המוכר את הספינה פרק חמישי בבא בתרא עח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכי
תימא לרבנן ביטול מקח לית להו כו'. הוה מצי למיפרך מרישא
ה"ג וכ"ת ביטול
מקח לרבנן לית להו. כלומר דאונאה ודאי אית
כב א מיי' פי"ב מהל'
א) ב"מ נו:, ב) [בס"י לטעון],
ג) [צ"ל האיש מקדש], ד) אולי
מכירה הל' ח ופי"ג הל'
להו דמן התורה היא דכתיב לא תונו (ויקרא כה) אבל ביטול מקח לית
דקתני אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות כו'
❖
צ"ל והכי פירושו,
יג סמג לאוין קע טוש"ע
להו אלא סבירא להו יותר משתות כשתות עצמה דמי וקנה ומחזיר
מכלל דשאר דברים יש להן אונאה אלא משום דהוי מצי לדחויי הא
ח"מ סי' רכז סט"ו:
מני ר' יהודה היא: אבל בכדי שאין הדעת טועה [לא אימור]
כג ב מיי' פכ"ז מהל'
אונאה: והתנן. בפרק הזהב [ב"מ נו:]: ר' יהודה אומר המוכר ס"ת בהמה
מכירה הל' ה סמג עשין
הגהות הב"ח
מתנה כו'. אומר ריב"ם דליכא
ומרגלית אין להם דין אונאה ואמרו
פב טוש"ע ח"מ סי' רכ
(א) גמ' לא א"ל הכי לא לא
למיפרך מהכא לרב דאמר בפרק
סעיף ח:
לו כו'. ואמרי' בגמרא [שם נח:] עד כמה לא
וכי תימא ביטול מקח לרבנן לית להו ולא
כד ג ד ה ו ז מיי' שם הל'
הוא הדין: (ב) שם לעולם
❖
הוי אונאה אמר אמימר עד כדי
ג)האשה (קדושין דף מו: ושם) גבי מקדש
והתנן א) רבי יהודה אומר המוכר ס"ת בהמה
אימא לך בשאין עודן עליו:
ד טוש"ע שם סעיף ז:
דמיהן דהיינו יתר משתות לא הוי
אחותו אדם יודע שאין קדושין
(ג) רשב"ם ד"ה ומשני וכו'
ומרגלית אין להן אונאה אמרו לו א לא אמרו
הדמים ראיה היינו: (ד) ד"ה
אונאה אליבא דרבי יהודה ואפילו
תופסין באחותו וגמר ונתן לשם
בעודן וכו' נחום המדי
אלא את אלו מאי אין דמים ראיה נמי דקתני
לעזי רש"י
❖
להחזיר אונאה אלא מחילה היא דעביד
פקדון דהתם אין המעשה קיים
לרבנן:
דהוי ביטול מקח ואיבעית אימא כי אמור
ב
צינגל"ש [צינגל"א].
איניש דזבין להו ביוקר ומדקאמרי
כל עיקר אבל הכא לענין צמד
א
חבק (רצועת בטן
רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת
ליה לא אמרו דאין להן אונאה אלא
המקח קיים ואין סברא שמעות
של הסוס וכיו"ב).
מוסף תוספות
טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא
פוטרי"ל [פייטרי"ל].
אלו המנוין במשנתנו עבדים ושטרות
הצמד לא יחזיר והמותר יחזיר ומיהו
אימור מתנה יהב ליה: מתני' המוכר
א. [ד]אם איתא דמתנה,
חבק (חלק מהרתמה
❖
וקרקעות וטעמא יליף התם מקראי
האי שינוייא לא שייך באיזהו נשך
ג
הו"ל למימר ליה בפירוש,
ששמים על חזה האתון).
אבל לכל מילי אית להו דין אונאה
(ב"מ דף סג:) גבי האי מאן דיזיף
שהרי כיון שאין קנינו
את החמור לא מכר כליו נחום המדי אומר
קנין, גם חבירו מרגיש בו,
וביטול מקח כך פירשו רבותינו. ולא
פשיטי מחבריה ואשכח יתירתא אם
מכר כליו רבי יהודה אומר פעמים מכורין
ומה כסות עינים היא זה
רבינו גרשום (המשך)
נהירא דהא לא שמעינן להו מהכא
בכדי שאין הדעת טועה לא צריך
שאומר לשם קנין, א"ו
פעמים אינן מכורין כיצד היה חמור לפניו
לשם פקדון יהבינהו. תוס'
ומרדעת דברי הכל מכורין:
דאית להו ביטול מקח ביתר משתות
לאהדורי אימור במתנה יהבה ניהליה
רי"ד. ב. שאינו ראוי לא
ומשני ה"ה וכו' והא קמ"ל
וכליו עליו ואמר לו מכור לי חמורך זה הרי
אלא ש"מ דאיכא אונאה וצריך להחזיר
וי"ל דהתם ליכא למימר דפקדון
לרכיבה ולא למשאוי בלא
דאע"ג דאמר לו חמור וכליו
כליו מכורין חמורך הוא אין כליו מכורין:
אוכף ומרדעת, והא דתנן
כומני ודיסקא לא קני. דלא
הדמים. ונראה בעיני לפרש כן ואי אין
הוא שאינו יודע שיחזור וימנה אותם
גמ' אמר עולא מחלוקת בשק ודיסקיא
מכר את הקרון לא מכר את
לרכיבת אדם עומדין ולאו
הדמים ראיה לקנות בקר עם הצמד
ועוד אפילו יודע מסתמא כיון דלא
ד
הפרדות ואוקימנא לה
כליו ממש נינהו: מרכבתא
בשאין אדוקין בו, אע"ג
דנשי. בלע"ז שנבוג"א:
וכומני דתנא קמא סבר סתם חמור לרכוב
אמאי מתקיימת מכירת הצמד לגמרי
הודיעו שהן יתירות אין דעתו
דקרון אינו ראוי לכלום
אלא דרכיבת אשה. ששתי
אבל
בשאין עודן עליו
שלא יחזיר לו זה כלום ללוקח מאונאתו
לתבעו:
קאי ונחום המדי סבר סתם חמור למשאוי
בלא בהמה המושכת בו
שוקיה מצד אחד לא חשיב
מודה להו נחום המדי. לרבנן דלא
מ"מ הפרדות ראויות
שכן משמע לשון המשנה מכר את
רכיבה אלא משוי: איבעיא
קאי אבל אוכף ומרדעת קילקלי וחבק ד"ה
ה
לרכיבה ולמשאוי בלא
להו בעודן. על החמור
הצמד לא מכר את הבקר אבל מכירת
קנה והיינו דוקא בשק ודיסקיא
מכורין מיתיבי חמור וכליו אני מוכר לך ה"ז
הקרון. רבינו יונה.
בשעת מכירה אותו שק
הצמד מכירה מעלייתא היא ואמאי
וכומני אבל באוכף ומרדעת אפילו
ג. דמדקא סתים עולא
ודיסקא וכומני: מחלוקת.
מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי
ואמר אבל אוכף ומרדעת
דרבנן ונחום דרבנן סברי
לא מיבעיא דאונאתו היה לו להחזיר
אין עודן עליו קנה דתכסיסי דחמור
ד"ה מכורין ש"מ דאפי'
אע"ג דבשעת מכירה עודן
ואת החבק אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני ב
❖
אילו נתאנה שתות אלא אפילו ביטול
הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו
ג
אין עודן עליו מכורין. ר"ן.
עליו לא מכרן משום
ובקונט' לא פירש כן: או דלמא
ובזמן שאמר לו היא וכל מה שעליה הרי
דלאו לרכיבה עומד אלא
מקח ליהוי מן הדין דהא נתאנה יותר
למשוי ונחום המדי סבר
כולן מכורין טעמא דא"ל חמור וכליו הוא דקני
בשאין עליו מחלוקת.
משתות טובא. וכ"ת רבנן לית להו לא
ה"נ הוה מצי
הואיל דבשעת מכירה עודן
רבינו גרשום
עליו זבין ליה: או דילמא
אוכף ומרדעת הא לא א"ל הכי לא (א) הוא
החזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח
למימר או דלמא בין בזו ובין בזו
ולא והתנן (ב"מ נו:) ר'
בשאין עודן עליו מחלוקת.
יש
ביתר משתות אלא בכל ענין קנה ולא
מחלוקת:
ספרים שכתוב
הדין דאע"ג דלא אמר ליה חמור וכליו נמי
יהודה אומר אף המוכר
דרבנן סברי לא שייכא
ס"ת. בדמים יקרים וכו'.
לחמור ונחום סבר שייכא:
יחזיר לו כלום שאין לנו לכופו בב"ד
בהן מאי לאו ר' יהודה טעמא
אוכף ומרדעת מכורין והא קמ"ל דאע"ג
אמרו לו לא אמרן. דאין
ת"ש. דקתני סיפא דברייתא
לכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים
דנחום קא מפרש לא ר' יהודה
להם אונאה: אלא את
דחמור וכליו (דקתני) ובזמן
דאמר ליה חמור וכליו שק ודיסקיא וכומני
והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את אלו
טעמא דנפשיה קאמר והכי פריך
אלו. העבדים והשטרות
שאמר לו הוא וכל מה
ד)
לא קני מאי כומני אמר רב פפא בר שמואל
והקרקעות וההקדשות אבל
שעליו דהיינו כשעודן
אבל שאר דברים יש להן אונאה וצריך
מאי לאו ר' יהודה שמע לנחום דלא
בהמה ושאר מילי אמרו
עליו כולן מכורין אי
מרכבתא דנשי איבעיא להו בעודן עליו
ו
ז
להחזיר ואמאי אמרינן במתניתין אין
מחלק בעודן עליו בין א"ל חמורך
דיש להן אונאה ומתבטל
אמרת בשלמא בעודן עליו
מחלוקת אבל בשאינן עליו מודה להו נחום
המקח: ומשני מאי אין
מחלוקת דרבנן והכא אמאי
הדמים ראיה דמשמע שהמכירה
זה בין א"ל חמורך הוא אלא לעולם
הדמים ראיה. דקתני מתני'
כולן מכורין משום דפירש
המדי או דלמא בשאינן עליו מחלוקת
תתקיים לגמרי ולא יחזיר לו מוכר
קנה בעודן עליו וא"ל ר' יהודה דיש
דודאי הוי בטול מקח
לו ואמר לו הוא וכל
הואיל שנתאנה. אבל אכתי
שעליו. הא סיפא דקתני
ללוקח ממעותיו כלום והאי דקאמר
הפרש א"נ מפרש ממש ולא פליגי:
אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום ת"ש
להיכא דמכר את הצמד
בזמן שאמר לו דיקא כרבנן
כולהו דטעמא דאמר לו הא לא
גמרא וכ"ת ביטול מקח לית להו לאו
ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן
לא מכר את הבקר: ואי
בעית אימא כי אמור רבנן
אמר לו לא. ואילו נחום
דוקא דהוא הדין דמאונאת שתות
מכורין אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת הא מני רבנן היא אלא אי אמרת
אונאה ובטול מקח. הני
סבירא ליה כיון דעודן עליו
קפריך אלא משום דקפריך וליהוי
מילי בכדי שהדעת טועה
אע"ג דלא אמר ליה הוא
בשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין הא מני לעולם
ביטול מקח דרבותא קפריך מש"ה
דהיינו כגון שתות דלא קים
וכל מה שעליו מכורין. אלא
(ב) בשאין עודן עליו מחלוקת ורבנן היא ואימא ובזמן שאמר לו הוא וכל מה
ליה לאינש אם נתאנה או
אי אמרת בשאין עודן עליו
קאמר נמי וכ"ת ביטול מקח כו':
לאו. אבל מתני' להיכא
מחלוקת אבל בעודן עליו
שראוי להיות עליו תא שמע רבי יהודה אומר פעמים מכורין פעמים שאינן
ומשני מאי אין הדמים . היינו
(ג)
דמכר לו את הצמד במאתים
אע"ג דלא אמר ליה הוא
זוז דאפ"ה לא מכר לו את
וכל מה שעליו הרי אלו
מכורין מאי לאו אמאי דקאמר תנא קמא קאי רבי יהודה לא רבי יהודה
ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות
הבקר ודאי אין הדעת טועה
מכורין הא סיפא דקתני
את הבקר להתקיים המכר אלא לא
מלתא
בכך דודאי ידעי ליה דלא
בזמן שאמר דמשמע טעמא
שויא כולי האי ומתנה היא.
דאמר הכי מכורין הא לא
מכר את הבקר ויבטל המקח משום
אונאת יתר משתות: בכדי שהדעת טועה. וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה' בז' או ו' בח'
ומאי דקאמר ויהיב מאתים
אמר לא הוי מכורין אע"ג
והלכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או מאתים.
זוז מתנה הוא דקא יהיב
דעודן עליו. מני לא רבנן
ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינויא דחיקא הוא: אימור מתנה כו'. יש לנו לומר דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה: מתני' כליו.
ליה: פיסקא המוכר את
ולא נחום הואיל דתרוייהו
החמור. סתם לא מכר את
מודו דכי עודן עליו אע"ג
בגמרא מפרש להו: רבי יהודה אומר כו'. כולה מיפרשא בגמרא: חמורך זו. כמות שהיא עם כלים שעליה: חמורך היא. כלומר
כליו: אמר עולא מחלוקת.
דלא אמר דהוו מכורין.
אם זו היא חמורך מכור אותה לי דהיינו כמוכר את החמור סתם. וסבירא ליה לרבי יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו:
דרבנן ונחום דמתני' בהני
ומשני לעולם אימא לך
כלים: בשק. שאוכל בו
בשאין עודן עליו מחלוקת
גמ' מחלוקת. דתנא קמא ונחום המדי בכלים העשויין למשוי החמור כגון שק ודיסקיא שעשוין ב) ליטול בתוכו משאוי ולתת על
החמור: ודיסקא. אותו
אבל בעודן עליו דברי הכל
החמור: וכומני. מרכבתא דנשי וכדלקמן וגם הוא ממין משאוי שהאשה יושבת כמשאוי דסתם חמור לרכיבת אנשים קאי: דת"ק
מרצוף שנושאין בו התבן
הוא מכורין. ודקא קשיא
לצורך אכילתו ומן עור
לך הא סיפא מני. אליבא
סבר. חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי הלכך המוכר את החמור סתם לא מכר אותם כלים העשויין למשאוי אלא אותם
עשוי: כומני. מפרש לקמן
דמאן איצטרכא למתניא.
כלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת. ונחום המדי סבר חמור למשאוי עומד וקנה כולן גם האוכף ומרדעת דלטעון משאוי
מרכבתא דנשים אוכף של
לעולם אליבא דרבנן. ולא
נשים דכל הני למשוי נינהו.
תימא בזמן שאמר הוא
על גבן עשויין: אוכף ומרדעת. בין לרכיבה בין למשאוי: קילקלי. צינגל"ש לקשור האוכף בחבישת החמור: חבק. פוטרי"ל. וצרכי
דת"ק סבר דמש"ה לא מכר
וכל מה שעליו דאי עודן
רכיבה הן: הא לא אמר ליה.
חמור וכליו אלא סתם מכר לו את החמור לא קנה את האוכף ומרדעת. ואם איתא לדעולא הא מני לא
הני דסתם חמור לרכיבה
עליו אע"ג דלא אמר הוי
עומד ולא למשוי ומש"ה
מכורין. אלא אימא בזמן
רבנן ולא נחום המדי אלא ע"כ באוכף ובמרדעת פליגי והא ברייתא רבנן היא: לא הוא הדין כו'. ורבנן היא ולא נחום המדי דלנחום
לא מכר הני דלאו כלי
שאמר הוא וכל מה שראוי
מיקנא קני נמי שק ודיסקיא וכומני: והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו. לא אהני האי ייתור לשון לטפויי שק ודיסקיא ולא קני
רכיבה הן: למשוי עומד.
להיות עליו דמשמע דבשעת
והני נמי משוי נינהו: אבל
מכירה אינן עליו דהשתא
להו כרבנן: בעודן עליו. הא שק ודיסקיא מחלוקת בעודן עליו בשעת מכירה אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום (ד) לרבנן
אוכף ומרדעת. היינו לבד
ודאי טעמא דאמר הוא
דאין מכורין ואפילו אוכף ומרדעת נמי אין מכורין אם אינן עליו: או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת. ואפ"ה אוכף ומרדעת
דלרכיבה עומד דברי הכל
וכל מה שראוי להיות עליו
קנה: ת"ש ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין. אפילו שק ודיסקיא וכומני ובע"כ בעודן עליו מיירי דהא קתני וכל
אפי' רבנן מודי דמכורין:
דמי כמו שישנן עליו והרי
חבק. לועזין ציגל"א:
הן מכורין הא לא אמר
מה שעליו ואפ"ה קתני רישא דאינן מכורין בכלל החמור עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליו כדקתני סיפא: אי אמרת בשלמא בעודן עליו
קילקלי. פושל"א: טעמא
לא: ת"ש ממתני' ר' יהודה
מחלוקת הא מני רבנן היא. דאמרי לא מכר את כליו אע"פ שעודן עליו: הא מני. לא נחום ולא רבנן דהא בעודן עליו מיירי ואפ"ה
דאמר וכו'. מש"ה מכר את
[אומר] פעמים מכורין וכו'.
א) מאי לאו ר' יהודה טעמא
האוכף ואת המרדעת הואיל
לא מכר מסתמא עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליה. וכי היכי דפריך מסיפא ה"ל לפרוכי מרישא דקתני בהדיא לא מכר אלא משום דעיקר
דנחום מפרש דכי אמר נחום
ופירש: הא לא אמר ליה.
פירכיה ממה דקתני וכל מה שעליה דמשמע בעודן עליו מש"ה אלימא פרוכי מינה דסיפא: ת"ש רבי יהודה אומר פעמים מכורין כו'.
דמכורין בשעוד עליו דהיינו
חמור וכליו אוכף ומרדעת
חמורך זה בכליו. אלמא
אין מכורין בסתמא וקשיא
ורבי יהודה בעודן עליו מיירי דהא קתני חמורך זו כליו מכורין דמשום דאמר זו דמשמע כמו שהיא טעונה מש"ה כליו מכורים. ואמאי
לעולא דאמר אבל אוכף
דבעודן עליו פליג נחום
דקאמר ת"ק קאי דשמעינהו דמיפלגי בעודן עליו למר מכר ולמר לא מכר ואתא איהו
למימר פעמים מכורין כו' ולהכריע ביניהם אתא:
עליה דרבנן: לא ר' יהודה.
מילתא
א) גי' רבינו בכאן הוא כמו שכ' התוס' כאן בשם יש ספרים וכפי' השני שכ' דר"י מפרש ממש ולא פליגי.