המוכר את הספינה פרק חמישי
בבא בתרא פח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מר
סבר גזלן הוי. וחייב להחזירה ליד הבעלים תימה הא תנן בהגוזל
כגון שנטלה למוד בה. כלומר מתניתין לאו בבעל הבית ולא בחנווני
קיב
א) ב"מ ל:, ב) [שבת קיא:
א מיי' פי"א מהל'
וש"נ], ג) ב"מ מא. מג:,
גזילה ואבדה הל' יד
מוכרי צלוחית מיירי אלא כגון שנטלה למוד בתוכה השמן ואע"ג
בתרא (ב"ק דף קיח.) גבי הגונב טלה מן העדר ולא ידעו בעלים
ד) מכות כד., ה) [ויקרא ה],
סמג
עשין עד טוש"ע ח"מ
דלא לדעת (ג) החנווני שלחה דשמא לא יטלנה משנטלה מתחייב בה
לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו הצאן והיא שלמה פטור וא"ר יוחנן
ו) [ב"מ מג:], ז) ובתוס' ב"מ
סי' רסג סעיף ב:
קיג
ב ג מיי' שם פ"ג
מח. ד"ה נתנה לסיטון פי'
וכדרבה: הכישה. במקל. גבי זקן ואינה לפי כבודו מיירי בב"מ
לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך א"כ ה"נ (כ) הכא
דסיטון הוא מוכר דבר לח דהיינו
הלכה טו סמג שם
(דף ל:) דאע"פ שאינו חייב להחזירה
אף על גב דגזלן הוי כשהחזירה ליד
יין ושמן והרמב"ם (בפ"ב דדמאי
טוש"ע ח"מ [סי' קפח סעיף
כיון שהכישה נתחייב בה. והשתא איכא
התינוק שלקחה הימנו יהיה פטור
מ"ד) פי' סיטון הוא המוכר
ב] וסי' שנט סעיף ה:
כגון שנטלה למוד בה וכדרבה דאמר רבה
❖
א)
קיד ד ה מיי' פ"ד מהל'
מאכלים רבים במדה גסה,
לפרושי מודים חכמים לרבי יהודה
אומר ר"י שאני התם דמחזירה
הכישה נתחייב בה אימור דאמר רבה
מכירה הל' יד סמג
א
בשלא נטלה וכו': אימור דאמר רבה.
למקום המשתמר אבל הכא מאבדה
עשין פב טוש"ע ח"מ סי' ר
בבעלי חיים דאנקטינהו ניגרא ברייתא כי
סעיף יא:
מוסף תוספות
בידים שמוסרה ליד התינוק כדאמרי'
אי בעי הוה פריך לימא דרבה תנאי
קטו ו מיי' שם [והל' יב
האי גונא מי אמר אלא אמר רבא ב) אני וארי
לעיל דאבידה מדעת היא:
היא אלא דעדיפא מינה קפריך:
שם] וסמג שם טוש"ע
א. שכיון שמותרין לזרים
לעשרו אי אפשר מפני כו'.
שבחבורה תרגימנוה ומנו ר' זירא הכא במאי
שם סעיף ז:
ומעשר דמאי ספיקא הוי וספק
דאנקטה ניגרי ברייתא. הלקיחה
קטז
ז מיי' פ"ו מהל'
ממון א"צ לתנם ללוי ולעני
עסקינן ב כגון שנטלה למוד בה לאחרים
פסיעות חיצוניות כלומר הרגילה
במעשר ראשון ובמעשר
ערכין הלכה כא:
הלכך מעשרן ומחזירן למוכר,
קיז ח מיי' שם הל' כה:
ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר
ותרומה גדולה א"צ להפריש
לברוח ולילך למרחוק ומש"ה נתחייב
עני אינו מפחיתו דבדמאי מעשרן והן
קיח ט י מיי' פ"ה מהל'
מדמאי דעמי הארץ מפרישין
❖
בה: כגון שנטלה. מיד תינוק: למוד
שואל הוי ומר סבר גזלן הוי גופא אמר
שלו אלא מפחיתו במעשר שני שחייב
א
ג)
ג
מעשר הל' א סמג
תרומה גדולה. רבינו יונה.
בתוכה לאחרים. שהצלוחית מדה ומדד
עשין
קלה [טוש"ע י"ד סי'
לאכלו בירושלים ובתרומת מעשר
שמואל ד הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס
שלא סעיף צה]:
בה לאחרים: ובשואל שלא מדעת.
דנותנו לכהן כדאמרי' בפרק בתרא
בידו חייב והני מילי הוא דקיצי דמיה ההוא
קיט כ ל מיי' פ"ח מהל'
פי' רשב"ם העקרי
ה
דסוטה (דף מח.): בירא שמים
בעל הצלוחית פליגי: דמר סבר. רבנן
גניבה הל' יח סמג
גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא
דבור כגון שנטלה למוד בה כו'
עשין עב טוש"ע ח"מ סי'
עסקינן כגון רב ספרא כו'. ואם
גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שתבא
רלא סעיף ז:
ליתא כל הדבור ומתחיל הדבור
דבישרא בהדי דקא אגבה אתא פרשא
(ד) ליד בעלים דבעינן והשיב את
תאמר כשגמר בלבו לקנות היאך
קכ מ נ מיי' שם טוש"ע
כדרבה. דאמרינן באלו מציאות
❖
מרמא מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה
[ב"מ ל.] גבי השבת אבדה
שם סעיף יב:
הגזילה ה) והשבה ליד תינוק לאו השבה
מחזיר וי"ל דמחזיר מדעת המוכר:
פעמים שאתה מתעלם
לשלומי דמיה והני מילי הוא דקיצי דמיה
היא והכי אמרי' בהגוזל ומאכיל (ב"ק
אחד
ופעמים שאי אתה מתעלם הא
כיצד זקן ואינה לפי כבודו
ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא אתו כולי עלמא שקול קרא קרא אמר
תורה אור השלם
דף קיח.) הגונב טלה מן העדר והחזירו
ו
פטור ואמר רבה [שם:] הכישה
ומת או נגנב חייב באחריותו דבעינן
להו הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו אין אדם
אותו זקן אע"פ שאינה לפי
1 הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק
ז
כבודו נתחייב בה להביאה ליד
דעת בעלים ואין זה דעת בעלים
וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:
מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ הוא דקיצי דמייהו אבל לא קיצי דמייהו ברשות
❖
ח
הבעלים ואם אבדה אבדה לו
תהלים טו ב
כשמוסרו ליד תינוק: ורבי יהודה
הואיל והכניס עצמו בשמירתה
מרייהו קיימי ושפיר אקדיש ת"ר ט הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח (א)
סבר שואל הוי. וכי מחזירו למקום
ה"נ כיון שבאה לידו חייב
אפילו כל היום כולו לא קנה ולא נתחייב במעשר גמר בלבו לקנותו קנה
משום השבת אבדה ואי משום
הגהות הב"ח
ששאלו משם די והלכך משהחזירו
דאבדה מדעת אין אדם חייב
ונתחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר ולעשרו
לתינוק פטור. והא דאמרי' ו)בהמפקיד (ה)
(א) גמ' ובירר והניח ובירר
בהשבתה הני מילי כי לא נגע
א"א (ב) שכבר מפחיתן בדמים הא כיצד מעשרו ונותן לו דמי מעשר אטו
והניח אפילו כל היום: (ב) שם
בה אבל נטלה חייב דומיא דזקן
הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן
ואינה לפי כבודו דפטור וכי
ולעשרו א"א מפני שמפחיתן
משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר אמר רב הושעיא הכא
הוי היינו לרבנן דהכא. ומודים חכמים
בדמים: (ג) רשב"ם ד"ה
הכישה חייב משום דהראה
עצמו בשמירתה ואבדה
כגון וכו' דלא לדעת שיטלנה
בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו:
לרבי יהודה הכי יש לפרש מודים
י
ד)
1
החנוני: (ד) ד"ה דמר סבר
מהגרמתו. גם זה הגיה רב'
מתני' הסיטון מקנח מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים
חכמים לר' יהודה היכא דלא נטלה
מנ' כב'. והשתא אתיא סיפא
וכו' ליד בעלים. נ"ב ודמי להא
כ
דלעיל דף לה ע"ב: (ה) ד"ה
שפיר דמודים חכמים היכא
למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד
עשר חדש רבן שמעון בן גמליאל אומר חילוף הדברים חנווני מקנח מדותיו
ל
דלא נטלה חנוני כלל אלא מדד
ורבי יהודה וכו' בהמפקיד
לתינוק והיינו דקתני בזמן שהצלוחית
לתוכה כשהיא ביד תינוק
אלא הא דאמר רבא. נ"ב
פעמים בשבת מ וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת נ ומקנח מאזנים על
פטור: אימור דאמר רבה כו'.
ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך
כלומר דמדאוקי רבא לרבנן
כל משקל ומשקל אמר רשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך
ה"נ הוה מצי למיפרך כדלעיל
דמתניתין דס"ל גזלן הוה ש"מ
התינוק ואם כן לא אפקה מרשות
[פז:] לימא רבה תנאי היא אלא
דס"ל לרבא גזלן הוה ואהדר
וחייב לאוקמה מילתיה כרבנן דהלכתא
בעלים ומש"ה פטור מן הצלוחית.
דעדיפא מיניה פריך: דאנקטה
נגרי ברייתא. הלקיחה פסיעות
כרבים וכ"פ רש"י בפ' המפקיד:
ואית דמפר' לה להא סוגיא לחנווני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר ולא שלח ביד בנו כי אם
(ו) ד"ה והני מילי דקיצי
חיצונות שהרי בע"ח היא
הצלוחית לבדה ובכך הסוגיא פשוטה: והני מילי דקיצי דמיה. (ו) שדמיו קצוצים כגון רחיים של פלפלין ושאר כלים קטנים שדרכן
והבריחה ואבדה בידים: כגון
דמיה שכבר קנה ופסק דמיו
שנטלה. חנוני מיד תינוק למוד
קודם שנוטלן אי נמי שדמיו
לעולם לתת בפשוט פשוט. ובנדרים [לא:] מוקי לה להא דשמואל בתרעא חריפא ובדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של
קצוצים כגון רחיים: (ז) ד"ה
בה שלא לצורך תינוק אלא
זה דהרבה ימצא קופצין ומשום דהנאתו של לוקח היא הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא ותניא התם בברייתא כוותיה
למוד בה לאחרים מה שהוא
ברשותא דמרייהו וכו' דלא דמי
מוכר להם דהוה ליה שואל
לגזל ולא נתיאשו הבעלים
דקתני נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר. ונראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונס אלא בגניבה
דאמרינן שניהן: (ח) ד"ה רב
שלא מדעת בעל הצלוחית:
ואבידה וטעמא משום דקייצי דמיה וזבינא חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו בו:
דרבנן סברי גזלן הוי. וקניה
ספרא וכו' ונתחייב במעשר וכי
מחזירו: (ט) ד"ה חילוף וכו'
להתחייב בה עד שישיב ליד
אגבה אטמא. הגביה ירך לקנותה ולראות אם שמנה היא או כחושה: אבל לא קייצי דמיה כו' לא גרסי': קרא. דלעת: שקול
ומתייבש המשקה: (י) ד"ה
הבעלים עצמן דבעינן השבה
קרא. לקנות: אמר להן הרי הן מוקדשין לשמים. לפי שלא היה יודע ממי ישאל מעותיו היה רוצה לאסרן להם: אין אדם מקדיש
מעלייתא כדכתיב [ויקרא ה]
על כל משקל בכל כצ"ל ותיבת
כו'. דכי יקדיש איש את ביתו כתיב (ויקרא כז). וה"נ כיון דקייצי דמייהו זכו בהו כדשמואל: ברשותא דמרייהו קיימי. ויכול להקדישן דלא דמי
ומשקל נמחק: (כ) תוס' ד"ה
והשיב את הגזלה והשבה ליד
❖
תינוק אין זו השבה אלא איבוד
מר וכו' ה"נ נימא הכי:
(ז) לגזלן דאמרי' (ב"ק סח:) שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא לאו אדעתא למיגזל שקלינהו אלא לקנותן
והכי תנן בהגוזל ומאכיל [ב"ק
וכיון דלא קייצי דמייהו לא סמכא דעתייהו דשמא ירצה למכרן ביותר ודעתן להחזירן ומש"ה ברשותא דמרייהו קיימי: הלוקח ירק.
קיח.] הגונב טלה מן העדר
והחזירו ומת או נגנב חייב
מוסף רש"י
חבר מעם הארץ: בירר והניח. ולא גמר לקנות: אינו חייב במעשר. דהא אינו מתכוין אלא לברר היפות. אבל גמר לקנות נתחייב מיד
באחריותו כיון שלא החזירו
❖
לעשרו דמאי. ואם רוצה לחזור ממקחו: להחזירו א"א. בלא הפרשת מעשר שכבר נתחייב במעשר ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו
בידיעת הבעלים דהיינו החזירו
הובא בעמוד הקודם
לעדר ולא לבעלים ה"נ בעינן
מתוקן [פסחים ט.]: ולעשרו א"א. ואח"כ יחזירו למוכר שהרי מפחיתו בדמים שנתמעט החבילה כדי מעשר: מעשרן ונותן. ללוי ונותן לו דמי מעשר
דעת בעלים וכשיחזירו לתינוק
ומחזיר את המותר בעין: אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ומעשר. בתמיה אמאי הא אפילו אי קייצי דמייהו יכול להחזירן
לא ידעי הבעלים: ור' יהודה
רבינו גרשום
סבר דינו כשואל. ויחזיר למקום
וליהדרינהו וליפטר: רב ספרא. הוה קרי קריאת שמע ואמר ליה ההוא גברא הב לי עסקך בכך וכך מעות וסבר דמשום מיעוט דמים הוה
שהשאילוהו ודיו והלכך
מי דמי אימור דאמר
שתיק והעלה לו דמים מרובים ולאחר תפלתו לא רצה לקבל אלא במיעוט מעות הראשונות משום דגמר בלבו להקנותו בכך. וה"נ
משהחזיר' לתינוק פטור. והאי
רבה. אמאי חייב באחריותה
דאמרי' בשלהי המפקיד [ב"מ
גבי מעשר כיון דירא שמים הוא כיון שגמר בלבו זכה במקח ונתחייב במכר וכי מחזירו כחוזר ומוכר לו דמי:
כשהכישה משום דבעלי חיים
(ח)
מג:] הא דאמר רבא שואל שלא
מתני' הסיטון. הוא חנווני גדול שקונה הרבה יחד ומוכר לחנוונים קטנים: סיטון. חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד
היא ואינקטה נגרי ברייתא
מדעת לרבנן גזלן הוי היינו
שהבריחה: כי האי גוונא.
קורא לו סיטון : מקנח מדותיו.
בשביל שנקבץ בהן היין והשמן ונקרש לתוכן ומתמעטת המדה. ובכלי הלח מוקי לה לקמן:
הכא. וסיפא הכי קתני ומודים
ז)
כשנטלה חנוני: מי אמר. רבה
חכמים לר' יהודה שאם לא
דנתחייב בה: ובשואל שלא
בעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון די בפעם אחת בשנה שאינו נדבק בו כל כך: חילוף הדברים. סיטון פעם אחת בשנה
נטלה על מנת למוד בה
מדעת שמדד בה לאחרים שלא
דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש (ט) ומייבש המשקה בתוכו: החנווני מקנח פעמים
לאחרים ולא הוציאה מרשות
מדעת בעל הצלוחית פליגי
הבעלים אע"פ שנטלה למוד
רבנן סברי שואל הוי ונתחייב
בשבת. לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעל הבית ואתאן לת"ק כך פירשו רבותינו. ולא נהירא דא"כ לא ס"ל הכי שהרי הלכה כרשב"ג
בה לתינוק הרי הוא כאילו
באונסיה כל זמן שלא חזרה
במשנתנו [כתובות עז.] ועוד דקמסכים בה רשב"ג כדקאמר אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים כו' ועוד אם איתא דפליג עלה אמאי לא קתני
צלוחית ביד תינוק דהא לא
ביד לבעליה. ור' יהודה סבר
אפקה מרשות בעלים ופטור
שואל שלא מדעת גזלן הוי
שיעוריה כדקתני לעיל אלא נראה דאפילו רשב"ג מודה בחנווני אע"פ שמוכר תדיר דכיון שאינו חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר:
מן הצלוחית: שואל הוי. דינו
ואין לו דין שואל ופטור מן
וממחה. מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה): משקלותיו. אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר: על כל משקל
כשואל ומיהו איסורא מיהא
האונסין: והני מילי הוא דקיצי
איכא דלא גרע משולח יד
ומשקל. בכל פעם ופעם ששוקל בהן שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קיבול צריך לקנחן בכל פעם ופעם: במה דברים
דמיה. שידע בכמה הוא נותנו
(י)
בפקדון ואסור: והנ"מ דקיצי
ועל מנת כן הגביהו לקנותו
אמורים. קינוחין הללו בדבר לח כגון בשר ויין ושמן: אבל בדבר יבש.
כגון פירות כמון ופלפלין אינו צריך לקנח שלא נדבק בהן מאומה:
דמיה. שכבר קצב ופסק דמים
באותן דמים אם יכשר בעיניו.
קודם שנטלו א"נ כגון כלים
ולהכי כי נאנס ברשות לוקח
קטנים הנמכרים לעולם באיסר איסר ששיעור שלהם ידוע כגון קדרות או ריחים של פלפלין שדמיהם קצובין מסתמא. ובמס' נדרים
נאנס אבל אם לא קץ דמים קצובין היה נאנס ברשות מוכר. והני מילי הוא דבעי לה לכולה אטמא לקנות והיה יודע מה היו
בפ' ארבעים נדרים [לא:] מוקי לה להא דשמואל בזבינא חריפא דהנאת לוקח הוא ואע"ג דתניא התם כוותיה בברייתא דקתני ונאנסו
דמיה. אבל לא בעי לה כולה אלא חציה מאי דבעי מיניה חייב לשלומי: קארי. קישואין: והני מילי. דאינו מקדיש הוא דקיצי
בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר נראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא לחייב באונסין אלא בגנבה ואבדה
דמיה של כל אחת דכשהגביה קנאה זה החוטף. ואע"ג דלא נתנו דמים עדיין קנאום ולא היה יכול להקדישן שאינן שלו: אבל
וטעמא משום דקיצי דמיה וזבינא חריפא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור א"נ כמו שואל שכל הנאה שלו שחייב באונסין דכיון
לא קיצי דמיה אע"ג דחטפה ברשותי' דמוכר קאי ומצי מקדיש: הלוקח ירק מן השוק. מן עם הארץ שחייב לעשר מעשר ירק
דזבינא חריפא אין כאן הנאה למוכר כלל בנטילתו של זה שהרבה ימצא לוקחים הלכך הו"ל מוכר כמו משאיל דלית ליה הנאה כלל:
מדרבנן. מדד חבילה אחת והניח אחת אפי' כל היום כולו שלא היה יודע עדיין איזה יקח לא קנה ולא נתחייב במעשר: גמר
אגבה אטמא. ירך לראות אם שמנה היא ויש בה בשר הרבה: אבל לא קיצי דמיה כו' לא גרסי': קארי. דלעת: שקול קרא. לקנות: אמר
בלבו. ליקח אחת מהן אע"פ שלא הגביהה עדיין ושוב נמלך שאין צריך להם אעפ"כ קנה מעשר דחייב לעשר אותה חבילה:
להם הרי הן מוקדשין. לפי שלא ידע למי ישאל מעותיו אחרי שכולם לקחו: אין אדם מקדיש כו'. דכי יקדיש את ביתו כתיב [ויקרא כז].
מה יעשה כיון שאין צריך להן. להחזירו אותה אגודה אצל שאר האגודות אי אפשר שכבר נתחייב במעשר משעה שגמר בלבו
וה"נ כיון דקיצי דמיה זכו בהן כדשמואל שהרי ברשותו לקחו ולא בע"כ מכרן: ברשותא דמרייהו קיימי וקדשי. שהרי לא לגוזלו נתכונו
לקנות ואם מחזירו אצל האחרות יהיו טבל וחולין מעורבין ואסירין כולן. וליעשרן אי אפשר שאם יטול המעשר מאותה אגודה
דנימא שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שהרי על מנת להחזירם לקחום אם יעלה בדמיהם והלכך
מפסיד המוכר שמפסידו בדמים כיצד יעשה בזה יעשר אותו שבירר ויתן לו למוכר דמי מה ששוה המעשר שנטל ויחזיר לו
אכתי ברשותיה קאי דהיינו משך ולא פסק דלא קני: הלוקח ירק. חבר מעם הארץ: בירר והניח. לא שגמר לקנות אלא לראות את
הטובות ואח"כ יקח מה שירצה: לא קנה. להתחייב במעשר: קנה ומעשר. דכיון דגמר בלבו לקנות הרי הן שלו כדלקמן ומיד איחייב ליה חבר להפרישן דמאי: להחזירם אי אפשר. אם רצה לחזור ממה שגמר בלבו אי אפשר להחזירם למוכר בלא הפרשת מעשרות דחזקה על
חבר שאין מוציא דבר שאין מתוקן מתחת ידו [פסחים ט.]: ולעשרו אי אפשר. ואח"כ יחזירם בלא מעשר: שמפחיתן. שנתמעטה החבילה כדי מעשר: מעשרן. ונותן ללוי ולעניים ונותן לו דמי מעשר וגם מחזיר את המותר בעין: אטו משום דגמר בלבו קנה ומעשר. בתמיה
ואמאי אפי' אם קיצי דמיהו לא הוי המכר מכר היכא דמחזירם וליהדרינהו וליפטר: רב ספרא. הוה קרי ק"ש ואתא ההוא גברא וא"ל הב לי עסקך בכך וכך מעות וסבר דמשום מיעוט מעות הוה שתיק והעלה לו דמים מרובים ולאחר תפלתו לא רצה לקבל אלא במיעוט
דמים דמעיקרא משום דגמר בלבו בכך. וה"נ לגבי מעשר ירק דרבנן אתא לאשמועי' דכי היכי דהוי ההוא גברא דובר אמת בלבו להחזיק במקחו אם לא ירצה זה המוכר לטול אלא דמים הוא הדין דליהוי ירא שמים לגבי הפרשת מעשר: מתני' הסיטון. חטין בלשון יון וקרי
ליה סיטון על שם שקונה חטין הרבה ויין ופירות הרבה ומוכר לחנונים: מקנח מדותיו. בשביל שנקבץ יין ושמן ונקרש לתוכו ומתמעטת המדה כדמוקי ליה לקמיה [ע"א] בכלי הלח: בעה"ב. שאינו מוכר תדיר כסיטון די בפעם אחת לשנה שאין נדבק בו כל כך: חילוף הדברים.
סיטון אחת לשנה דכיון דמוכר תדיר אין מתייבש המשקה בתוכו כל כך אבל בעה"ב מקנח כל שלשים דמתוך שאינו מוכר תדיר מתייבש בו השמן שנשאר בכלי ומתמעטת המדה. ואיכא דאמרי חילוף הדברים בשביל שהסיטון אינו מוכר תדיר כבעה"ב ולא נהירא דבמילתא
דקא חזינן איזה מוכר תדיר יותר מחבירו בהא לא פליגי אבל בטעמי הדבר פליגי כדפרישית: פעמים בשבת. לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעה"ב אתאן לת"ק כן פירשו רבותינו. ולא נהירא דא"כ לא סבירא לן הכי שהרי הלכה כרשב"ג במשנתנו [כתובות עז.] ועוד קא
(מסיים) [מסכים] לה רשב"ג כדקתני אמר רשב"ג בד"א כו' ועוד אם איתא דפליג עליה אמאי לא קתני שיעוריה כדקתני לעיל אלא דברי הכל היא והיינו טעמא לפי שהחנוני אינו חייב להטיף ללוקח שלש טיפין כדאמרי' לעיל [פז.] הלכך מה שמשתייר בכלי נדבק בכלי
ומשתייר הרבה והלכך צריך קינוח תדיר אבל סיטון ובעה"ב צריך להטיף שלש טיפין ואין משתייר בכלי כי אם מעט כן נראה בעיני: וממחה. מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים [ישעיה כה]: משקלותיו. אבני משקל ששוקל בהן לח כגון בשר: על כלמשקל ומשקל. כל
פעם שהוא שוקל שנדבק בו הרבה יותר ממשקלות והלכך על כל ליטרא וליטרא שהוא שוקל צריך לקנח מאזנים: בד"א. כל קנוחים הללו: בכלי לח. יין ושמן: ביבש. כמון ופלפלין: