עב:
המוכר
את הבית פרק רביעי בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכי
והיינו דקפריך ואלא קשיא הואיל ויונקין כו'. כמו וליטעמיך אדמקשי'
גרסינן ואילו רבי יהודה ור"ש הקדיש ואח"כ מת אביו כשדה
ע א ב מיי' פ"ד מהל'
א) ערכין יד. כו: גיטין מח.,
ב) פאה פ"ו מ"ו, ג) [צ"ל
ערכין וחרמין הל' כח
אחוזה דמיא. ולא גרסינן היכא דמת אביו ואח"כ הקדישה
לרב הונא תקשי דר' שמעון אדרבי שמעון דהכא שמעינן ליה בעין
❖
סמג עשין קלא:
ברבי],
רעה מקדיש ולעיל קאמר הואיל ויונקין כו' דמשמע הכל הקדיש
לא צריך קרא דשפיר צריך קרא לכך אלא ר' יהודה ור"ש דידעי
עא ג מיי' שם הל' יז:
עב ד מיי' פכ"ו מהל'
לחרוב שלו: ה"ג אלא ר"ש לדבריהם
בעין יפה ולא שייר קרקע
מסברא דהוא הדין הקדישה ואח"כ מת אביו משום דאזלי בתר פדיון
מכירה הל' ג סמג עשין
תורה אור השלם
דרבנן כו'.
אלא בהשולח (גיטין דף מח.) גרסינן
ושינויא הוא דקא משני
פב טוש"ע ח"מ סי' רטו
1 וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ
ליה והסופרים טעו וכתבו גם כאן:
דלא תקשי למאי דאמר רב הונא [עא.]
סעיף ה:
ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש
קרא אשכחו ודרוש. ה"נ הוה
עג ה מיי' פ"ה מהל'
אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ
❖
ואפילו לרבי עקיבא כו' ולא תקשי
אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו
מתנות ענים הל' יד:
יַקְדִּישׁ לַיְיָ: ויקרא כז כב
❖
נמי דר"ש אדר' שמעון כו': מקדיש
עד ו מיי' שם הל' יח:
מצי למדחי דבהא פליגי רבי
לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר
נמי בעין רעה מקדיש. דאפי' במה
יהודה ור"ש סברי קנין פירות א לאו
מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ושיורי משייר
הגהות הב"ח
כקנין הגוף דמי ולא איצטריך קרא
שהקדיש משייר לעצמו וכיון דלא
מוסף תוספות
לדידכו אודו לי מיהא דלא הקדיש אלא
(א) גמ' ואילו ר' יהודה ור"ש
למת אביו ואחר כך הקדישה דהא
הקדיש חרוב ושקמה לא הקדיש נמי
אפי' היכא דהקדישה ואח"כ
א. שהיתה קנויה לו לבן
חרוב המורכב וסדן השקמה ואמרי ליה
לגמרי הוה שדה אחוזה דהא בחיי
קרקע הצריך לו כמו גבי מוכר ושייר
מת אביו הוה שדה אחוזה
בחיי אביו לפירות לאכול
רבנן לא שנא במאי אוקימתא לה כרבי
מנא להו כצ"ל ותיבות היכא
הפירות ולא לגופה שהרי
האב לא היה לו כי אם פירות ולא
אילנות לפניו יש לו קרקע אפי' לר"ע
ב
דמת אביו ואח"כ הקדישה
עתיד לחזור ביובל. רש"י
שמעון אימא סיפא ולא עוד אלא אפילו
כמו שאמר רב הונא וכל שכן לרבנן:
איצטריך קרא אלא להקדישה ואח"כ
לא צריכי קרא כי איצטריך
ערכין כו: ב. [ד]כי מת
קרא נמחק: (ב) שם שיש
אלא לדידכו. דאית לכו בעין יפה יותר
מת אביו ולא משום דאזלי בתר פדיון
אביו קודם שהקדישה הוא
הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את
בו סאתים ושכחו אינו
דקא ירית לה לגופה ושדה
ורבי מאיר סבר כקנין הגוף דמי
מדאי גבי הקדש אפי' להקדיש בור
הקרקע כשהוא פודה פודה את האילנות
שכחה: (ג) רשב"ם ד"ה
אחוזה היא. שם. ג. אבל
ואיצטריך קרא למת אביו ואחר כך
וגת שאינם בכלל שדה די היה לכם
דהא שמעינן וכו' בעלמא
הקדישה בעודה שדה
בשוייהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים
היא דניזיל בתר פדיון
מקנה ואח"כ מת אביו לא
הקדישה שלא ירש כלום דמעיקרא
אילו עשיתם מקדיש כמוכר לר"ע
והכי משמע ליה: (ד) ד"ה
רביא לן קרא דתיהוי
בחמשים שקל כסף ואי ר' שמעון ליזיל בתר
נמי היתה שלו ג והכי הוה בעי לאוקמי
למימר ביה עין יפה לגבי מאי
שהיא שדה וכו' שדה אחוזה
אחוזה אלא שדה מקנה
פדיון וניפרקו אגב ארעייהו דהא שמעינן
אבל הקדיש ואח"כ מת
היא. שם. ד. עיין לעיל
פלוגתא בסוף השולח (שם):
דמקדיש בהדיא כגון המקדיש את
❖
אביו כצ"ל ותיבות ויחזור לו
עא: תוד"ה מדנפשייהו.
לדבריהם דרבנן. ולא מצי
ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין
השדה הקדיש כל הקרקע כולו בעין
א) א
ביובל נמחק: (ה) ד"ה ה"ג
וכו' ואם את שדה מקנתו
ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת
למימר דסברא
יפה ולא שייר מן הקרקע כלום לצורך
שאינה מקצת וכו': (ו) בא"ד
רבינו גרשום
❖
דנפשיה קאמר דהא לדידיה אפילו
חרוב שלו נמצא יונק מן ההקדש
אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל
דכמעט קט היא בכלל:
הקדיש אילן לא הקדיש קרקע כדקתני
וקדוש אבל בור ודות ושובך וכל הנך
אלא קשיא. הך דקתני מתני'
ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה
1
ר' שמעון אומר המקדיש
בברייתא כ"ש דלא הקדיש עם השדה
דאמרן לעיל [שם] דאינן בכלל שדה לא
אחוזתו שדה שאין ראויה להיות שדה אחוזה
את השדה הקדיש חרוב
מוסף רש"י
קרקע הצריך לאילן כדפרישית לעיל :
ליקדשו שהרי אין דעתו להקדיש
וסדן שקמה וקתני הכא מ"ט
ד
יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי
מנין ללוקח שדה מאביו
הואיל וינקי משדה הקדש
יותר ממה שהוא מפרש: ואמרי ליה
הדרן עלך המוכר את הבית
כו'. שדה אחוזה אם הקדישה
אלמא דס"ל לר"ש מקדיש
רבי יהודה ורבי שמעון רבי מאיר אומר מנין
רבנן לא שנא. כלומר לא חשו
ולא גאלה קודם היובל ומכרה
בעין יפה מקדיש והקדיש
ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדיש מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה
גזבר לאחר אינה נגאלת עוד
כל השדה ה"נ מקדיש
לדבריו דהא קאמרי הקדיש את כולן
וכשהיא יוצאה ביובל מיד
אילנות בעין יפה הקדיש
תלמוד לומר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה
דמדמו ליה לנותן מתנה שנותן
הלוקח מן הגזבר מתחלקת
והקדיש הקרקע ומקומן.
לכהנים שנאמר (ויקרא כז)
ומשני לעולם ס"ל לר"ש
אחוזה יצתה זו שהיא שדה אחוזה ואילו רבי יהודה ורבי שמעון (א) היכא דמת
ומקדיש בעין יפה כל מה שבשדה
ואם לא יגאל את השדה
מקדיש בעין רעה מקדיש
הואיל ושייך גביה דשדה פורתא
אביו ואחר כך הקדישה לא צריכי קרא כי אצטריך קרא היכא דהקדישה
וגו' והיה השדה בצאתו וגו'
ושייר הקרקע והאי דקאמר
ב
ושדה מקנה כשהקדישה ולא
הואיל וינקי משדה הקדש
ומהשתא מיתוקמא מילתיה דרב
ואחר כך מת אביו מנא להו אי מהאי קרא אימא לכדרבי מאיר הוא דאתא
גאלה ומכרה הגזבר כשהיא
דמשמע בעין יפה מקדיש
הונא אפילו כרבי עקיבא כדאמרן
יוצאה ביובל חוזרת לבעלים
לדבריהן דרבנן קאמר להו
אלא לאו משום דאזלי בתר פדיון אמר רב נחמן בר יצחק לעולם בעלמא רבי
מעיקרא: ליזיל בתר שעת פדיון.
הראשונים שמכרוה למקדיש,
וכו': מקדיש נמי בעין
יהודה ורבי שמעון לא אזלי בתר פדיון והכא קרא אשכחו ודרוש א"כ לכתוב
שנאמר בשנת היובל ישוב
רעה מקדיש ושיורי משייר
דהא עכשיו הכל קדוש אילנות בהדי
השדה לאשר קנהו מאתו וגו'
אפי' חרוב ושקמה והקרקע
קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי שדה אחוזתו מאי אשר לא
קרקע והכל קרוי שדה: דהא שמעינן
(גיטין מח.). והקדישה. בחיי
של מקומן: הואיל ויונקין
אביו בעודה בידו שדה מקנה
משדה אחוזתו את שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו שראויה להיות
משדה הקדש אבל בור ודות
ליה כו'. וסברא בעלמא היא (ג)
(שם). ואחר כך מת אביו.
דלא מכחשי בארעא לא.
שדה אחוזה אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו ותורת
והכי משמע ליה קרא [ויקרא כז] ואם משדה
ונעשית לו אחוזה (שם) אע"ג
ורבנן אמרו ליה ל"ש. דכי
דבשעת הקדש הואי שדה
היכי דהקדיש חרוב וסדן
אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך
קרקע עליו תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש או זבין שני אילנות והאי יש לו
ג
מקנה, הואיל ולאחר שמת
שקמה ה"נ הקדיש בור
עכשיו בשעת פדיון בית זרע חומר
קרקע תורת קרקע עליו דלא מזדבן אגב ארעא ואמר רב הונא עומר שיש בו
אביו הוי שדה אחוזה (ערכין
ודות אע"ג דלא מכחשי
ד
יד.). מנין שתהא לפניו
בארעא ולעולם ברייתא
שעורים וגו': המקדיש שדה מקנה
סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים
ה
כשדה אחוזה. אם לא
דערכין ר"ש היא: במאי
פודהו בשוייו כדכתיב בהדיא בפרשה
גאלה ומכרה הגזבר שיוצאה
אוקימתא להך ברייתא
שכחה שנים והוא אינן שכחה תורת גדיש עליו דתנןב) ו עומר שיש בו
לכהנים ביובל (גיטין מח.)
[שם] אבל בשדה אחוזה קצב הכתוב זרע
דערכין כר"ש. אי ר"ש
סאתים (ב) שכחו אין שכחה אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש חרוב
ונפדית בחמשים שקלים ולא
אימא סיפא וכו' וניזיל
חומר שעורים בחמשים שקל כסף:
בשויה (ערכין יד.). אשר
בתר שעת הפדיון. דכי קא
המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת רבי מנחם (בר) יוסי ורבנן
ג)
ואחר כך מת אביו. וכ"ש אם מת
לא משדה אחוזתו. קרא
פודה הני אילנות בההיא
יתירא הוא (גיטין מח.).
שעתא הקרקע נתקדשה.
ולימא
אביו תחלה ואחר כך הקדישה
שדה שאין ראויה. בשעה
ואמאי פודה את האילנות
דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש: כשדה אחוזה. לפדותה בסלע ופונדיון לשנה: ואם את שדה מקנתו וגו'. וסיפיה
שהקדיש, להיות לו שדה
לבדן בשווייהן. ליפרקינהו
אחוזה לעולם (שם) יש לה דין
אגב קרקע כשיעור בית
דקרא ונתן את הערכך: שדה שאינה ראויה. בשעת הקדש להיות שדה אחוזה היום ולמחר כגון שלקחו מאחר אי נמי מאביו
שדה מקנה לפדות בשוויה
זרע חומר שעורים כו':
ולא מת קודם היובל. וקא ס"ד השתא דקרא לא כמר דייק ולא כמר דייק אלא לפי סברת דבריהן מפרשים הפסוק דס"ל
(ערכין יד:). יצתה זו כו'.
ללוקח שדה מאביו. שקנאה
וכל שכן מת אביו ואחר כך
ממנו: מנין שתהא לפניו
לרבי שמעון דאזלינן בכל הקדשות בתר שעת פדיון כקנין כל דבר שאין לוקחין את החפץ אלא לפי שוויו בשעת מקח: שהיא שדה
הקדישה, דבשעת הקדש כבר
כשדה אחוזה. אע"ג דקנאה
אחוזה. בשעה שהקדישה דאילו לא מת אביו היתה חוזרת ביובל לאביו כדכתיב [שם] בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו ועתה כשמת
היתה אחוזה (גיטין מח.). ר'
מאביו ופריק ליה בדין שדה
מאיר אומר. זו אינה שדה
אביו הרי היא לו שדה אחוזה ויחזור לו ביובל אבל הקדישה ואח"כ מת אביו ס"ל לר"מ דאינה כשדה אחוזה: לכדר"מ הוא דאתא.
אחוזה זרע חומר שעורים
(ד)
אחוזה וחוזרת לו מחמת אביו
בחמשים שקל כסף: ת"ל
דמרבוי אחד אין לך לרבות אלא ההוא דדמי טפי לרבויי אלא [לאו] משום דאזלי מסברא בשעת פדיון ומפרשי ליה לקרא לפי דעתם:
שמכרה לו וקרא כי אתא למת
אם את שדה מקנתו
קרא אשכחו. דמרבי ליה בהדיא אבל בעלמא ניזיל גבי שעת הקדש לחומרא דכיון דקדשו אילנות לדמיהן אין לנו להפסיד הקדש:
אביו ואחר כך הקדישה אתא
אשר לא משדה אחוזתו
(שם). ואחר כך הקדישה.
יקדיש וחשב לו הכהן את
א"כ. כדר' מאיר דלא ריבה הכתוב בדין שדה אחוזה אלא מת ואח"כ הקדיש: ה"ג לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו מאי משדה. דהכי
דבשעת הקדש הויא שדה
מכס' ופודה אותה בשוויה:
משמע קרא ואם את (ה) השדה מקנה שאינה מקצת שדה אחוזה אבל אם היא שדה אחוזה מקצת דהיינו הקדישה ואח"כ מת אביו
אחוזה אבל הקדישה ואחר
שדה מקנה. דעלמא שאינה
כך מת אביו אינה אלא
ראויה להיות שדה אחוזה
דכמעט (ו) קנוי היא בכלל שדה אחוזה בשעת הקדש שהרי יכולה להיות שדה אחוזה אם ימות קודם היובל ולעולם בתר שעת הקדש
כשדה מקנה (ערכין יד:). לא
שאינה של אבותיו יפדה
אזיל: יש לו קרקע. כדין הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו [לקמן פא.] דחשיבותו לא תגרע כחו: דלא מיזדבן אגב ארעא. כדתנן במתני' [לעיל סח:] ואם
צריכי קרא. דאי צריכא
בשוויה: יצאה זו. שקנאה
קרא, הקדישה ואחר כך מת
מאביו שאם לא קנאה
היו שני אילנות והאי חרוב האילנות מכורין והאי אינו מכור ומשום רישא נקט סיפא: תורת עומר עליו. כשיש עמו שנים מצטרפין לשלשה
אביו מנא להו (גיטין מח.).
היתה ראויה להיות לו
עמרים ולא הוו שכחה: שני עומרים שכחה שלשה אינן שכחה. בספרי [תצא כד יט] מפיק ליה מהאי קרא ושכחת עומר בשדה (דברים כד) ולא
אי מהאי קרא. דאשר לא
שדה אחוזה שיורשה מאביו
משדה אחוזתו, דלמא לאו
להכי פודה אותה כדין
גדיש וגם עומר שיש בו סאתים מפיק ליה התם מדכתיב [שם] לקחתו למעוטי האי דאינו ניקח בפעם אחת יפה: תורת גדיש עליו. דאפילו
למעוטי הקדישה ואח"כ מת
שדה אחוזה דברי ר'
כשהוא לבדו אינו שכחה כדדרשינן בספרי [שם] עומר ולא הגדיש: חרוב המורכב וסדן השקמה. אם קדוש בכלל שדה אם לאו באנו למחלוקת
אביו אלא למעוטי מת אביו
יהודה ור"ש. אלמא אע"ג
ר' מנחם בר' יוסי ורבנן דלרבנן קדשי דבעין יפה מקדיש כדתנן במתניתין [לעיל עא.] ורבי מנחם בר' יוסי כרבי שמעון דבעין רעה מקדיש ואפי'
ואח"כ הקדישה, וכדדריש ליה
דהקדישה קודם שמת אביו
ר' מאיר (ערכין יד:). בתר
דאכתי בשעת הקדש לא
חרוב שיונק מן השדה לא קדיש דבעין רעה כל כך הקדיש את השדה ששייר מן השדה לצורך יניקת חרוב שלו וכדפרישית לעיל רבי
פדיון. וכיון דבשעת פדיון
הוה שדה אחוזה כיון
שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו כו'. והכי הוה שמיע ליה ריש לקיש מרבותיו דרבי מנחם ברבי יוסי סבירא ליה כרבי שמעון:
מת אביו, הויא ליה שדה
דבשעת פדייה הוה שדה
אחוזה (שם). קרא אשכחו
אחוזה אזלי בתר שעת
ולימא ודרוש. לרבויי מינה אף
פדיון. וה"נ אם איתא
דמוקמת כר"ש ליזל בתר שעת פדיון: לא צריך קרא. היכא דכי הקדישה היה שדה אחוזה כי איצטריך קרא וכו': ומנא להו. הקדישה ואח"כ מת אביו, דא"כ דלא מרבי אלא מת אביו ואח"כ הקדישה, לכתוב קרא כו' אשר לא אחוזתו. ולא לכתוב משדה (גיטין מח.).
הדרן עלך המוכר את הבית
לר' יהודה ור"ש דהיכא דהקדישה ואח"כ מת אביו דכשדה אחוזה ממש דמיא: אי מהאי קרא. דכתיב ואם משדה אחוזתו וגו':
אימא קרא לדרשה דר"מ קאתי. דהכי מסתבר קרא כר"מ: אלא לאו משום דאזלי בתר פדיון. אלא לאו ש"מ דלאו ר"ש היא
ואכתי קא מיבעי לך מני: אמר רב נחמן. לעולם ברייתא ר"ש. ודקא קשיא ליזל בתר פדיון דבההוא שעתא שדה אחוזה היא. ואי ברייתא דערכין [אליבא דר'] שמעון היא ליזל לבתר שעת פדיון. הכא לאו משום ההוא טעמא דאזלי בתר פדיון אלא מש"ה אמרי
ר"ש ור' יהודה דכשדה אחוזה דמיא אע"ג דהקדישה קודם שמת אביו משום דקרא אשכח ודרוש: א"כ. הוא כדאמר ר"מ ניכתוב קרא אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו דאי כתב הכי הוה משמע אותה אינה נפדית כי אם בשוויה אבל אותה שדה שלקחה
מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה ודאי הויא לפניו כשדה אחוזה ונפדית בבית זרע חומר שעורים: אי נמי. הכי מיבעי לקרא למימר אשר לא שדה אחוזתו מאי כתיב משדה אחוזתו ש"מ ראויה וכו': תורת אילן עליו. דהיכא דזבין ב' אילנות והאי חרוב מורכב
או סדן שקמה בהדייהו מצטרף בהדי שני אילנות וקנה קרקע דחשיב שדה אילן: תורת קרקע עליו. דלא מזדבן אגב ארעא דכי היכי כי מכר קרקע לא מכר לו בור ודות הכי לא מכר נמי האי חרוב וסדן דדבר חשוב בפ"ע הוא: תורת עומר עליו. דהכי קי"ל
דשני עומרין שכחה ג' אינן שכחה. ואם השנים הם כל אחד כשיעור עומר והאי עומר של סאתים הוה ביניהם השלישי לא לימא דהוי השנים שכחה והאי עומר גדול כמאן דליתא אלא מצטרף האי עומר גדול לשנים והוי ג' ולא הוי שכחה: ותורת גדיש עליו.
דאם שכחו לבדו לא הוי שכחה דאינו עומר אלא גדיש: