נה:
חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דרך
היחיד ודרך הרבים. (ה) בירושלמי פריך אמאי איצטריך
דרך הרבים. ט"ז אמה רוחב דרך היחיד (א) ד' אמות ולא זו אף
רנ א מיי' פ"כ מהל' שאר
א) טהרות פ"ו [מ"ה] פסחים
י. ע"ז ע., ב) [עי' טהרות שם
אבות הטומאה הלכה ט:
זו קתני: שביל הרבים. שהולכין שם רבים ברגליהן אבל דרך
למיתני דרך הרבים דכיון דתנא דדרך היחיד מפסיק כ"ש
רנא ב מיי' פי"ח מהל'
מ"ד], ג) שבת פ. כריתות יז.,
❖
❖
שבת הלכה כד: דרך הרבים ומשני משום סיפא נקטינן דקתני הכל מפסיק
הרבים מקום הילוך העגלות והסוסים. וכולה לא זו אף זו קתני:
ד) [צ"ל נסתרה],
הקבוע בין בימות החמה.
לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר כו' וקמ"ל דאפילו דרך
ואפילו בימות הגשמים שאין רגילים
הרבים לא מפסיק לאילן ומפרש נמי
להלך בבקעה מהלכין שם שאין חרישה
מוסף תוספות
הגהות הב"ח
וזריעה לשם: טומאה מאי היא. מאי
אמאי תנא שביל הרבים כיון דתנא
ודרך הרבים ודרך
היחיד ושביל הרבים
(א) רשב"ם ד"ה דרך וכו'
א. משא"כ בדרך. ר"ן.
שביל היחיד מפסיק דמשום אילן
הפסק שייך בשדה לענין טומאה:
ושביל היחיד הקבוע בין בימות החמה ובין
ד' אמות. נ"ב בפ' המוכר
ב. דאע"פ שהוא קטן
דתנן כו'. ואליבא דר"א הוא דשייך
לא צריך למיתנייה כיון דאשמועינן
פירות דף ק' איתא דרך
מדרך מפסיק מאחר שהוא
בימות הגשמים טומאה מאי היא דתנן
היחיד הוא שני גמדין ומחצה
קבוע. תוס' ב"ק סא.
הפסק כדמפרש ואזיל: בימות
דאפי' דרך הרבים לא מפסיק לאילן
א) הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה
פי' שתי אמות קטנות ומחצה
ג. ואינו נקרא ספק ספיקא
הגשמים. הויא רה"י לטומאה וספיקה
כל שכן שביל הרבים אלא אתא
וע"ש: (ב) ד"ה ספק וכו'
אלא בכגון שאתה אומר אם
בשדה פלונית ואמר הלכתי למקום הלז ואיני
אם בא עד מקום הקבר אם
תמצא לומר נגע, ספק שרץ
לאשמועינן דשביל הרבים נמי בעינן
טמא שהרי אין מהלכין בה בני אדם
לאו: (ג) ד"ה וקדייק וכו'
ספק צפרדע. רמב"ן. דרבנן
יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו ר"א
שלא לקלקל הזריעה: הלכתי למקום
שיהא קבוע בימות החמה ובימות
דפטר בשתי רשויות הכא
חשבי כולה בקעה כשדה
חייב דאין המצר: (ד) ד"ה
מטהר וחכמים מטמאין שהיה ר"א אומר
אחת ואין כאן אלא ספק
הלז. נכנסתי בבקעה זו: וחכמים
הגשמים והשתא איצטריך למיתני
א
ב)
א
במס' שבת וכו' ולא חשיבא
מגע ור"א חשיב תרי שדות
מטמאים. דסוף סוף מה לי שדה
ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא
כולהו שביל היחיד לאשמועינן דמפסיק
הוצאת דבר מאכל חשוב:
והוא תרי ספיקי ספק ביאה
(ה) תוס' ד"ה דרך היחיד
לזרעים אע"ג דגריע מכולהו ודרך
אחת מה לי ב' שדות חדא ספיקא היא
במקום הטומאה וספק
ב
אבל לשבת לא רבא אמר אפילו לענין
ודרך הרבים שביל היחיד
מגע. ריטב"א. ד. [ד]כתיב
הרבים אשמועינן דלא מפסיק לאילן
שמא הלך עד הקבר והאהיל שמא לא
שבת דתניא הוציא חצי גרוגרת לרשות
ושביל הרבים הקבוע
ונסתרה דאיכא ודאי כניסה.
ג)
הלך וספיקו טמא: ספק ביאה טהור.
ודרך היחיד אשמועינן דלא בעינן
וכו' בירושלמי פריך וכו'
שם. ה. [ד]רבנן סברי
הרבים והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת
משום סיפא נקטיה דקתני:
דבסוטה הוא דקפידרחמנא
קבוע ושביל הרבים אשמועינן דבעינן
היכא דמספקא ליה אם נכנס באותה
(ו) בא"ד הי מינייהו עדיף
אסתירה משום דכל שאין
אחרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות
קבוע ואין להקשות דלא ליתני שביל
שדה ואם תמצא לומר נכנס ספק אם
דדרך היחיד רחב: (ז) ד"ה
כאן ייחוד בעריות אינו
פטור רבי יוסי אומר בהעלם אחד
ר' אליעזר וכו' ומשני לא
כלום ולא הוחזקה טומאה
ב
הרבים ואנא ידענא דבעינן קבוע
בא עד מקום (ב) טומאה אם לאו וספק
שאני: (ח) בא"ד ומשני
כלל, אבל הכא שהוחזקה
ברשות
מדתנן דרך היחיד דאי לא בעי לא
ספיקא הוא וטהור אבל היכא דליכא
כיון דפתחו חביות וכו'
טומאה מה לי ספק
וכספק ביאה דמי אלמא
ביאה מה לי ספק טומאה
ליתני דרך היחיד אלא ליתני שביל הרבים דהוי רבותא טפי או
אלא ספק מגע דפשיטא ליה דנכנס באותה שדה אלא שספק לו
אע"ג: (ט) בא"ד אלא
כיון שנכנס כלל למקום
איפכא דלא ליתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעינן קבוע מדתנן
אם נגע בקבר אם לאו חדא ספיקא הוא וטמא. והלכך לרבי
לר"א דוקא ולעיל שרי
הקביעות ואפי' למקום
שמואל בהאי לישנא אפי'
הכללי כבקעה ומבוי.
שביל הרבים ולא תנא דרך היחיד דהוי רבותא טפי דהא אי לאו
אליעזר אי מפסיק מצר וחצב בינתים וטומאה באחת מהן ואין
לרבנן: (י) בא"ד הוה ידע
ריטב"א. ו. וכספק ספיקא
דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו (ו) מפסיק טפי דרך
יודע באיזה מהן נכנס ספק ביאה הוא וטהור ואי ליכא מצר
ר"א דשרייה אם הם רוב
דמו, כלומר ספק ישראל
היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים: רבי אליעזר
בינתים ספק מגע איכא ולא ספק ביאה דכולהו שדה אחת
ישראלים או רוב עובדי
הוא ספק נכרי ואת"ל
כוכבים: (כ) בא"ד כדמוכח
נכרי אימר כי חזא דחמרא
מטהר. רשב"ם פירש דפליגי דרבי אליעזר חשיב ליה ספק ספיקא
הן וטמא: וקדייק גמרא דלרבין אמר רבי יוחנן דוקא
התם הסוגיא: (ל) ד"ה
הוא פירש ולא נגע.
ורבנן לא חשיבי ליה אלא ספיקא אחת ורש"י פירש בפרק בתרא
פאה וטומאה אבל לשבת לא הוי הפסק אי מפסיק מצר וחצב
ג
בהעלם וכו' לא בעי הכא
רמב"ן. (אמנם להרמב"ן גי'
רבי יוסי אלא לרשות אחת:
הגמ' וכספק ספיקא דמו.)
דע"ז (דף ע. ושם) דאיירי בשדה מלאה טומאה ופליגי דר"א סבר
בין שני רה"ר והוציא חצי גרוגרת בזה ואחר כך הוציא
(מ) בא"ד שם המלאכה
ז. [ד]הני מילי גנבים
אע"ג דליכא אלא חדא ספיקא כיון דליכא ספק מגע אלא ספק
חצי גרוגרת בשני חייב דאפילו לרבי יוסי דפטר בשני רשויות
היינו כתיבה והכתיבה
דיש מהם שהם ישראל
❖
נגמרה:
אבל פולמוסא סתם עובדי
ביאה טהור והיינו טעמא דטומאה מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי
(ג) דאין המצר מפסיקן לשני רשויות: במסכת שבת [עו:] תנן המוציא
כוכבים הם דאי הוה ישראל
ספק מגע ולא ספק ביאה דודאי (נטהרה) וחכמים מטמאין כיון
אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה [ביצה יג:]
ד)
ד
היה הדבר ניכר ונודע. תוס'
ע"זע: ח. הרבהיותרמכדי
ולא חשיבא הוצאת דבר (ד) חשוב בפחות מכגרוגרת: בהעלם
דאין כאן אלא ספיקא אחת וסוגיא דע"ז מוכחת כפרש"י דר"א
מוסף רש"י
ה
צורך שתייתן. רש"י ע"ז
אחד חייב. שלא נודע לו בינתים שהוא שבת דידיעה מחלקת:
מטהר אפילו בספיקא אחת דקאמר עובדא הוה בנהרדעא ואמר
ושביל הרבים ושביל
ע: ט. ובגנבותייהו טרידי.
היחיד הקבוע כו'. ואי לא
שמואל חמרא שרי כמאן כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור
שם. י. [ד]ספק רחוק היא
ברשות
קביע לא מפסיק, דמקום צר
מאוד לאיסורא תולין בו
פי' דמטעם רוב גנבי ישראל נינהו לא מצינן למימר דשרא שמואל
כדשרא רבא לעיל בעובדא דפומבדיתא דדוקא בפומבדיתא הוו רוב
הוא ולא חשוב (מנחות עא:).
להתירא. ריטב"א. יא. עיין
גנבי ישראל דרעים היו כדאמרינן לעיל (דף מו.) תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא ואמרינן (חולין דף קכז.) פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך
הנכנס לבקעה. הרבה
בע"ז ע: תוד"ה ההוא
שדות הסמוכים יחד קרי
דמבאר סוגיית הגמרא שם
ומשני (ז) לה שאני התם כיון דאיכא דפתחי לשם ממונא הוה ליה ספק ספיקא פי' ספק גנבי עכו"ם ספק גנבי ישראל ואם תמצי
בקעה (פסחים י.) שדות הרבה
אליביה דר"ת. יב. כיון
לומר עכו"ם אימור לא נגעי כיון דידעי ע"י ריח שהיה יין לא היו חוששין כו' משמע דלמאי דהוה בעי לאוקומי כרבי אליעזר דסלקא דעתך
זו אצל זו (ע"ז ע.). בימות
דהוי תוך ג' לחצי גרוגרת
הגשמים. הויא בקעה רשות
המונחת ע"ג קרקע. שבת
דלא פתחי לשם ממונא ובודאי נגע הוי שרי אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא אם עכו"ם אם ישראלים משום דהוי ספק ביאה
היחיד לטומאה מפני שכבר
פ. תוד"ה והעבירה. דכארעא
אם באו עכו"ם לשם או לאו ומיהו קשה מההוא פולמוס (ע"ז דף ע:) דסליק לנהרדעא ושרייה ר"א וקאמר רב דימי לא ידענא אי
צמח הזרע ואין רשות
סמיכתא דמי. חידושי הר"ן
לכל אדם ליכנס לה וקי"ל
שם. יג. דבעינן עקירת
משום דסבר כר"א דסבר ספק ביאה טהור אי משום רוב דאתו בהדי דפולמוס ישראל נינהו ופריך ספק ביאה ספק מגע הוא ומשני כיון
ספק טומאה ברשות היחיד
כל השיעור מרשות אחת.
דפתוח חביות טובא אימור אדעתא דממונא פתח וכספק ביאה דמי ואע"ג דתלינן אדעתא דממונא והוי ס"ס אפ"ה לא שרי אלא
(ח)
ו
ספקו טמא (פסחים י. וכעי"ז
ריטב"אשבתפ. יד. ורשויות
ע"זשם). בשדה פלונית.
לר"א ולעיל שרי שמואל בהאי טעמא אפילו לרבנן ופרש"י התם גנבי נהרדעא לא הוו ידעי אם רוב עכו"ם או רוב ישראלים ושרי
הא מחלקות. חידושי הר"ן
(ט)
❖
כלומר באחת השדות ויודעים
שם.
אפילו לרבנן דספק ספיקא היא אבל הנהו דאזלי בתר פולמוס הוה ידע רבי אליעזר (י) דשרא אם רוב ישראל הם אם רוב עכו"ם ז
אנו באיזו היא וכל שדה ושדה
הלכך אף על גב דאיכא למימר דאתו אדעתא דממונא ליכא אלא חדא ספיקא אם היו רוב עכו"ם ושרי לרבי אליעזר כיון דפתוח חביות
מסויימת במצריה (פסחים
י.) או: באחת מן השדות
רבינו גרשום
טובא דמוכחא מילתא דלשם ממון באו ולא מנסכי דהוי כבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה דקתני אלו ואלו מותרות הלכך אף על גב
ח
ט
ואין אנו יודעין איזו היא
דספק מגע הוא כיון דמוכחא מילתא לקולא כספק ביאה דמי ומיהו קשה לר"ת לשני הפירושים דבמסכת טהרות (פ"ו מ"ד) מוכח
י
(ע"ז ע.). הלכתי למקום
דרך היחיד. היינו מצר שבין
הלז. בבקעה זו (שם ושם).
שדותיו כשהולך בו משדה
דרבנן מטמאין אפי' בספק ספיקא דתנן כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא ברה"ר טהור כיצד כו' ואח"כ קתני
וחכמים מטמאין. דהויא
לשדה: דרך הרבים. היינו
הנכנס לבקעה בימות הגשמים דמייתי הכא ומיהו ההוא דע"ז נוכל לפרש כשיטת רש"י דר"א שרי אפי' בספיקא אחת כדמוכח (כ) הסוגיא
לה ספק טומאה ברה"י,
מצר שבין שדהו לשדות של
ור"א לא חשיב לה ספק
רבים: שביל. שביל ממש
ורבנן נהי דבטומאה מחמירי לטמאות אפי' בספק ספיקא ביין נסך שריא ספק ספיקא ור"ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה
טומאה אא"כ נכנס לשדה
אלא של יחיד קצר ושל
ספיקות משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמה אחזקיה וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי דהא
אבל אינו יודע אם האהיל
רבים רחב: הקבוע בימות
אם לא, אבל השתא הוה
אפי' בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור ור"א סבר אין לך בו אלא חידושו ודוקא חדא ספיקא טמא ואתי שפיר ההוא דפולמוס דמשמע
החמה ובימות הגשמים.
ליה ספק ספיקא (פסחים י.).
דבימות הגשמים מונעים
אפילו בספק ספקא לא שרי אלא לר"א דוקא יא ובההיא עובדא דנהרדעא לא גריס ר"ת לא שאני התם כו' דלהאי גירסא משמע דמודו רבנן
ספק מגע טומאה. דאמר
דריסת הרגל מן השדות
דבספק ספיקא שרי ור"א שרי אפילו בספיקא אחת אלא מפרש ר"ת כמאן כר"א בניחותא גריס והדר גריס האי ספק ביאה ספק מגע הוא
נכנסתי לשדה שהטומאה בה
משום דזרועין א) ואותו
ואיני יודע אם נגעתי בטומאה
שביל דמפסיק דמונעין לא
ולאו דוקא ספק מגע קאמר דאדרבה ספק ביאה הוא דספק אם באו עכו"ם שם אם לאו דאימור ישראל נינהו אלא לספיקא אחת קרי
. בשני
אם לאו (ע"ז ע.)
חשיב אא"כ הוי קבוע
ספק מגע דספק ביאה דר"א היינו ספק ספיקא והכי פריך והא ספיקא אחת היא ואפי' לר"א לא שרי בספיקא אחת וא"ת ומנ"ל דלרבנן אפילו
העלמות פטור. דיש ידיעה
בימות החמה ובימות
ביין נסך אסרי בספק ספיקא ויש לומר דבכמה דוכתי מדמה במס' ע"ז חומרא דיין נסך לחומרא דטהרות: רבי אליעזר מטהר. נראה
לחצי שיעור (כריתות יז.).
הגשמים. קאמר מיהת דרך
היחיד דהיינו מצר דמפסיק
דגרסינן רבי אלעזר דאי ר' אליעזר היכי בעי למימר בפ' בתרא דע"ז (דף ע. ושם) דשמואל ורבי אלעזר כר' אליעזר והא שמואל ור'
לפאה וה"ה לחצב: טומאה.
אלעזר אית להו סוף פ"ק דנדה (דף ח.) דאין הלכה כר' אליעזר בסדר טהרות אלא בד' והך בסדר טהרות היא: בהעלם אחד חייב. אפילו בשתי
נמי מפסיק מצר וחצב דתנן
הנכנס לבקעה בימות
רשויות ותימה דאמר רבא בפ' המוציא יין (שבת דף פ. ושם) הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב מה
הגשמים מש"ה נסיב ימות
הגשמים כדאמרן דבימות
צריך דרך עליה הא לא בעי הכא (ל) אלא לרשות אחת אפילו רחוקות זו מזו ויש לומר דודאי בלא דרך עליה חייב והא דנקט דרך עליה
הגשמים מונעין דריסת
לאשמועינן דאם העביר תוך ג' לחצי גרוגרת המונחת דחייב אע"ג דלא הוי תוך ג' לקרקע יב והקשה ר"ח לרבי יוסי דב' רשויות אמאי פטר
הרגל והוי כרה"י וקי"ל
והאמר בפ' הבונה (דף קד:) כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וגרס ר"ח מרשות אחת
ספק טומאה ברה"י ספיקו
טמא דגמרינן מסוטה
חייב משתי רשויות פטור אם הוציא חצי גרוגרת משתי רשויות לרשות הרבים פטור יג אבל אם ברשות אחת לקחה אפילו חלקה והוציאה לשתי
ואפ"ה אם אמר הלכתי
רשויות חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ולר"י נראה דלאו פירכא היא דלא דמי דהתם שם המלאכה כתיבה וכתיבה נגמרה
(מ)
למקום הלז בבקעה זו
והטומאה היתה מעבר
כשיכתוב שתי אותיות ואפי' רחוקות זו מזו אבל הכא שם המלאכה היא הוצאה וכשהוציא לשתי רשויות אכתי לא נגמרה הוצאה עד שיקרבם יד:
למצר או לחצב ואמר איני
אבל
יודע אם נכנסתי למקום
הטומאה שמעבר לחצב ר"א מטהר דהוי הפסק: אבל לשבת לא. דלאו הפסק לשבת דלא הוי כשתי רשויות: רבא אמר. אפי' לשבת הוי הפסק כדאמר לקמן אפי' פיסלא: לרשות אחת שתיהן. כגון מרה"י לרה"ר חייב דמצטרפי:
לשתי רשויות פטור. היינו לשתי רשויות כגון אם היה עומד בבית דיש לו שני פתחים אחד פתוח לרשות הרבים ואחד פתוח לרשות אחר והוציא חצי גרוגרת בפתח זה וחצי גרוגרת בפתח זה:
א) לכאורה צ"ל ואותו שביל דמונעין ממנו בימות הגשמים לא חשיב להפסיק אא"כ הוי קבוע וכו'.