פז: המוכר את
הספינה פרק
חמישי בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והתנן
הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. תימה אמאי הוי של
משום יאוש בעלים. שהלוקח מתיאש ומפקיר אותו מיצוי מפני שטורח
קי א מיי' פי"א מהל'
א) תרומות פי"א מ"ח, ב) רש"ל
מ"ז, ג) נדרים דף לא., ד) ס"א
תרומות הל' טו:
תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן נ' א"כ כמו
לו להמתין עד שיתמצה אבל (ג) תרומה לא שייך יאוש דמ"מ תרומה
קיא ב ג מיי' פ"ב מהל'
ל"ג ועיין רש"א, ה) צ"ל דהוי.
❖
היא ואסורה לזרים: ארישא קאי. דקתני חייב להטיף שלש טיפין
אותן מדות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה
שלוחין ושותפין הל' ב
רש"ש,
סמג עשין פב טוש"ע ח"מ
לעולם ואתא רבי יהודה למימר דבערב שבת אינו חייב: או אסיפא קאי.
ומיצה וי"ל דכשקרא שם על אותה מדה גמר בדעתו שתהיה כולה
סי' קפח סעיף ב:
תרומה עם המיצוי א ודוקא בתרומה
דקתני דחנווני פטור מלהטיף ואתא
ד מי' פ"ד מהלכות מכירה הל'
גליון הש"ס
אמר הרכינה ומיצה הוי תרומה אבל
איהו למימר דאינו פטור אלא בערב
יד סמ"ג עשין פב טוש"ע חו"מ
והתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה א"ל הא
ב
א
א)
גמרא אלא רבה ור"י. עי' ב"ק
סי' קפו וסי' ר סעיף יא [רב
❖
שבת עם חשיכה: ת"ש. דאסיפא קאי:
לענין מעשרות לא דהמרבה במעשרות
איתמר עלה אמר רבי אבהו משום יאוש
אלפס ב"מ פ"ח דף קכב.
דף קד ע"א תוס' ד"ה רבה:
(א)
מעשרותיו מקולקלין: משום יאוש
❖
מתני' מצאתי הגהת רבינו זקני
וברא"ש שם סימן יג].
בעלים נגעו בה: והחנווני אינו חייב להטיף
בעלים נגעו. הוי מצי לשנויי דהוי
אבי אמי מ"כ השולח בנו אצל
וכו': איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי
מוסף רש"י
חנווני ופונדיון בידו. שהוא שני
תרומה משום דאין ברירה דכשקרא
הגהות הב"ח
ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא
על מנת לבקרו. ואם אין בו
שם אין ידוע איזה יהא למטה:
איסרין להביא לו באיסר שמן ואיסר
(א) גמ' אמר ר' אבהו אמר
מום יקחנו (ב"מ פא.) אם יפה
אלא
ת"ש דתניא רבי יהודה אומר ערב שבת עם
צלוחית אבדה מדעת היא.
יתן לו החנווני וכן עשה מדד לו
רבי יוחנן משום יאוש: (ב) שם
יתן לו דמיו, ואם לאו שיחזיר לו
חשכה חנווני פטור מפני שחנווני טרוד:
כליו (נדרים לא.). ונאנס בידו.
אלא צלוחית כצ"ל ותיבת שבר
באיסר שמן והאיסר מסר לתינוק
ואע"ג דפונדיון נמי אבדה
נמחק: (ג) רשב"ם ד"ה משום
שנשבר, חייב. לוקח לשלם לו
מתני' השולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון
להביא לאביו האיסר והשמן. ומי
מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ
(ד)
ג
ב)
ב
גבי תרומה:
יאוש וכו' אבל
.
(שם)
(ד) ד"ה מצאתי וכו' ומי
כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר
שמפרש ונתן לו תינוק את האיסר
בידו) ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר
מכאן שיייך לעמוד הבא
הכישה. זה שאינו לפי כבודו,
שמפרש. נ"ב וצ"ל לפי פירוש זה
ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו
לחנווני וגם מפרש ואבד את האיסר
שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני
דלא גרסינן במשנה ופונדיון בידו
אם הכישה הכאה אחת להשיבה,
לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה
הוא השמן הלקוח באיסר טעות הוא
נתחייב בה. לאהדורה, הואיל
וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש:
ד
חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו
(ה) בא"ד וא"ת הא דתנייה
והתחיל (ב"מ ל:). כגון רב
מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי
ואינו לשון משנה וגם כשבעל הגמרא
לפונדיון במתניתין דידן לא
ספרא. בשאלתות דרב אחא
ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד
נמי דהוה פטור ה: וכגון שנטלה
תמיה בשלמא באיסר ושמן בהא
הוצרך יש לומר שכן דרך:
(שאילתא לו) והכי הוי עובדא,
התינוק ומדד חנווני לתוכה שחנווני פטור:
(ו) ד"ה ומודים וכו' חייב הס"ד
דרב ספרא היה לו חפץ אחד
חנווני על מנת לבקרה כדשמואל
פליגי מאי קאמר מי איכא פלוגתא
גמ'
ואח"כ מתחיל גמרא ה"ג וכו'
למכור ובא אדם אחד לפניו
בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן
כו'. וסיפא דקתני ומודים חכמים
באיסר והלא לא אבד אלא השמן
ישנים בשלמא הד"א: (ז) ד"ה
בשעה שהיה קורא ק"ש ואמר
לבקרה לבודקה אם שלימה:
לו תן לי החפץ בכך וכך דמים
סברי לאודועי שדריה ור' יהודה סבר לשדורי
לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק
ואם תאמר (ה) לתניי' לפונדיון במתני'
ג
(ח) ד"ה ע"מ לבקרו לבדקו:
ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש,
דפטור לאו דוקא ביד תינוק אלא
לא הוצרך שכן דרך רוב סחורותן
ליה שדרי' אלא שבר צלוחית אבדה מדעת
(ט) תוס' ד"ה הלוקח וכו' לכך
כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו
(ב)
פטור כשנאנסו בחזרה לפי
בדמים הללו והוסיף אמר תנהו
אפי' נטלה נמי ע"מ שלא לבקרה:
כי איסרין לא היו מצויין כפונדיונין
היא אמר רב הושעיא הכא בבעל הבית מוכר
הלוקח כלי מבית האומן ע"מ
שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי
לי בכך יותר, לאחר שסיים ק"ש
כמו שנוהגין במחציות שנותן פשוט
מינה סייעתא אההיא דהחזירה:
צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה חנווני על מנת
אמר לו טול החפץ בדמים
לבקרו ונאנס בידו חייב.
(י) בא"ד שפיר סייעתא
ומקבל מחצה ואוכל בדמי מחצה. כן
שאמרת בראשונה, שבאותן דמים
❖
לבקרה וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל
ג)
ד
אההיא דאמימר:
היה דעתי ליתנם לך (מכות כד.).
פירש זקני מ"כ: ושבר התינוק את
לכאורה נראה דחייב משום דחשיב
דהתם אפשר בתשובה. כל
כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו
הצלוחית. ונשפך השמן: ואבד האיסר.
כשואל דס"פ ד' נדרים (נדרים דף לא.)
זמן שלא הוליד ממזר יפרוש
חייב לימא דשמואל תנאי היא $ אלא רבה
הימנה ויתחרט, אבל מדות גזל
רבינו גרשום
מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת
שנתן לו החנווני עם השמן בדמי
את הרבים הוא ואינו יודע למי
ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנווני
הפונדיון שהביא לו: החנווני חייב
לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה
ו
יחזיר, ואע"ג דקי"ל יתקן בהם
דמיירי בה דין דמדות: הרי
צרכי רבים, לאו תשובה מעלייתא
היא של תרומה. דמה שמיצת
לשלם. הצלוחית והשמן והאיסר
מוכר צלוחיות עסקינן ואזדא רבי יהודה
שלו ועוד דבפ' האומנין (ב"מ דף פ:)
❖
היא (יבמות כא.).
לא הוי דבעל הבית דלהוי
וטעמא מפרש בגמ': שעל מנת כן
גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא
לטעמיה ורבנן לטעמייהו אי הכי אימא סיפא
חולין אלא כיון שמדד בה
שלחו. האב לבן אצל חנווני שימסור
תרומה הרי היא תרומה המצוי.
דקתני שלחה ומתה חייב ז אלא כשהחזיר'
מודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד
ומתני' קאמר דמוכר הוי
מוסף תוספות
החנווני לבן האיסר והשמן: ומודים
בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי
דהיינו בעל הבית: אמר ר'
התינוק ומדד חנווני לתוכה שחנווני פטור והא
חכמים לר' יהודה כו' שחנווני פטור.
שאלתה פטור ומסיק אמימר
א. ולהכי פרכינן הכא, דה"נ
אבהו התם במתני' להכי של
אמרת לאודועי שדריה אלא אביי בר אבין ור'
כיון שראוי לבא ליד לוקח
מוכר הוי דמשום יאוש בעלים
בצלוחית לבד אבל בשמן ואיסר חייב (ו).
דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא
וממדתו הוא למה לא יזכה בו
נגעו בה. שמתיאש הלוקח
חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו הכא במאי עסקינן
ה"ג בפי' רבינו חננאל ובספרים
שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה
ח
הלוקח, ופרקינן דהכא
מאותו מצוי שאינו רצונו
ישנים: גמ' בשלמא באיסר ושמן
כגון
מדינא, דלוקח בעי מיהוי,
להמתין עד שיתמצה כולו אבל
[דאמימר] הלוקח כלי מבית האומן
אלא שהם מוותרים אותו
הכא בתרומה לא ידע מאן
בהא פליגי כו'. האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית:
כו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש
למוכר, והיינו דאמרינן משום
נינהו בעלים דתרומה דלייאשו
ייאוש בעלים נגעו בה.
מיניה להכי הרי הוא של
לאודועיה. לחנווני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו
לכך פטור (ט) בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה
ריטב"א. ב. דקיי"ל עושה
תרומה. ר' יהודה ארישא קאי
אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה
חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח ורבי יהודה סבר לשדורי
אדם כל גורנו תרומה. רבינו
ולקולא דקתני רישא המוכר
יונה. ג. לא נאבד, [ולכן].
חייב להטיף לו ג' טיפין
ליה ביד בנו שדריה: אלא צלוחית. אמאי חייב חנווני לשלם:
חייב דהוי מטעם שואל א"כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל
ר"ן. ד. [ד]כיון שעכב
בכל עת מכירה ואתא ר'
אבדה מדעת היא. דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר
דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים (שם:) סייעתא לשמואל מיהו רש"י
הפונדיון לעצמו נתחייב
יהודה למימר ערב שבת עם
פירש בב"מ (שם) דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ"מ
הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו
בדמיו וחילופין, ובתשלומין
חשיכה פטור דהיינו קולא.
ט
גמורין נתחייב. רבינו יונה.
או דלמא אסיפא אחנוני קאי
מייתי מינה שפיר (י) אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא
החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון
ה. שכיון שהבעלים עצמן
ולחומרא דר' יהודה אומר
נושא שכר בחזרה אע"פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח
שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה
הניחוהו במקום שאין
ע"ש עם חשיכה החנווני פטור
משתמר אין החנוני חייב
מלהטיף אבל בשאר זמן חייב
יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה: בבעל
הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה
להחזירה במקום המשתמר.
להטיף. הוו שמעינן דאחנווני
הבית. האי שולח בנו מוכר צלוחיות הוא וניחא ליה שיקנה אותה
בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר"י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא
ר"ן. ו. ולא הנאת מוכר.
קאי כדאמר מפני שחנווני
רא"ש נדרים לא. ז. שהשואל
טרוד אותה שעה שקונין
חנווני אם ירצה לקנותה: שנטלה חנווני. מיד התינוק: לבקרה. (ז)
דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר
ממנו רבים: פיס' השולח
חייב בה עד שתבא ליד
אם שלימה היא על מנת לקנותה: כדשמואל. היא פלוגתא דרבנן
שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד
המשאיל. רש"י ב"מ פ:
את בנו כו' ונתן לו את
ח. הואיל ונהנה בשאילה
האיסר שיוליך לחנווני. שיבר
אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי
ורבי יהודה דבנטילה קנאה מיד שהרי מסתמא ימצאנה שלימה
מהני להיות עליה שומר שכר
התינוק את הצלוחית בחזירתו
(ערכין דף כא. ושם) ואין נראה לרשב"א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם
ויתכוין לקנותה והוא דקיצי דמיה כדלקמן [פח.] דקני ליה מיד וכשמחזירה
עד שתגיע ליד הבעלים:
עם השמן ואיבד את השמן
רש"י שם פא. ט. שאין
נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב
ליד התינוק הרי הוא כמשליכה לאיבוד ונאנס בידו קרינא ביה ולא
שקנה באיסר. חנווני חייב
האומן יכול לחזור בו, אלא
לשלם האיסר והצלוחית לבעל
לו ר"י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין
מיפטר עד שיחזירנה ליד בעלים עצמן שהרי משנטלה נתחייב
דעתו להקנותו לו לגמרי הוא
הבית. ר' יהודה פוטר חנווני
להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת
באחריותה (ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל בפ' ד' נדרים (נדרים לא:)
משנטלו וכו', אלא אי איבעי
שעל מנת כן שלחו. כלומר
ד)
לוקח למיהדר ביה הרשות
בעל הבית פשע ששילח ביד
בהליכה חייב כו'): ע"מ (ח) לבדקו. ולעכבו: ונאנס בידו. כגון שנפל
לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום
בידו, דאמר ליה דטב מינה
תינוק ואבידה מדעת היא:
מידו ונשבר: חייב.
שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי
והוא דקיצי דמיה כדמפרש לקמן דסמכא דעתיה
בעינא, אלא א"כ גמר בלבו
ומודים חכמים לר"י. אע"פ
לקנות, ובירא שמים שדובר
שמחייבין החנווני כששיבר
החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי ה) שואל שלא מדעת אינו
לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר איני חושש בכלי
אמת בלבו. רשב"א. י. דכיון
התינוק בחזירתו שהיה לו
חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא
זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע"מ
י
שבעל הבית מוכר צלוחיות
לחנווני להוליך מודים אם
מימר אמר אם ירצה יקחנה.
כל זמן שהצלוחית עדיין ביד
חייב להחזיר ליד בעלים:
לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו וכיון דאיחייב
רבינו יונה. יא. וכ"ת מ"ט לא
תינוק ועד שחנווני מודד
אי
הכי אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. ורבה ורב יוסף
באחריותו היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו וה"נ רבנן
בעי תלמודא לפרושי לסיפא
לתוכה נשברה פטור החנווני:
הכי, לפי שאם פירשה כך לא
בשלמא איבד את האיס'.
סברי כו' בזמן שהצלוחית ביד התינוק דהיינו שהביאה מבית אביו :
מחייבי כדשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל והיינו דקתני סיפא
יא
הוה צריך ומדד החנוני
כלומר את השמן באיסר
❖
ומודים חכמים לר"י כו' הכי קאמר מודים חכמים לרבי יהודה שאם
מר
לתוכה. שם.
כו' בהא פליגי דרבנן סברי
נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה שפטור: הכא בחנווני מוכר צלוחיות. והך צלוחית
לאודועי לחנווני שגר ליה ביד
תינוק כדי שיבין שתינוק אינו
דמתניתין של חנווני היא ששלח לו בעל הבית הדמים ביד בנו לקנות צלוחית ממנו ולהביא בה שמן והלכך האי צלוחית ליכא אבדה מדעת:
בר הבאת שמן ושלח בידו
פי' רשב"ם העקרי
דרבנן לטעמייהו. דאמרי גבי איסר ושמן חייב דלאודועיה שדריה והוא הדין לצלוחית ורבי יהודה לטעמיה דלשדורי יין ושמן וצלוחית ביד
כדי שיביא לו החנווני עצמו
והתנן. גבי מפריש תרומה שתי
או שלוחו. ור' יהודה סבר
בנו שדריה לבנו: והאמרת לאודועיה שדריה. ולא היה לו למסור הצלוחית לבנו של בעל הבית: אלא אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין
מדות מן המאה שאם הרכינה
לשדורי ממש שדרי' לתינוק
דאמרי תרוייהו. לא תוקמה לא בחנווני מוכר צלוחיות ולא בבעל הבית מוכר צלוחיות אלא הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן ונטלה
הבעלים למדה ונתמצה שמן
ואם שפך התינוק מה פשע יש
בשולי הכלי הרי הוא של
לחנווני בכך: אלא שיבר תינוק
חנווני מיד תינוק למוד בה לצורך התינוק ואע"ג דאבדה מדעת היא כיון שנטלה נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית:
תרומה ונותנו לכהן ובמתני'
לצלוחית. אמאי מחייבי רבנן
כגון נמי תהוי של לוקח: הא אתמר
לחנווני והלא אבידה מדעת
עלה. דמתני' דהכא משום יאוש בעלים נגעו בה שהלוקח מפקיר אותו המיצוי וקני ליה מוכר ביאוש בעלים ומיהו מן הדין הרי הוא
היא שעשה בעל הבית ששלחה אפילו ריקנית ביד תינוק שדרכו לשבור: אמר רב הושעיא. האי דמחייבי רבנן לחנווני בששיבר
צלוחית לא בשיבר תינוק מיירי אלא בלא תינוק מיירי ובשיבר חנווני עצמו מיירי. והכא בבעה"ב מוכר צלוחיות עסקינן של לוקח וגבי תרומה אע"ג דמתיאש בהן הרי הוא של תרומה ואסורה לזרים: ארישא קאי ולקולא. דקתני גבי בעה"ב חייב להטיף לו
ובא חנווני לקנות צלוחית ונטלה על מנת לבקרה אם יפה היא ונפלה מידו ונשברה וכדשמואל דאמר כו'. לימא הא מלתא שלש טיפין ואפי' בע"ש ואתא ר' יהודה לאקולי גביה דבע"ש מיהא פטור: או אסיפא קאי ולחומרא. דפטריה ת"ק לחנוני מכל וכל
ואתא ר"י לאחמורי עליה דאינו פטור אלא ע"ש עם חשיכה אבל בשאר ימים חייב: ת"ש. דאסיפא קאי: מצאתי הגהת רבנו זקני מנ'
דשמואל תנאי היא דר' יהודה דפטר חנווני לית ליה דשמואל: לעולם דברי הכל היא. ובהא לא פליגי אלא במאי פליגי ר'
כב' כן כך נראה לי. מתני'. השולח את בנו:
יהודה ורבנן בצלוחית בחנווני מוכר צלוחית עם השמן ושלח בנו אצל חנווני למוד לו באיסר שמן ובצלוחית של חנווני
דהכא לא מצי למימר אבידה מדעת היא דהא לא שיגר אביו בידו שום כלי. ושיגר לו החנווני השמן עם הצלוחית ביד
תינוק ושיברו. ואזדא ר' יהודה לטעמי' דאמר לשדורי השמן והצלוחית שדריה אביו ופטור החנווני. ורבנן לטעמייהו וכו': אי הכי. דכי מוקמת לה בחנווני מוכר הצלוחית: אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. והאמרת דחנווני מוכר צלוחיות
ולאודועיה שדריה. אי הכי מאי כל זמן שהצלוחית ביד תינוק. מאי בעי צלוחית ביד תינוק ואמאי פטור והא צלוחית דחנוני היא. אלא אביי בר אבין כו' הכא במאי עסקינן. דפליגי ר' יהודה ורבנן: כגון ששלח בעל הבית ביד בנו צלוחית למוד
לו בתוכה. ונטלה החנוני מיד התינוק למוד לו לתוכה דכיון דנטלה מיד התינוק נתחייב באחריותה כדרבה דאמר רבה הכישה במקל לבהמת חבירו שהיתה תועה וברחה נתחייב באחריותה. ואם שיברה שוב התינוק בחזירה [נתחייב החנווני] לרבנן: