהאי
רמח ו מיי' פ"א מהל' זכיה
הגי' רב אסי א"ר יוחנן],
אנדיסקי. פי' כותבי שטרות
כו'. כל זה שלח רב הונא בר אבין:
ומתנה הל' י סמג
אנא כשמעתין סבירא לי דאמר רב הונא
א)
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
דינא דמלכותא דינא. בהגוזל (א) קמא
המלך דדיסקא הוא
אמר רב כיון שניכש בה מכוש אחד קנה
ערה סעיף ד:
הגהות הב"ח
(ב"ק דף קיג:) אמר תדע דקטילו דיקלי
שטר כדאמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף
רמט ז ח מיי' פ"ג מהל'
כולה שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח
(א) רשב"ם ד"ה דינא וכו'
מתנות עניים הלכה ב
וגשרי גשרי ועברינן עלייהו: דאריסא
קיב:) האי מאן דנקיט דיסקא מב"ד
❖
בהגוזל בתרא אמר רבא
ג:
שדה מעובד כוכבים ובא ישראל אחר והחזיק
דפרסאי ארבעין שנין. חזקת פרסיים
הגדול ובפרק השולח (גיטין דף לו.)
תדע: (ב) ד"ה ולא היא
בה אין מוציאים אותה מידו וכן היה ר' אבין ור'
לית כצ"ל ותיבת התם נמחק:
מ' שנים היא ע"י דינא דמלכותא
מעיקרא במאי אפקינהו בדיסקי:
(ג) ד"ה הנחל כגון נחל
רבינו גרשום (המשך)
אילעא וכל רבותינו שוין בדבר אמר רבה
דאע"ג דלא קני איניש אלא בשטר
דרך
ב)
איתן: (ד) ד"ה והשלולית
וכו' מקום שמי גשמים
מיהו אם החזיק בה עכו"ם מ' שנים
אינה מוחזקת הקרקע בידו
הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה
ריש גלותא משמיה דשמואל
שוללין שם וכו' שמחלקת
א"כ אין הבכור נוטל פי
❖
ובא ישראל וקנה ממנו הוי קנין גמור
דינא דמלכותא דינא ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין והני זהרורי דזבין
שלל לאגפיה:
שנים בה: אלא דיהב טסקא
ג)
ד)
א
ולא יוכל ישראל אחר לומר שלי היא
ומית בו ביום. בההוא יומא
ארעא לטסקא זבינהו זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקף
ב
מצי שקיל פי שנים דמההוא
שגזלה עכו"ם ממני ואע"ג דאמרינן
שעתא דיהב טסקא וכרגא
דגברי מנח רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי
מוסף רש"י
(לעיל דף לה:) ישראל הבא מחמת
הוחזקו בידו: ואמרו לי
לכרגא אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן קשי בה אמימר א"כ בטלת
ואין הבכור נוטל בראוי.
הלכתא כרב הונא בריה דרב
ג
העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואין לו חזקה
בנכסים שלא היה אביהן
יהושע. דאמר אפי' שערי
ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א"ל
אלא בההוא שטרא שמכרה ישראל
ה)
מוחזק בשעת מיתתו אבל
דכדא משעבד לכרגא: ולא
ראויין היו ליפול לו בירושה
היא. אין הלכה כרב הונא
אי הכי אפילו טסקא נמי אלא מה אית לך למימר דיהיב טסקא ומית הכא
לעכו"ם הכא יש לו חזקה. אי נמי אתא
ונפלו להן לאחר זמן,
בריה דרב יהושע. והאי
לאשמועינן דאע"ג דבשאר מקומות
נמי דיהיב כרגא ומית אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן שאילתינהו לספרי
אין הבכור נוטל פי שנים
דקאמרי ספרי דהלכ' כוותיה
בהן (בכורות נא:). ואלו
הויא חזקה לישראל בג' שנים בארץ
לאוקמי מלתא הוא דבעי.
דרבא ואמרו לי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ולא היא התם לאוקומי
מפסיקין לפאה. להניח
כלומר להחזיק דבריהן לפי
פרס אינה חזקה בפחות ממ' שנים
מילתיה הוא דאמר ואמר רב אשי דפרדכת מסייע מתא וה"מ דאצילתיה מתא
פאה מכל אחד ואחד (ב"ק
שהן רגילין לכתוב שטרי
דדינא דמלכותא הוא שם כן: הני
סא.) לתת שתי פאות (מנחות
מכירה לאותן הלוקחין מן
אבל אנדיסקי סיעתא דשמיא היא אמר רב אסי א"ר יוחנן המצר והחצב מפסיקין
ה
ו
עא:). הנחל. שדה מכאן
המוכסין דגבו ארעא לכרגא
זהרורי. בעלי נחלות העשירים קונים
ושדה מכאן ונחל עמוק
ומש"ה אמרו הלכה כוותיה
בנכסי הגר זאבל לענין פאה וטומאה לא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו
מעבדי המלך שדות עניי העיר שאין
באמצע חייב להניח פאה
כדי לקיים שטרי כתיבתן
לפאה וטומאה פאה מאי היא דתנן ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית
מכל אחד ואחד (ב"ק סא.).
להרבות שכרן ולעולם
ו)ח
יכולין ליתן הטסקא למלך והן פורעין
והשלולית. מקום שמי
אמרי' אין הלכה כרב
ודרך הונא: פרדכת מסייעא מתא.
את המס ומחזיקין בקרקעות בשביל
גשמים שוללים שם ואם
יש שם זריעה מכאן ומכאן
אדם בטל דלית ליה שדות
המס שכן דינא דמלכותא דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא כדאמר לעיל [נד:]: זבינייהו זביני. מה שקונין הקרקע מעבדי המלך בשביל המס
נותן פאה לכל אחד ואחד,
לעסוק בהן ואין מתעסק
שנותנים מכרן קיים דדינא דמלכותא דינא ואם יחזרו בעלים ראשונים או יתעשרו ויאמרו להחזיר המס להני זהרורי לא יוכלו לערער על
דההיא שלולית מפסקא להו
בשום דבר אלא בבטלנות
❖
(מנחות עא:).
הני זהרורי כלל דזבינייהו זביני: זהרורי. על שם נחלה שקרוי זיהרא לקמן בפרק המוכר את הבית (דף סא:) ואי א"ל זיהרא אפילו בוסתני
היינו פרדכת. מסייעא מתא.
שצריך לו לאותו פרדכת
ופרדסי. והילך תלת מילי קמייתא דינא דמלכותא דינא ובאריסא דפרסאי והני זהרורי שתלויין בדינא דמלכותא דינא הרי תלת: והני
ליתן חלקו בעול בני
מילי. דזבינייהו זביני אי זבין לטסקא בשביל מס הקרקע שלא נתנו הבעלים: אבל לכרגא. בשביל כסף גולגלתא שלא פרעו
העיר לשעבוד שר העיר:
מוסף תוספות
וה"מ. דצריך ליתן חלק:
מכרו להם עבדי המלך קרקעותיו של זה לא הוו זביני דאין זה דינא דמלכותא לגבות הקרקע בשביל מס הראש כי אם בשביל
א. וז"ל הרבינו יונה: ואינו
דאצילתיה מתא. שהצילוהו
מס הקרקע: אקרקפתא דגברא מנח. או יתפשוהו עד שיתן מאליו או יברח מן העיר. והך מלתא גמרא קאמר ליה: אפי' שערי
דומה למי שיש עליו בע"ח
בני העיר בדבריהם מיד
וכו' לפי שהנכסים של לוה
השר שאמרו לשר אין לזה
דכדא. שכבר נתלשו מן הקרקע ומונחין בכדו וכל שכן קרקע עצמה ולא שנא זבין ארעא לטסקא או לכרגא זבינייהו זביני דהכי
אלא שמשועבדין לבע"ח,
כלום ליתן לך ושמע להן
הוי דינא דמלכותא: שערי דכדא. כלומר כל מטלטלין שיש לו בעולם משועבדין למלך בשביל מס ראשו והיכא דלא פרע נתחייב כל
אבל מי שנתחייב לשלם
והניחו על פיהן וניצל על
טסקא אין לו כלום בקרקע
פיהן. חייב לסייעם: אבל
אשר לו ומי שיקנה מעבדי המלך בין קרקעות בין מטלטלין זבינייהו זביני: אם כן. דאפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא היכי
עד שיפרענה, שהרי
אנדיסקי. היינו שר העיר
יתקיים הכתוב דכתיב (דברים כא) בכל אשר ימצא לו הרי באותה המלכות בטלת ירושת בנו הבכור דכל ממון האב אם מת ולא
משפט המלך שהוא רשאי
מעצמו נותן לו לאותו
למכור כל הקרקע לכל מי
פרדכת שאמר איני חושש
פרע עדיין כרגא דשנה זו הוה ליה ממונו ראוי דאינו מוחזק בו כלל כי אם המלך דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודין וכגבוי דמי. ומיהו
שירצה אע"פ שאין
ליקח מזה כלום סייעתא
לאו אתקפתא מעלייתא היא דאיכא למימר אין הכי נמי תבטל ותבטל לשם ובשאר מקומות יתקיים דשבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה:
הטסקא אלא דבר מועט,
דשמיא הוא דרחמי עליה
אי הכי אפי' טסקא נמי. רב אשי הוא דקפריך עליה דאמימר הכי דכיון דקשיא ליה לאמימר הכי אפילו כי אמרינן ארעא לטסקא אשתעבדא
ועוד שבע"ח צריך תביעת
ואינו צריך ליתן עמהם
בי"ד ושומא והכרזה,
לסייעם: המצר. זהו חריץ
❖
לדברי הכל א"כ בטלת בקרקעות ירושת בנו הבכור: אלא מאי אית לך למימר. היכי דמי דלא תבטל כגון דיהיב טסקא של
והמלך אינו צריך לכל זה.
או גדר העשוי סביב השדה
אותה שנה בתחלת השנה ומית דעד סוף השנה אינה משועבדת למלך עוד והוה ליה מוחזק ויטול בה בכור פי שנים ה"נ וכו': ולא היא
להיכרא בין שדות אחרות:
והחצב. שם אילן ואין
(ב) התם. לית הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דלא משתעבדי לא קרקעות ולא מטלטלין לכרגא ואי זבון לכרגא לא הוו זבינייהו זביני
נוטין שרשיו לכאן ולכאן
רבינו גרשום
דכרגא אקרקפתא דגברא מנח ואינהו ספרי דרבא דאמרי הלכתא כרב הונא לאוקומי מלתייהו בעו לקיים מעשיהם ושטרות שכתבו
אלא במקום שנוטעין אותו
בארישתא דפרסאי. דחזקה
יורדין עד התהום ומש"ה
על מכירת קרקעות שנמכרו לכרגא ובאו לומר דמשתעבדי לכרגא כדי שיהו המכירות והשטרות קיימין ומיהו שלא כדין נכתבו
של פרסיים לא הויא חזקה
נוטעין אותן על הגבולין
השטרות ונמכרו הקרקעות והדרי זביני: פרדכת. אדם בטל ממלאכה ומלמוד ומדרך ארץ ואין עוסק בישובו של עולם כלל: מסייע
אא"כ החזיק ארבעין שנין:
בין שדה לחבירתה לפסוק.
הני זיהרורי. בעלי נחלות:
ומש"ה אמר מפסיקין בנכסי
מתא. הוא חייב בעול הקהל ואף על פי שהוא אינו עושה ריוח בעיר: והני מילי. דמסייע ליתן במס הקהל: כגון דאצילתיה מתא. עבדי
דזבין ארעא לטסקא. שקנו
הגר [שאם הי'] באחת
המלך היו תובעים לו לבדו והם הצילוהו והקלו במשאו בטענותם שאמרו עליו שאין לו ממון ומתוך כך נתרבה מס שלהן והכביד
שדה של אדם שנטלוה
משדות הגר מופסקת בין
עולן יותר כגון שהמלך רגיל ליקח מכולן מס קצוב לשנה ובאו לתבוע לכל אחד כפי אומד דעתם עד שיעלה גיבויים לחשבון מס
ממנו מחמת שהבריח מס
כל אחת במצר או בחצב לא
שלה: זביניה זביני. משום
קנה אלא עד מקום המצר
הקצוב והיו שואלין לזה יותר מדאי והם הפצוהו ופטרוהו ומה שפחתו מזה יגבו מן השאר: אבל אנדיסקי. ממונין של מלך הרגילין
דדינא דמלכותא דינא דאמר
או עד מקום החצב: אבל
לגבות מכל בית ובית מכל איש ואיש עד שיעלה החשבון למס הקצוב ושכחוהו לזה או לא רצו לשאול לו כלום בשביל שהוא אדם
לפאה ולטומאה לא. אין
דמאן דיהיב טסקא ליכול
ארעא. אבל שדהו של אדם
מפסיקין. כיצד לפאה שאם
בטל וסבורין היו שאין לו ממון וגבו כל המס מכל השאר אף על פי שהכביד עליהם המס כדי שהיה לו לזה ליתן פטור דסייעתא דשמיא
שנטלוה ממנו בשביל שלא
היה מצר או חצב בשדה
הוא שמחלו לו: המצר והחצב כו'.
ב' שדות של גר ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לא קנה את חבירתה אלא האי דאחזיק ביה לבדו
נתן כרגא. מס גולגלתו אינן
אינו מפסיק שיהא צריך
רשאין לקנות משום דכרגא
להניח שתי פאות משום
קנה כדאמר רבי יוסי בר חנינא לעיל בשמעתתא ז). והוא הדין אם אין שם מצר אבל יש חצב נטוע בינתים מפסיק: חצב. הוא אילן או
אותו הפסק אלא יקצור כל
אקרקף גברי מנח. כלומר
עשב שבו תיחם יהושע את ארץ ישראל [לקמן נו.] לפי שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן כדאמר (ביצה כה:) חצובא מקטע רגליהון דרשעים
ראש האיש עצמו משתעבד
השדה ויניח פאה אחת על
לכרגא ולא שדהו דלא היה
כולו ולטומאה נמי אינו
שמשיגין גבול רעיהן וזה אינו משיג גבול אחר: אבל לענין פאה או טומאה לא. הוי הפסק לחשבן ב' שדות אלא יניח פאה אחת
להם ליטול שדהו בשביל
הפסק. כיצד כדמפרש לקמן
על שניהם הואיל וסמוכין זה לזה דמן התורה אין מצר מפליג קרקע המחוברת לחייבה שתי פאות. ומיהו לגבי חזקה די לנו אם יקנה במכוש
מס הכרגא: אפי' שערי
הלכתי למקום הלז בשדה
דכדא משעבד לכרגא. וכ"ש
זו והטומאה היתה ממצר
אחד שדה אחת דהא אפילו בשדה אחת איכא למ"ד לא קנה אלא מקום מכושו [לעיל נד.] וכל שכן בשתי שדות לדברי הכל דלא קנה אלא מה שהחזיק
שדהו. ואפי' מכרו שדהו
להלן או מחצב להלן ואמר
וסברא בעלמא הוא דחזקה מעלייתא בעינן שיחזיק בכל השדות: פאה וטומאה. לקמיה מפרש מאי נפקא מינה בין שדה אחת לשתים: אפי'
מפני הברחת כרגא הויא
איני יודע אם נכנסתי למקום
לפאה ולטומאה. דמאי שנא מחזקה: פאה מאי היא. לגבי מאי מהני הפסק: דתנן. דהפסק מחייב להניח פאה בכל אחת: הנחל.
מכורה: א"כ בטלת ירושת
הטומאה מעבר למצר או
בנו הבכור. וא"כ הוא דכל
לחצב אמרי' דספיקו טמא
(ג) כנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע [דברים כא] קרקע קשה מלא צרורות ואבנים שאין ראוי לזריעה: והשלולית. קבוצת מי גשמים. בהכונס צאן
נכסין משעבדי לכרגא אפי'
דלא הוי הפסק לטומאה
לדיר (ב"ק דף סא.) מאי שלולית אמר רב יהודה אמר שמואל מקום ששוללין מי גשמים שם רב ביבי א"ר יוחנן אמת המים המחלקת שלל לאגפיה:
(ד)
שערי דכדא א"כ כל זמן
האי מצר וחצב: אפי' לפאה
דלא יהב כרגא אינןמוחזקין
ולטומאה. הוי הפסק האי
דרך מצר וחצב כדתנן אלו
נכסיו בידו וא"כ לא יירש
מפסיקין לפאה א) ולשדו' דצריך להניח שתי פאות דכשתי שדות דמי: שלולית. כעין אמת המים ומקום שמי גשמים שוללין שם:
מהן הבכור פי שנים משום
דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק: אי הכי אפי' טסקא נמי. אם מת ולא יהב טסקא
א) נראה דצ"ל לשני שדות.