המוכר את הספינה פרק חמישי בבא בתרא פז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לך
ויפה לך קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה. כלומר החזק
ולגורן יפה. שכרו סלע בכל יום שבסלע היה יכול להשכיר עצמו אבל
קג א מיי' פ"ז מהל' מלוה
א) חולין דף קי., ב) צ"ל שכירות,
ג) [דאין שלוחו. רש"ל], ד) שייך
ולוה הל' יב סמג לאוין
בשביל הקדמת המעות אוזיל גביה: אסור. משום דמיחזי כי אגר
בקרקע ע"י יפוי דהוי כעין נעל וגדר כל שהוא ותהא שאולה
א
לע"ב, ה) [ועי' תוס' יבמות ג.
קצג טוש"ע יו"ד סי' קעו
נטר לי שנותן לו זה הפועל סלע (ב) בימות הגורן בשביל דינר שנתן לו
לך להיות כחצרך לענין זה שתקנה מה שעליה:
ד"ה דאמר וכו'], ו) [לפנינו
סעיף ח:
המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו והוזלו. לאו דוקא הוקרו והוזלו
קד ב מיי' פ"ג מהל'
ליתא], ז) [שם לא נמצא כלל
בניסן והמתין לו עד עכשיו: אבל אם שכרו מהיום. מאה יום במאה
ואפשר דצ"ל בגיד הנשה צה:
מכירה הלכה יח:
אלא שאין דרך לחזור בחנם:
דינר ונתן לו שכרו עכשיו ולגורן היה
קה ג מיי' פ"ד מהל'
וע"ע תוס' כתובות נו. ד"ה אמר
❖
נשברה לסרסור. פי' הקונטרס
יכול להשתכר הפועל בסלע דהיינו ד'
ותוס' חולין קי. ד"ה איכא],
מכירה הל' ח ועיין
ולגורן יפה סלע אסור להנות הימנו אבל אם
א
בהשגות סמג עשין פב
דינרין ליום כיון שמאותו היום ששכרו
שכרו מהיום בדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר
לפי שהסרסור קנאה
טוש"ע ח"מ סי' ר ס"ט:
קו ד מיי' פ"ב מהלכות
עושה עמו מותר שכל פעולת המאה
הגהות הב"ח
לעצמו וחוזר ומוכר לבעל הבית ותימה
ואי ס"ד כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר
שלוחין ושותפין הל' ז
ימים כיום אחד ארוך דמיין ולא הוי
דאם כן אמאי נקט נשברה ושבק
(א) במשנה נשברה לסרסור
לך ראשון ראשון קנה ה"נ קמא קמא מיפסק
סמג שם טוש"ע ח"מ סי'
אגר נטר לי שהרי מיד התחיל
הרכינה ומיצת הרי הוא של
קפה סעיף ז:
יוקרא וזולא דאיירי בה רישא הוי
פסק ואסור להנות הימנו מדינר ליום ולגורן
קז ה ו טוש"ע ח"מ סי'
מוכר וחייב להטיף לו
בפעולתו וכמו שהתחיל בפעולת ימי
ליה למימר היה סרסור ביניהן
שלש טיפין והחנוני אינו חייב
רלא סעיף ז:
יפה סלע מותר אמאי והא אגר נטר לי הוא
הגורן דמי. והא הכא דכי כור בשלשים
קח ז מיי' פ"ד מהל'
להטיף לו שלש: (ב) רשב"ם
והוקרו והוזלו ופי' ריב"ם היה סרסור
אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסיר
ד"ה אסור וכו' סלע ליום
מכירה הל' ח סמג
סאה בסלע הוא שהרי הזכיר לתת לו
ביניהם ומדד להן כדרך סרסורים
בימות הגורן: (ג) ד"ה לך ויפה
עשין פב טוש"ע ח"מ סי' ר
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רישא דלא
דינר ליום ולא קאמר ליה סתמא עד
שמודדין בשכר שנותנין להן ונשברה
וכו' קצת ונתכוין (לקנות) תז"מ
סעיף ט:
ב
קט ח מיי' פ"ב מהל'
ונ"ב נ"ל לנקות: (ד) ד"ה עד
ימות הגורן אני שוכרך במאה דינר
קא עביד בהדיה מהשתא מיחזי כי אגר נטר
החבית ע"י מדידה נשברה לסרסור
שלא וכו' וטעם כדפרישית
שלוחין הל' ז סמג שם
❖
ואפי' הכי קתני מותר וחייב להשלים
וכגון שלא היה מחמת אונס אלא
לי סיפא דקא עביד בהדיה מהשתא לא מיחזי
התם: (ה) תוס' ד"ה מי וכו'
טוש"ע ח"מ סי' קפה סעיף ז:
❖
וקשיא להני דאמרי ראשון ראשון קנה
רבו של רב היאך קאמר:
ע"י שלא נזהר יפה במדידה ג:
כי אגר נטר לי: ואם היה מחובר בקרקע
והשאר לא קנה וכיון שזה לא קנה
מי כאן תנא דליתנייה רב מדות.
ותלש כל שהוא קנה: משום דתלש כל שהוא
רבינו גרשום
אמאי מותר הא כיון דיכול לחזור בו דכל
מוסף תוספות
רבינו שמואל מגיה דאתנייה
קנה אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דאמר
אסור. דמיחזי כרבית שבשכר
ב
יום ויום חשוב ב) מכירה בפני עצמה
רב כלומר ששנה לו רב מדות משום
א. במכוש כל שהוא. שם.
שמקדים שכרו וממתין לו
ליה לך יפה לך קרקע כל שהוא וקני כל
הוי נמי אגר נטר לי לענין ימות הגורן
ב. לפיכך הסרסור חייב
עד אותו זמן מיקל לו
דקשיא לי' היאך יתכן שהיה רבו של רב
מה שעליה: מתני' המוכר יין ושמן לחבירו
בשמירת החביות כדין שומר
בשכרו. אבל אם אמר לו
שהרי בניסן נתן לו שכר ימות הגורן
ג
והא בימי רבא הוה כדאמרינן ביבמות
שכר. שם. ג. כעין גניבה
אני אשכירך בדינר היום כמו
ואינהו לא חיילי עד שיגיע ימות הגורן:
והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאת
ואבידה. ואשמועינן דאע"פ
ששוה מלאכתך עכשיו ואתן
(דף ג. ושם ד"ה דאמר) אמר רבא אמר
ותסברא. דליהוי אסור וכי זלזולי
שלא פירשו לו שהם נותנים
לך דינר מותר לעשות כן אע"פ
המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח
לי רב יצחק בר אבדימי וקשה לר"ת
ד
לו שכר על שמירת החבית
דלגורן מלאכתו יפה סלע.
בשכירות מי אסור בתמיה ואפי' היכא
ואם היה סרסור ביניהן נשברה החבית
אלא על המדידה הרי הוא
ולטעמך אם איתא דראשון
דבפ' כל הבשר (חולין דף קי. ושם ד"ה
ד
דהקדים לו הדינר מניסן ולא עשה
נעשה שומר שכר. שם.
ראשון קנה האי פועל כל
נשברה לסרסור וחייב להטיף לו שלש טיפין
איכא) אמר איכא תנא דאתניי' לרב כחל
(א) ה
ד. ואיך יתכן וכו' שהיה חי
יום ויום דומה כשנתות ולערב
עמו עד לגורן מדאורייתא שרי דלא
עד רבא, והלא ביום שמת רב
קנה שכירות של כל יום.
אחוי ליה לרב יצחק בר אבדימי א"ל
הרכינה ומיצית הרי הוא של מוכר והחנווני
ו
דמי לא להלואה ולא למקח וממכר
יהודה שהיה תלמידו של רב
כיון דיכול לחזור בו בכל
❖
אני לא שניתי לו כחל כל עיקר ולדבריו
אינו חייב להטיף שלש טיפין רבי יהודה אומר
נולד רבא. תוס' חולין קי.
ערב וערב מה שמקיל לו
דאית ביה אונאה וביטול מקח דהתם
ערב שבת עם חשכה פטור: גמ' הא מדה
הוה לי' למימר ממנו ואמר רבינו תם
בשכירותו שיכול ליטול בגורן
ה)
ודאי כי מוזיל גביה מכדי שויו בשביל
מאחרים דמי כמאן דיהיב ליה
דשני רב יצחק בר אבדימי הוו חד
רבית האי פועל בההיא הנאה
פי' רשב"ם העקרי
דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת
הקדמת המעות נמצא שנותן לו יותר
בימי רבי וחד בימי רבא כדאמרינן
דקא יהיב ליה השתא מלאכה
מכדי הדמים שקבל אבל שכר טרחו
מדה למוכר מדה דלוקח היא ואלא מדה
מתני' המוכר יין ושמן
שלא בזמן גורן ואמאי מותר:
בפ' כירה (שבת דף מ:) אמר רב יצחק
לחבירו. ה"ה לפירות ומשום
אמר רבא ותסברא. דהוי רבית
של אדם ליכא אגר נטר לי דדרך פועל
דמוכר משנתמלאת מדה ללוקח מדה דמוכר
בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר
סיפא דבעי לאשמועינן חייב
כי האי גוונא וכי לזלזולי
להשכיר עצמו בכל שהוא כשאין לו
להטיף לו שלש טיפין נקט יין
בשכירות. אם פועל מקיל
היא אמר ר' אלעא במדת סרסור והא מדקתני
רבי לבית המרחץ ואותו היה רבו של
ז
ושמן: והוקרו או שהוזלו. אחר
מה יאכל וכל מה שמקבל הפועל מבעל
ומזלזל בשכירותו ומשכיר
רב ומיהו הכא אומר רשב"א דעל
סיפא ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית
פיסוק דמים: עד שלא
עצמו בפחות מפועלים אחרים
הבית ריוח הוא אצלו והלכך הך סיפא
נתמלאת המדה למוכר. דבמדה
מי אסור ודאי אינו אסור
כרחך רב יצחק בר אבדימי הוא
נשברה לסרסור מכלל דרישא לאו בסרסור
ליכא צד רבית כלל והיינו דקפריך
שאינה של שניהם יש חילוק בין
ולא קשיא לרב ושמואל.
תלמידו של רב דאי ס"ד רבו של רב
נתמלאת המדה ללא נתמלאת
עסקינן רישא מדה בלא סרסור סיפא ח בסרסור
ומקשה כיון דאמרת דלזלזולי
מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דזלזולי
וטעמא כדפרישית התם [לעיל
(ה) היכי קאמר לר"א הא איתמר
בשכירות לא אסור א"כ מאי
עצמו: הרכינה ומיצית הרי הוא של מוכר:
בשכירות שרי רישא אמאי אסור
פה.] משנתמלאת המדה הוקרו
שנא רישא מסיפא דברישא
עלה אמר ר' אבהו ו) (א"ר יוחנן) והא
ללוקח דהשתא הו"ל כליו וקני
קאמר אסור. היינו טעמא
ליהנות ממנו: ומשני רישא. חומרא
כי סליק רבי אלעזר אשכחיה לזעירי אמר
א)
בסימטא ובחצר שהיא של
אפי' ר' יוחנן שהיה רבו של רבי אבהו
רישא כיון דלא עביד בהדיה
בעלמא הוא דכיון דלא קעביד בהדיה
שניהם: היה סרסור ביניהם.
ליה מי כאן תנא דאתנייה רב מדות אחוייה
דבעל הבית השתא מלאכה
היה קורא את רב שהיה תלמידו של
והמדה שלו היא כדאמרינן
אבל מתנה עמו בשכירות
מלאכה עד שיבא הגורן והוא כבר
רב יצחק בר אבדימי א"ל מאי קא קשיא
רב יצחק בר אבדימי רבינו כדאמרי'
בגמרא. ודרך הסרסור לקנות
דהשתא שיעש' עמו לגורן
נתן המעות מקודם מחזי כרבית:
מבעה"ב ומוכר לאחרים
ומלוהו שכרו עד הגורן מיחזי
לך דתנן הרכינה ומיצית הרי הוא של מוכר
ז)באלו טריפות (חולין דף נד):
ומרויח וקני ליה כליו של
ומתמהין משום דתלש כל שהוא. מן
כי אגר [נטר] יהיב ליה פועל
והתנן דנטר וממתין לו עד הגורן.
והתנן
סרסור הואיל ולעצמו מודד
הפשתן קנה כל השאר המחובר
ואח"כ מוכר ללוקח והלכך
וסיפא הואיל דעבד מלאכה כל
בקרקע ואמאי מי קני האי במשיכה דהאיך: דא"ל. מוכר ללוקח: לך ויפה לך קרקע כל שהוא כך כתוב בספרים ישנים. כלומר לך
נשברה החבית נשברה לסרסור
יומא עד הגורן לא מיחזי כאגר
כדתניא נמי לעיל [שם] אבל אם
נטר ליה: פיס' לך ויפה לי
והחזק בקרקע לקנות פשתן המחובר בה דקרקע נקנה בחזקה [קדושין כו.] וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתני' לאשמועינן דחזקת קרקע
היתה מדה של אחד מהם
שם במקום הפשתן קרקע כל
מהני לפשתן ואע"ג דלא זבין ליה ארעא ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר המחובר וכגון דא"ל המוכר
ראשון ראשון קנה ה"נ קנתה
שהוא תלוש העשבים ויפהו
לו מדתו לסרסור ולא אמרינן
וקנהו לי ובההיא הנאה קנה
לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתייפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף נד.) האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא
מאחר שנוטל מזה ונותן לזה
לך שאר הקרקע לקנות (יד)
קני וה"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין (ג) לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה. כן נראה בעיני: מתני' המוכר יין ושמן.
הרי הוא שלוחו של לוקח ואם
הפשתן שעליה: פיס' עד שלא
נתמלאת נשברה ללוקח קמ"ל:
נתמלאת המדה למוכר דיכול
וה"ה לפירות אלא אגב דבעי לאורויי בסיפא חייב להטיף שלש טיפין נקט יין ושמן: והוקרו או שהוזלו. לאחר פיסוק הדמים: עד שלא נתמלאת
הרכינה. הטה על צדה לאחר
לחזור בו. אבל משנתמלאת
המדה. ובמדה שאינה של שניהם מוקי לה בגמ' ותנינא מה דתניא לעיל בברייתא [פה.] וטעם (ד) כדהתם כל זמן שלא נתמלאת הוי כליו של מוכר
שעירה ממנה את היין או
מדה ללוקח ברשות לוקח
השמן והטיף שלשה טיפין
ומשנתמלאת הוי כליו של לוקח ומיירי בסימטא או בחצר של שניהם: היה סרסור ביניהן. והמדה שלו כדמפרש בגמ' ודרך הסרסור לקנות
היא ואין יכול לחזור בה
ללוקח: ומיצת. שנתאסף מיצוי
המוכר. ואם היה סרסור ביניהן
מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרויח: נשברה לסרסור. דקני ליה כליו של סרסור לסרסור כדתניא לעיל [שם] ואם היתה מדה של אחד מהן ראשון
המדה לשולי הכלי במקום אחד
שהסרסור קונה מבעל הבית
ראשון קנה. וקא משמע לן דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח: הרכינה. הטה על צדה אחר שהטיף
הרי הוא של מוכר ולא של
ומוכר ללוקח בריוח ועד
לוקח דמתיאש בכך כדאמרי'
שהוא מודד לו נשברה החבית
ממנה שלש טיפין ללוקח: ומיצית. שנתאסף מצוי השמן לשולי הכלי: הרי הוא של מוכר. משום דהלוקח נתייאש כדאמרי' בגמ' [ע"ב]: וחייב להטיף
בגמרא [ע"ב]: וחייב המוכר
בידו נשברה לסרסור ומשלם
לו שלש טיפין. לאחר עירוי השמן והיין חייב עוד להטיף שלש טיפין מן הדבוק בדופני הכלי: והחנווני. טרוד הוא במכירתו ולכך לא
להטיף שלשה טיפין. מן הדבוק
הסרסור. והמוכר יין ושמן
בדופני המדה לכליו של לוקח
הזקיקוהו להטיף דאין לו פנאי: ר' יהודה אומר כו'. בגמ' [ע"ב] בעי ר' יהודה אהיכא קאי: גמ' אי מדה דלוקח היא. וליקני ליה כליו
חייב להטיף לו המוכר ג'
לאחר שעירה ממנה את היין
טיפין. ללוקח אחרי שמריק לו
כדתניא לעיל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה דהכא נמי בשיש שנתות במדה עסקינן כדאוקימנא [פו:] לההיא דלעיל דהא
והשמן לכליו של לוקח: החנוני.
הכלי. ואם אחר שהטיף לו הג'
טרוד הוא שמוכר כל שעה ולא
טיפין הרכינה המדה שהטה
סתמא קתני אפילו במדה שיש לה שנתות ואמר ליה הין בשתים עשר סלעים לוג בסלע: מדה דמוכר הוא. ואמאי קנה לוקח דהא אפילו
הזקיקוהו להטיף שלשה טיפין
אותה אצל הכותל ומיצית
אם תמצא לומר דברשות לוקח מיירי הא איבעיא לן לעיל [פה:] אם הכלי חשוב הפסקת רשות ולא איפשיטא וא"כ תפשוט ממתני' דכליו
דאין לו פנאי: ר' יהודה אומר
שנתמצה השיור שבתוכה
כו'. בגמ' [ע"ב] בעי אי ארישא
ונתקבץ למקום אחד אותו
של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח והוא הדין לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר: במדת סרסור. שהשאילה לשניהן וכדתניא
קאי אי אסיפא קאי: [גמ']
המיצוי הרי הוא של מוכר.
לעיל בברייתא [פה.] וטעמא כדפרישית [שם] ותנינא במתניתין מאי דתני בברייתא לעיל [שם] דארבע מדות: רישא. שהשאיל להם המדה והסרסור
אילימא מדה דלוקח. ומשום
והחנוני שטרוד הוא אינו
הכי קתני נתמלאת המדה
אינו שם וקא משמע לן דאינן שלוחיו של סרסור להיות המקח ברשותו ואף על גב דהמדה שלו ודרך סרסור למדוד במדתו להשתכר
חייב להטיף ג' טיפין ללוקח.
ג)
ללוקח: א"ה עד שלא נתמלאת
וכן בעל הבית ערב שבת
בלוקח הלוקח ממנו: סיפא. שהסרסור ביניהן דכיון שהוא שם והמדה שלו המקח ברשותו דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח ומשום
המדה. נמי אמאי למוכר ליקני
עם חשיכה פטור מלהטיף
הכי כי נשברה נשברה לסרסור דכליו קני ליה כדתניא לעיל ראשון ראשון קנה: הכי גרסינן מי כאן תנא דאתנייה רב מדות.
ליה נמי כליו של לוקח כדתני'
ג' טיפין לפי שטרוד הוא
לעיל [פה.] אם היתה מדה של
לצורך שבת. הא מדה דלוקח
כלומר היש כאן בארץ ישראל תנא שונה משניות וברייתות ששנה לו רב מדות מתני' דמיירי בדין מדות: ד) והתנן. גבי מפריש תרומה שתי
אחד מהן ראשון ראשון קנה
הוא וראשון ראשון קנה:
מדות ממאה אם הרכינה בעל הבית לאותה מדה שמדד בה התרומה ומיצת הרי הוא של תרומה ונותנו לכהן ובמתניתין נמי תיהוי של לוקח:
דאוקימנא [פו:] לההיא דא"ל
הכא במדת סרסור עסקינן
הין בשנים עשר סלעים לוג
שהשאילה לשניהן. מכלל
משום דרישא לאו במדת סרסור
בסלע אני מוכר לך ה"נ הוה
מוקמינן למתני' דהא סתמא קתני דבכל עניני' קנה מוכר כל זמן שלא נתמלאת המדה ואפי' היכא דא"ל הין בשנים עשר סלעים לוג מיירי כלל. ומתרץ רישא מיירי במדה של סרסור ובלא סרסור דאין הסרסור מודד אלא בעה"ב וסיפא מיירי
בסלע ואמאי הא מדה דלוקח היא: מדה דמוכר היא. ואמאי קנה לוקח דמתני' אפי' בסימטא מיירי ובסימטא לא קני לוקח בלא כליו נמי במדת סרסור ובסרסור עצמו דאיהו מודד להכי נשברה החבית נשברה לסרסור: לרב מדות. מתני' דהכא
או עד שימשוך או יגביה כדאמרינן [פד:] מדד [והניח] ע"ג סימטא לא קנה וכ"ש שהיה בכליו דמוכר. ואפי' את"ל דברשות אחד מהן
מיירי הא מיבעיא לן לעיל [פה:] אם הכלי חשוב הפסקת רשות או לא ולא איפשיטא וא"כ תפשוט ממתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח וה"ה לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר: במדת סרסור. שהשאילה לשניהם ותנינא במתני' מאי דת"ר לעיל [פה.] ארבע
מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה כו' בד"א במדה שאינה של שניהם אבל אם היתה כו': רישא. שהשאיל להם מדתו בלא סרסור כלומר שלא היה הוא לשם ואתא לאשמועינן דלאו שליחותיה דסרסור קא עביד לוקח ואע"ג שדרך סרסור למדוד במדתו ולהשתכר בלוקח
הלוקח ממנו הנ"מ בשישנו בשעת מדידה אבל ההיא היכא דליתיה לא קני שהרי עכשיו אין הלוקח קונה ממנו אלא מן המוכר: סיפא. בסרסור עצמו לשם והמדה שלו דזבין ממוכר ומזבין ללוקח הלכך נשברה לסרסור דראשון ראשון קנה כדתניא נמי לעיל [שם] ואם היתה
מדה של אחד מהן כו': נראה לי דה"ג מי כאן תנא דאתנייה רב מדות. היש כאן בארץ ישראל שום תנא שונה משניות וברייתות דמתני ליה רב מתניתא דמיירי רב במדות שמודדין בהן:
בכל הדפסים השמיטו בטעות פירוש הרשב"ם
העיקרי מכאן עד דף פ"ט ע"ב ד"ה ת"ר אין עושין את המחק צידו כו' וכן לקמן מן דף ק"ל ע"ב ד"ה אין למדין הלכה כו' עד קל"א ע"ב פשיטא בנו ואחר. ותחתיו הכניסו
פי' אחר כמ"ש בדף פ"ט ע"א בהערה לפי'
הרשב"ם בסוף העמוד. וז"ל בפי' זה העמוד יש פרישות נכריות כו' וכן יש עוד שלש הלכות כו'. כ"ז נעשה בד' וויניציא שנת רפ"א
ואחריו נגררו כל הדפוסים. ואנחנו ראינו להדפיס
במקומות הנ"ל גם את פי' הרשב"ם העקרי
כמ"ש
בדפוס פיזרו
בשנת רע"א וכדמוכח
מתוס' רי"ד שמביא פי' ההוא בשם הרשב"ם בדף פ"ח ע"א ד"ה אטו משום דגמר
בלבו.
ובדף פ"ט ע"ב ד"ה
כך אמרו לעהין טומאתן.
כ"ז הוכיח בס' ד"ס בהקדמת מס' זו וכתב
שגם
בפי' הראב"ד
כ"י שבידו
מביא את
הפי' הזה בשם
הרשב"ם
וכ"ה ברש"י שברי"ף כו'. ע"ש ובכ"ז
לא השמטנו גם את
הפי'
שנדפס בכל הדפוסים.
ומשנה לא זזה ממקומה.