המוכר פירות פרק ששי
בבא
בתרא
צב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
המוכר
המוכר
פירות. זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותן.
פירות.
סתם ולא פירש אם לזריעה אם לאכילה:
א א מיי' פט"ז מהל'
א) ב"ק מו, ב) [לקמן צג:],
❖
ג) [ב"ק מו.],
מכירה הל' ב סמג לאוין
וזרען. הלוקח: ולא צמחו. לא מבעיא פירות דאיכא
תימה אמאי חייב באחריותן לימא ליה מה שלא צמחו
קע טוש"ע ח"מ סי' רלב
דזבין לזריעה ואיכא דזבין לאכילה ומצי למימר לאכילה מכרתיו לך
לפי שלא זרעת אותם בזמן שהיו ראוים לזריעה דהכי אמרי' בהמקבל
סעיף כא:
ב ב מיי' שם הל' א טוש"ע
ואין כאן מקח טעות כלל אלא אפילו זרע פשתן דרוב הפשתן הנקח
(ב"מ דף קה:) דתנן
המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם
גליון הש"ס
שם סעיף כ:
בעולם לזריעה קונין אותו דכיון
מכת מדינה [היא] מנכין לו מן
ג ג ד ה מיי' שם הל' ה
גמרא המוכר שור. עי'
❖
המוכר פירות לחברו וזרען ולא
דאיכא דזבין נמי לאכילה כדאמרינן
הדמים ואמר עלה ר"ל בגמ' (שם קו:)
ירושלמי פ"ה דשביעית על
טוש"ע שם סעי' כג:
צמחו
א
מתני' דבש"א לא ימכור לו
(נדרים דף מט.) לוליבא דכיתנא
לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה
ואפילו זרע פשתן אינו חייב
פרה החורשת בשביעית:
לכותחא אינו חייב באחריותן דמצי
חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי אמר
רשב"ם ד"ה (יכול לומר)
רבינו גרשום
באחריותן ר"ש בן גמליאל אומר זרעוני
ב
[לשחיטה] כו' ואפילו טעין
למימר לאכילה מכרתיו לך דבממונא
ליה [בעל הקרקע] כל (כי) [ימי]
גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן: גמ'
חד מינייהו ברי. תמוה לי
המוכר פירות. בסתם
לא אזלינן בתר רובא כדשמואל
זרע זרע ליה [ואזיל] כו' ויש לומר
א
באם המוחזק אומר ברי גם
לחברו: וזרען ולא צמחו.
איתמר $ המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן
א)
לסומכוס אין מוציאין ממנו
לפי כי מקולקלין נינהו.
בגמרא. ודוקא זרע פשתן משום דחזי
דהתם מיירי במכת מדינה דכולהו
כדקתני במתניתין דב"מ
אפי' זרע פשתן. מכר לו
רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר
לאכילה אבל זרעוני גינה כגון זרע
באגי נמי לא צמחו ולית לן למימר
השואל אמר שכורה מתה
דאיכא למימר דזרע פשתן
יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך (א) וליחזי
והמשאיל אינו יודע פטור
לאו לאכילה קאי אלא
כרוב וקפלוט שאינו נאכל כלל חייב
שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי
ג
וצע"ג: בא"ד וכמו סבא
לזריעה וידיע למוכר שפיר
אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא אי
באחריותן שרשב"ג אומר זרעוני כו'
לזריעה אי נמי הכא מיירי דאיגלאי
ב
ויבם. ק"ל הא התם דאין כאן
דלדעת דזריעה קונה לוקח
הכי מפרש בגמרא : חייב באחריותן.
מוחזק ולא חזקת מר"ק גם
מילתא למפרע שלא היו ראוין
אפי' הכי אם לא צמחו
ב)
לרדיא לרדיא ד בגברא דזבין להכי ולהכי
❖
לרבנן חולקים:
אינו חייב באחריותן דמצי
דהוי מקח טעות והרי הוא כעצים
לזריעה כלל ג וכן משמע בגמרא דאיכא
וליחזי דמי היכי נינהו לא צריכא דאייקר
למימר המוכר כסבור הייתי
ה
של זית ונמצא של שקמה יין ונמצא
למאן דמחייב לשלם אפי' ההוצאה
דלאכילה קבעית להו ולא
בישרא וקם בדמי רדיא אי הכי למאי
לזריעה: ר"ש ב"ג אומר
הגהות הב"ח
חומץ דהוי מקח טעות וכל שכן בכאן
ואין סברא לחייבו כלל כל ההוצאה
זרעוני גינה שאינן נאכלין
נפקא מינה נפקא מינה לטרחא היכי דמי
דהתם מיהא איכא דניחא ליה בהכי
אלא כשלא היו ראוין כלל לזריעה
(א) גמ' לשחיטה מכרתיו לך
כלל חייב באחריותן. משום
❖
אי
אמאי וליחזי אי:
דהכא ודאי ידיע ליה
ואיכא דניחא ליה בהכי אבל הכא
וידע המוכר שלא היתה ראויה
למוכר דלזריעה קבעי להו
וליחזי
אי דמי רדיא וכו'. דאפי' לרבנן (לעיל עז:) דאית להו
כיון דלאכילה לא חזו ולזריעה לא חזו
אין לו תקנה אלא להסקה
לזריעה:
וזרעוני שפירי הוה ליה
לזבוני. מכלל דזרע פשתן
מוסף רש"י
ואפילו דמי עצים לא ישלם לו לוקח דהא לא נהנה בהם כלום וגם
דאין הדמים ראיה היינו התם דוקא דרובא דקרו לצמד צמד דרובא
אינו חייב באחריותן משום
לא שלח בהן יד דנתחייב באחריותו וכמי שאמר לו מוכר לך זרע
וחזקה מסייעין למוכר ולהכי אין הדמים ראייה להכחיש רוב וחזקה
לנכסתא. לשחיטה (ב"ק
דאיכא דקבעי ליה לאכילה
אותם דמי דודאי לזרע זבנינהו: גמ' איתמר. לקמן [צג.] פריך עלה
מו.). וליחזי דמי היכי
ואפי' לפי ספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד כו' ולא גרסי רובא
או לצורך רפואה: אתמר
❖
נינהו. דמי רדיא יקרין (שם).
המוכר וכו' ומקשי' אמאי
ממתניתין הלכך נקט לה הכא: ונמצא שהיה נגחן. קודם מכירה
מכל מקום אין כח בדמים להכחיש החזקה אבל הכא דרובא לרדיא
פליגי ביה רב ושמואל.
ואין ראוי אלא לשחיטה: מקח טעות. כיין ונמצא חומץ והדרי זוזי
זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו
ונחזי האי גברא דזבן
אי לרדיא זבן לצורך
מוסף תוספות
כדמפרש טעמא לקמיה [ע"ב] דרובא לרדיא זבני: יכול לומר לו כו'.
דיש לדמים ראיה לסייע לרוב או לחזקה ובהכי אתי שפיר ההיא
חרישה א"כ מאי טעמא
דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה: לשחיטה
דריש פרק המניח (ב"ק דף כז. ושם) אפילו אליבא דרב גבי היינו
א. ומה שלא צמחה לפי
דשמואל הא ודאי מקח
שעדיין לא הגיע זמן
טעות הוא. ואי לצורך
מכרתיו לך. דהא איכא דזבין לשחיטה ורובא לאו כלום הוא והוה
כד היינו חבית דקאמר לא צריכא דרובא קרו לחביתא חביתא
הזריעה. רא"ש. ב. [ולכן]
שחיטה זבין מאי טעמא
ליה כי פלגא ופלגא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו לסומכוס
ולכדא כדא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון
תליא התם בחסרון הזמן,
דרב: לא צריכא בגברא
ולא נתן הטעם בחסרון
דקונה להכי ולהכי שקצב
דאמר בפרק שור שנגח ג) ממון המוטל בספק חולקין וקיימא לן כוותיה
אחר הרוב דאפילו רב מודה התם דאין הולכין אחר הרוב כיון
הזרע. מהר"ם. ג. שיש
ועובד אדמה הוא וקונה
דסתם לן תנא התם כוותיה ה"מ כגון שור שנגח את הפרה ונמצא
דדמים מסייעין לבעל הכד המוחזק והוא הדין דה"מ למימר התם
ד
לפנינו מאותן זרעים ממש
לרדיא ולשחיטה דהשתא
ואנו מכירין בהן שאינם
ליכא למיקם עלה דמלתא.
עוברה בצדה ואין ידוע לבית דין היאך היה המעשה אם ילדה קודם
איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר
ראויים לצמוח וכו'.
ולהכי סבירא ליה לרב
נגיחה או אחר כן $ואפילו טעין חד מינייהו טענת ברי ואידך טענת
חזקה אלא אחר הרוב אם היו דמים מסייעים לרוב אבל זה לא היה
ריטב"א. ד. [ו]הכי פירושו
דלצורך רדיא זבנה והרי
שמא כדאמרינן התם $וכמו סבא ויבם בנכסי ספק בפרק החולץ
שום חידוש לרב ומיהו בלאו הכי מפרש רבינו תם דאתי אפילו כרב
מהו דתימא זיל בתר רובא
זה מקח טעות. ושמואל
אע"פ שהדמים מסייעים
אמר יכול לומר לצורך
(יבמות דף לח.) דקיימא לן חולקין משום דאין ידוע אם בן ט' לראשון
משום דיכול לומר המוכר ללוקח קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט
למוחזק קמ"ל. תוס' ב"ק
שחיטה זבניה: ומקשי'
ויירשנו זקנו או בן ז' לאחרון ובנו של יבם הוא אבל הכא שאנו
דקרו לכדא חביתא וכשהתנה עמו חבית לא יתן אלא כד אבל הכא
כז. ה. [ד]גלוי דעתיה
ולחזי אי דמי רדיא יהב
דלוקח הוא דבעינן, אי
מאי טעמא דשמואל ואי
יודעין היאך היה המעשה הרי זה מכרן לזה סתם ונתגלה הדבר
במוכר שור ונמצא נגחן אזיל בתר רובא דזבני לרדיא והוי מקח
לרדיא זבין אי לשחיטה
דמי בשרא יהב מאי טעמא
שהיה נגחן קודם לכן הכא מודה סומכוס דלא הוי ממון המוטל
טעות דלא מצי אמר ליה מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיטה :
ה
זבין, ולא איכפת לן
דרב. ומשני לא צריכא
למאי נפקא מינה לטרחא. לעיל בהמוכר את הספינה
בדעתיה דמוכר בהכי. ר"י
דאייקר בשרא לאכילה וקם
בספק אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרובא לא כלום
מיגש. ועיי"ש. ו. עיין
ברדיא: למאי נפקא מינה.
הוא לא היה לו למוכר לפרש אלא הלוקח הוה ליה למימר לרדיא
(דף פג:) גבי יפות ונמצאו רעות ואף על גב דאיירי
ריטב"א.
הואיל דדמי חד יהיב
בין לרדיא בין לשחיטה.
שוה בשוה לא בעי מאי נפקא מינה דבהדיא מוקמינן מתניתין
קבעינא ליה ומדלא פי' הפסיד ולא דמי ליין ונמצא חומץ (לעיל פג:) דהתם
כלומר במאי פליגי הא
יין קתבע מיניה דמוכר בהדיא: ה"ג וליחזי אי גברא דזבין לרדיא
דהתם כשהוקרו והוזלו אך תימה דהכא אמאי לא מוקי לה
מצי לזבוני לצורך אכילה
לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא. כלומר ה"ד דפליגי רב
הכי דנפקא מינה כגון דבשעת לקיחה אייקור בישרא וקם
ולמיקני מהני דמים לרדיא.
משום דטרחא יתירא ללוקח
ושמואל ליחזי אי האי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח ורגיל לקנות
בדמי רדיא אבל אחר כן הוזל אי נמי כשאינהו פחות משתות ו:
לזבניה לצורך אכילה
שוורים לחרישה וכגון שהיו מכירין זה את זה ודאי לרדיא זבין ואפי'
אי
להאי ולמיקני אחריתי
ומשום הכי פליגי רב
לשמואל ליהוי מקח טעות דכיון שמכירין זה את זה הרי כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה ודמי למוכר זרעוני גינה שאינן נאכלין
ושמואל. ומקשי' היכי דמי
דמסתמא חייב באחריותן: דזבין לנכסתא. כגון טבח שאינו עובד אדמה: ומשני בגברא דזבין להכי ולהכי. טבח ועובד אדמה:
דמי רדיא יתירין הרבה על דמי שחיטה: וליחזי. אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי
היה לנו לילך אחר הדמים ונימא הדמים מודיעים דשור לרדיא קונין בעשרים דינרים ולשחיטה בי' דינרים. וניחזי אי דמי רדיא יהב ליה
דהיינו כ' דינר הדמים מודיעים דלרדיא זבין והרי זה מקח טעות כמוכר יין ונמצא חומץ ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו
הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קביל מיניה דלוקח מקחו בטל דנתאנה יתר משתות דהא לא חזי לרדיא
שהרי נמצא נגחן ואינו שוה אלא י' דינרים לשחיטה ואי דמי נכסתא יהב ליה ודאי דלנכסתא זבין ואף על פי ששוה י' דינרים כמו
שנתן קאמר רב דהוי מקח טעות ונפקא מינה לטרחא כדלקמן ואמאי לימא הדמים מודיעין דהא אפילו לרבנן דאמרי בפרק המוכר
את [הספינה] (לעיל דף עז:) אין הדמים ראיה הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכדאוקימנא בדוכתא דקרי לצמד צמד ולבקר
בקר ואיכא נמי דקרי ליה לבקר צמד דכיון דלאו כולי עלמא קרו ליה לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרי לבקר בקר
והלכך קא"ל מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהמוציא מחבירו עליו הראיה והלכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין
לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים מודיעים דכיון דידעינן
בודאי בהאי לוקח דרגיל לקנות לרדיא וגם הדמים מודיעין הלכך הדמים ראיה דכי האי גוונא נמי אמרינן התם היכי דמי אי דקרו ליה
לצמד צמד כו' אלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כולה זבין ליה אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שקורין לו לפעמים
בקר אמרינן דכוליה זבין דכיון דידעינן ביה בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמד כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעין דבקר עם
צמד זבן הלכך אמרי רבנן דהדמים ראיה וה"נ כיון דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה והדמים מודיעין דלרדיא זבין ודאי כיון דאיכא
מילתא דמוכחא הדמים ראיה. כן נראה בעיני: דאייקר בישרא כו'. וליכא דמים מודיעין.
ואיכא דגרס דזל רדיא וקם כי בישרא
והיינו הך: ובעי גמרא למאי נפקא מינה. פלוגתא דרב ושמואל מאחר ששוה יפה מה
בו: לטרחא. טורח מכירת השור לשחטו
שנתן
מקח טעות ויחזיר לו המוכר דמיו: ה"ד.
ולמכור הבשר הלכך אמר רב הרי זה
דהוי
מקח
טעות להתחייב המוכר להחזיר הדמים:
אי