המוכר את הספינה פרק חמישי
בבא בתרא עד.
מסורת הש"ס
הגהות הב"ח
וגנו
אפרקיד. מכאן אר"ת דאפרקיד פניו למעלה ולא כמו שפירש
וגנו אפרקיד. שהיו שוכבין בפנים צהובות כשתויי יין: אפרקיד.
א) [עי' תוס' בכורות לז. ד"ה
(א) גמ' אחוי לך טורא
מפירין], ב) סנהדרין קי.,
דסיני אזלי: (ב) שם מופר
פניו למעלה. שיפינ"ש בלע"ז: ועייל טייעא תותי בירכיה כו'. כלומר
ר"ח בנדה (דף יד. ושם ד"ה אפרקיד) ובברכות (דף יג:)
א
ג) צ"ל שקל טייעא. יעב"ץ,
לך מופר לך והוא סבר:
ראיתי טייעא שהיה מהלך תחת ברכי המת רוכב על הגמל ורומחו
פניו למטה דאם כן לא היה יכול טייעא לרכוב תותי ברכיה ח):
ד) צ"ל עלייהו. רש"ש, ה) צ"ל
(ג) שם ארעא ורקיע'
פסקי חדא קרנא דתכלתא. משמע הכא שיש ציצית למתים
האדמה, ו) [במדבר טז],
אהדדי אזלי וחזאי דעביד
בידו ולא היה נוגע בו בברכיה. וליכא לפרושי דגובה הברכים כשיעור
ז) בס"א: שיאכילנו, ח) [וע"ע
כוי כוי שקלתא לסילתאי:
שיכול טייעא ללכת תחת ברכי המת
ויש לדחות שהיו נכנסין מחיים בקבר
(ד) שם עד למחר כי
תוס' פסחים קח. ד"ה
פרקדן], ט) [וע"ע תוס'
השתא הכא: (ה) שם
ורומחו בידו ולא היה נוגע בו דאי
כדאמר במדרש שכל ערב תשעה
וגנו אפרקיד והוה
זקיפא ברכיה דחד
ברכות יח. ד"ה למחר ותוס'
מתרתי זימיה. נ"ב ס"א
שיעורא קאמר ולא ממש חזא מעשה
באב היו הולכין כשהן חיים לתוך
מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב
אוסייה: (ו) רשב"ם ד"ה
פסחים מ: ובע"ז סה: ובנדה
❖
הכי הו"ל למימר ועייל פרשא תותי
קבריהם והיה בת קול יוצאת ואומרת
סא: ד"ה אבל],
ועייל טייעא וכו' ועייל גברא
גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה פסקי
ולא היה לו להזכיר
בירכיה כו' אי נמי ועייל גברא (ו):
הבדלו החיים מן המתים אבל יש
הטייעא הס"ד: (ז) ד"ה
חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה
שקלי (ז) קרנא. כנף הטלית להביאו
להביא ראיה מפרק התכלת (מנחות
שקלי חדא קרנא: (ח) ד"ה
לעזי רש"י
מסתגי לן אמר לי דלמא שקלת מידי מינייהו
כל אבא וכו' היינו ר' אבא
לפני חכמים ללמוד ממנו דין ציצית אי
דף מא.) דאמר שמואל כלי קופסא
בר בר חנה. נ"ב עי' תוס'
שיפינ"ש [שובינ"ש].
אהדריה דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו
❖
כב"ש אי כב"ה כדלקמן: ולא הוה
חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן
פ"ק דסנהדרין דף ה' ד"ה
שוכב על גבו.
רבה: (ט) ד"ה והוא רבה
לא מסתגי ליה אזלי אהדרתיה והדר מסתגי
מסתגי לן. בהמות שהיינו רוכבין
כשעשאן לכבודו פירוש לתכריכים
וכו' דמבול קאמר דכתיב:
לא היו יכולין לילך: כל אבא חמרא.
לן כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא
וההיא שעתא ודאי רמינן להו וכן יש
ב
(י) ד"ה היכא דנשקי. נ"ב
מוסף רש"י
לשון מהרש"ל ולא אוכל לידע
רבה בר בר חנה היינו רבי אבא
במדרש למה נסמכה פרשת מקושש
חמרא וכל בר בר חנה סיכסא למאי הלכתא
בלועי דקרח. מקום
איך הגיע על אותו מקום
בר (ח) חנה. וכמו כן רבינא כמו רב
לפרשת ציצית לומר לך שהמתים
עבדת הכי למידע אי כבית שמאי אי
שנתבלעו לשם עדת קרח
גובה שהיה קרוב לשמים הלא
אבינא: חמרא. כלומר שוטה כחמור:
חייבים בציצית וקשה דאמרינן בפרק
(סנהדרין קי.). בזעא. נקב
מהלך ת"ק הוא וגם איך לא
כבית הלל איבעי לך למימני חוטין ולמימני
שממנו יצא עשן (שם).
נשרף מהבלא כו' וצ"ע עכ"ל
סיכסא. שוטה כדאמרינן בחלק
מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא
ואמשינה במיא. שרה
ונראה לתרץ ע"פ דאיתא
חוליות א"ל תא אחוי לך (א) הר סיני אזלי
(סנהדרין דף ק:) עבדקן סיכסן:
ורבי יונתן הוו קא שקלי ואזלי בבית
דא"י גבוה מכל ארצות וא"כ
אותה במים, לשון משי ידיה
חזאי דהדרא ליה עקרבא וקיימא כי חמרי
(שם). אמר לי. ההוא טייעא
אפשר לומר אף דמשמים
למאי הלכתא. פסקת ליה משום
הקברות הוה שדיא תכילתיה דרבי
(שם קי:). ואמרי הכי משה
לארץ מהלך ת"ק מ"מ אפשר
חוורתי שמעתי בת קול שאומרת אוי לי
דבעית למיחזי אי הלכה כב"ש דפליגי
יונתן אקיברא א"ל רבי חייא דלי
אמת כו'. שנסה כמה
לומר דא"י גבוה יותר מן קצה
פעמים וראה שכל ל' יום עשן
ארץ שהוא מקום נמוך מהלך
שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כי
במסכת מנחות (דף מא:) דת"ר כמה
כנפך שלא יאמרו למחר באין אצלנו
א)
יוצא משם ושומע שאומרין
כמה מאות שנים בהליכות
❖
חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה
ועכשיו מחרפין אותנו ואי יש למתים
אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא
משה ותורתו אמת כו' (שם).
הגובה ומא"י לשמים אפשר
שאינו גבוה רק מאה שנה או
ובית הלל אומרים שלשה וכמה תהא
ציצית מאי מחרפין אותנו דקאמר
כל בר בר חנה סיכסא היה לך לומר מופר
יותר כפי הליכות רבה וההר
משולשת כו': איבעי לך למימני חוטין
וי"ל דאע"ג דיש להן ציצית מ"מ
לך (ב) והוא סבר דלמא שבועתא דמבול
עמד בא"י מקום של רבה
מוסף תוספות
וחוליות. מקמי דתיהדריה ותיתי
מחרפין אותם שמראין עצמן שהן
והיה יכול לילך להגיע לאותו
❖
הוא ורבנן א"כ אוי לי למה א"ל תא אחוי
ב)
[והשאר חסר]:
א. עיי"ש מה דמפרש בלשון
ותימא לן: חוליות. שלשה חוטין
חייבים ג והמתים פטורים כדאמר
אפרקיד. ב. כשלובשין
לך בלועי דקרח חזאי תרי ביזעי והוו קא
גדיל קרי חוליא במסכת מנחות [לט.]:
(שבת דף ל.) כיון שמת אדם נעשה
אותו למת, מטילין ביה
מפקי קוטרא שקל גבבא דעמרא ואמשינה
ציצית דאי לא רמינא דמי
רבינו גרשום
ג)
שנשבעתי. מן הגלות כדכתיב קראי
חפשי מן המצות אבל קשה על
ד
כליעוג, כלומר איפטר ליה
במיא ודעציתה בראשה דרומחא ועייליה
טובא בנביאים: והוא.
רבה בר בר
המנהג שנוהגים להסיר ציצית
ממצוות. רש"י מנחות שם.
פסקי. נקיט: חדא קרנא
ג. שאנו מראים עצמנו
דתכלתא. מן טלית שלהם
התם וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי אמר
חנה סבר דלמא שבועתא דמבול (ט)
מטליתות של מתים ואר"ת ששמע
בפניהם מקיימי מצות. תוס'
שהיו שוכבין בהם: כל
דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי
מזקני לוטי"ר לפי שציצית עדות הוא
לי אצית מאי שמעת ושמעית דהוו אמרין
נדה סא: ד. ואינו דומה
אבא חמרא. כלומר לרבה
מצווה ועושה למי שאינו
היו קורין אבא וחמור. כעין
נח וגו' (ישעיה נד) אותה שבועה היה
שקיים כל התורה דציצית עולה ת"ר
משה ותורתו אמת והן בדאין אמר לי כל
מצווה ועושה. תוס' פסחים
שקורין לרבינא אבינא:
רוצה להפר ויחריב את העולם במבול
וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג
מ: ה. וזה לא נהירא דגם
סיכתא. שוטה: למאי
תלתין יומי מהדר להו גיהנם להכא כבשר
ולפיכך לא רצה להפר: ורבנן. דקרו
ועכשיו שאין חשובין כל כך הרי
חיים עתה למה לובשים
הלכתא. פסקת ליה אי
בקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן
הלא לא קיימו כל התורה
למיחזי אי הלכה כבית
ליה סיכסא אמרי א"כ לא הוה ליה
הוא כאילו מעיד עדות שקר ה וה"נ
כולו. שם. ו. [דאל"כ]
שמאי דאמרי במס' מנחות
בדאין אמר לי תא אחוי לך היכא דנשקי
למימר אוי לי אלא משום דבכל צרתם
דרשינן במדרש ועשו להם ציצית
לעג גדול היה שדומה כמו
(דף מא ע"ב) דת"ר כמה
ארעא ורקיעא אהדדי (ג) שקלתא לסילתאי
שהיו אומרים הואיל ומת
חוטין הוא נותן בית
לו צר [ישעיה סג]: ביזעי. בקעים דכתיב
לדורותם לדור תם ואור"י דבימיהם
אין צריך עוד ציצית. תוס'
שמאי אומרים ארבע וב"ה
אתנחתא בכוותא דרקיעא אדמצלינא בעיתיה
ותבקע ה) הארץ אשר וגו' (במדבר טז):
היו כולן מקיימין מצות ציצית לפי
מנחות סא: ז. [ד]יתביישו
אומרים שלש. אמר רב
החיים, [ו]אם ישימו ציצית
הונא ארבע א) בתוך שלש
קוטרא. עשן: שקל גבבא דעמרא.
שהי' לכולן טליתות של ד' כנפות
ולא אשכחיתה אמינא ליה איכא גנבי הכא
לכולן הוא יותר לעג לרש
ומשולשת ארבע ור' יהודה
לקח גיזת צמר ושראה במים: איחרך
ולכך היו עושין להן אף במותן אבל
ו
אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר נטר
שבחייו לא קיים ובמותו
אומר שלש בתוך שלש
יקיים. שם. ח. שאפי'
ומשולשת שלש אמר רב
איחרוכי. הנהו גבבי אע"פ ששרויין
עתה שאין לכולן בחייהן אין לעשות
עד למחר הכא ומשכחת לה רבי יוחנן
(ד)
במיתתן הם משונין מכל
פפא הלכתא ד' בתוך ג'
במים: אצית. הסכת ושמע: שמעית
במותן אפי' מי שהיה לו בחייו שלא
אדם. רש"י נדה עא.
ומשולשת ד' וכו'. למה
משתעי זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא
דקאמרי. שהרי ירדו חיים שאולה :
לבייש את מי שאין לו וכענין זה
ט. ואע"פ שהגמ' חולק
[לך] למיעבד הכי איבעי לך
ו)
ז
וחזינן ההוא כוורא דאפקיה לרישיה מימא
עליו, יש דברים שאנו
למימני חוטין וחליות כו':
כל תלתין יומין. כל ראש חדש: כבשר
מצינו בפרק בתרא דנדה (דף עא.)
מניחין הגמ' שלנו ואנו
אוי לי שנשבעתי. מן הגלות
ודמיין עייניה כתרי סיהרי ונפוץ מיא מתרתי
בקלחת. שמהפכין אותו כדי
בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג
עושין כספרים החיצונים
מי מפר: והוא. רבה בר בר
וכו'. תוס' ברכות יח. י. ויש
חנה סבר דלמא שבועתא
(ה) זימיה כתרי מברי דסורא רב ספרא
שתתבשל: (י) היכא דנשקי ארעא
נשים נדות מתות התחילו חיות
כאן עבירה. תוס' ע"ז סה:
דמבול קאמר ומש"ה לא
ורקיעא. מקום גבוה היה שם
משתעי זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא
מתביישות כו' ועוד דאנו סומכין
ח
הפר דשמא רוצה להחריב
העולם במבול. ורבנן אמרי
שנושקין יחד זה לזה ולאו היינו סוף
על מסכת שמחות (פי"ב) דאמרינן
וחזינן ההוא כוורא דאפקיה לרישיה מימא
ליה א"כ אוי לי לא היה
העולם דהא מהלך חמש מאות שנים
אבא שאול בן בטנית צוה את בניו
אמר אלא משום דבכל
והוה ליה קרני וחקיק עליה ד) אנא בריה קלה
צרתם לו צר: איחרוך.
הוי וא"י אמצעיתו של עולם היא
קברוהו תחת מרגלותיו של אבא
שבים והוינא תלת מאה פרסי ואזילנא
הנהו גבבי דעמרא אע"ג
כדכתיב (יחזקאל לח) יושבי על טבור
והטילו תכלת מאפיליוני פירוש
ט
דאמשינהו במיא משום
לפומא דלויתן אמר רב אשי ההוא עיזא
הארץ והיינו מקומו של רבה בר בר
מטליתו ויש לגרוס התירו מדקאמר
דגיהנם מתהפך לשם: תא
דימא הוא דבחישא ואית לה קרני רבי
ואחוי לך היכא דנשקי
חנה: סילתאי. סל לחם שלי: דהדר.
מאפיליוני ורבינו חיים כהן צדק
ארעא ורקיעא. לאו משום
יוחנן משתעי זימנא חדא הוה קא אזלינן
חוזר כדאמרינן בפסחים (דף צד:)
פירש דאנן קיימא לן כרבי יוחנן
דמיחזו ליה סוף העולם
ממש משום דמהלך ת"ק
בספינתא וחזינן ההיא קרטליתא דהוו קא
גלגל חוזר ומזלות קבועים: אוסייה.
דאמר (נדה דף סא:) מצות בטילות
שנה הוי העולם אלא מקום
נחיריו. ל"א מתרתי זימיה מיא והיינו
לעתיד לבא וההיא דמנחות איירי
מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות והדרי
הראה לו במדבר אחד
ששם נושקין ומגלגל גלגל
נמי נחירי: מברי דסורא. נהרות
אליבא דשמואל דאמר אין בטילות
לה מיני דכוורי דמקרי כרשא נחית
ונושקין השמים והארץ
שבסורא: בריה קלה.
מבריות
ולכך צריך שיהא לו ציצית דעתידין
יחד ולא מיחזו ליה
בר
ממש סוף העולם כי
קטנים שבים: לפומיה דלויתן.
צדיקים שיעמדו בלבושיהם ואם
אם ממקום הגלגל שמקיף
שיאכלני היום: עיזא דימא. שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן
יסירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית והמדרש
ז)
י
וסובב לשם: לסילתאי.
סל שלי: כתרי מברי
החולדה בשחיטת חולין (דף קכז.): דבחישא. חופרת בים בקרניה
נמי אתי כשמואל וההיא דלקמן יצתה בת קול ואמרה דביתהו
דסורא. ב' נהרות: דאית
לבקש אחר מזונותיה: קרטליתא. ארגז: דשמיה כרשא. כך שמו:
דרבי חנינא בן דוסא עתידה למישדא בה תכלת לצדיקים
ליה קרנא כעיזא דבחישא
לעתיד לבא אתיא נמי כשמואל ועוד אומר ר"י דהכי פירושו
בר
בהו. שחופרת בהן מים:
קרטליתא. קופסא: נחית
דההיא שעתא ודאי רמינן להו היינו שמשימין בו ציצית ומסלקים אותו מיד להודיע שקיים מצות ציצית לפי שהבגד חדש ולא הושם
בו ציצית מעולם צריך להשים בו וכן נוהגים בארץ אשכנז להשים ציצית בטלית של מת שיהא ניכר שקיים מצות ציצית ומיד מסירין ט):
א) לפנינו שם הגירסא ארבע
ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ותימה דאמאי אין הקדוש ברוך הוא מיפר בעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה (דף י.)
בתוך ארבע ומשולשת ארבע
דנדרים יש להן הפרה מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מיפר
בעצמו ואההיא קשה
דהיאך
מיפר לעצמו והאמרינן בפרק
אלו נדרים (נדרים דף פא:) לא יחל דברו מיכן לחכם שאין מיפר לעצמו והא
דאמר בפרק ארבעה
נדרים
גבי ההוא קצרא
דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה
ממש אלא כלומר
אשכח
פיתחא לנפשיה
אבל רבנן שרו ליה:
(שם דף כג.)
שמגיע