המוכר פירות פרק
ששי בבא בתרא
צד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נותן
לו דמי חטין. פי' ריב"ם דהיינו כר"ש דאמר (ב"ק צח:) דבר
נותן לו דמי חטין.
שהרי הפחיתו במדה דאיהו הוה מזבין ליה עם
יז א ב מיי' פי"ח מהל'
א) מ"ק ו. כלאים פ"ב מ"א,
ב) [ב"ק ס.], ג) [כי תצא כב
מכירה הל' יא סמג לאוין
החטין דעפרורית מקבל לוקח אבל לחזור ולערב אינו יכול דהשתא
הגורם לממון כממון דמי דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח
ט], ד) ר"מ, ה) לגזלן ר"מ,
קע טוש"ע ח"מ סימן רכט
עושה עולה בידים וכתיב (ויקרא יט) לא תעשו עול וגם לוקח לא מחיל
[ובא אחר ושרפו] ולר"י נראה דאתי אפי' כרבנן דהתם ודאי לאו
ד)
א
ו) [ב"ק צח. וע"ש דרבה גופיה
סעי' א:
יח ג מיי' פ"ב מהל' כלאים
הוא דקאמר השורף שטרו
אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בע"כ של מוכר וכשבורר הצרור
כממון דמי שאינו שוה לשום אדם כלום אלא (א) ה)לגזילה ליפטר בו אבל
של חבירו פטור דאמר ליה
הל' א סמג לאוין רפ
❖
ומשליך חוץ היזק בידים הוא שאותן
הכא הוי כאילו גזל חטין עצמן שהוא
ניירא קלאי מינך], ז) [כדאיתא
טוש"ע י"ד סי' רצו סעיף ה:
צרורות היו לו שוין כמו חטין וא"נ לא
מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין ולא
להדיא רפ"ח דכלאים כלאי
נותן לו דמי חטין קטנית רובע עפרורית
ב
זרעים וכו' ומותרין באכילה
❖
וכ"ש בהנאה], חשיבי ליה היזק גמור דמ"מ הן גופן
דמי לשורף שטרותיו של חבירו
פחות מרובע ועפרורית רובע לא והא תניא
רבינו גרשום
אינן שוין כלום ליחייב מיהא משום
(ב) דהתם ו) ניירא בעלמא הוא דקלא
המוכר פירות לחברו חטין מקבל עליו רובע
א
ועפרורית רובע לא מקבל
דינא דגרמי כגון השורף שטרותיו של
ליה ולא את החוב:
קטנית לסאה שעורים מקבל עליו רובע
והתניא וכו' רובע נישובת.
גליון הש"ס
סאה שיש בה רובע ימעט.
חבירו והמקדש בכרם והזורע כלאים
פי'
היינו אבק קש שנישוב:
נישובת לסאה עדשים מקבל עליו רובע
רשב"ם ד"ה נותן כו' דהא
עדשים מקבל עליו רובע
בשדה חבירו דבההיא שעתא קגזיל
ר"ש ימעט ואח"כ יזרענו
ג
פסקינן הלכתא בב"ק. קשה
עפרורית. אלמא דעפרורית
עפרורית לסאה מאי לאו הוא הדין לחטים
א"נ אם נזרעו ולא נשרשו עדיין ימעט
ליה מיד ממונו אע"פ שאינו ניכר $דהא
לי הא מרא דשמעתא הוא
מקבל רובע וקשיא. ומשני
ולשעורין שאני עדשים דמיעקר עקרי להו
רבה והוא סובר בב"ק
לעולם בשאר פירות פחות
פסקינן הלכתא בב"ק (דף ק.) [כר"מ
אבל אם נשרשו אין להם תקנה
דהשורף שטרותיו של חבירו
מרובע מקבל רובע לא
אלא טעמא דעדשים דמיעקר עקרי להו
דדאין דינא דגרמי ואמרינן נמי התם
שכבר נשרשו ונאסרו בהשרשה ואין
פטור. ומה"ט הוצרכו תוס'
מקבל ושאני עדשים דקתני
באמת לחלק וליתא לקושית
הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי
נראה דלשון ימעט משמע שכבר
דרובע מקבל משום דמיעקר
אבל חטי ושערי לא תפשוט מינה חטי
❖ ב)
מהרש"א:
עקרי להו עם השרשין
(ג) נשרשו ור' יוסי נמי דקאמר יבור
ואגבייה כי כשורא לצלמי [שם צח:]וגרמא
ושערי דעפרורית לא מקבל לעולם חטי
מן האדמה ומייתי בהו
משום דמיחזי כמקיים כלאים וקודם
בנזקין דקיי"ל דפטור היינו כגון שולח
עפרא. אבל חיטי ושערי
ושערי מקבל עפרורית עדשים איצטריכא
ושאר פירי דחצדי להו
הגהות הב"ח
את הבערה ביד חרש שוטה וקטן
שנזרעו לא מיחזי כמקיים כלאים ועוד
מיחצד ולא מייתי עפרא
ליה דסלקא דעתך אמינא כיון דמיעקר
שההיזק ניכר אבל אינו עושה אותו
דבפרק קמא דמ"ק (דף ו. ושם) מייתי
(א) תוס' ד"ה נותן וכו' אלא
בהדיה פחות מרובע מקבל
עקרי להו יותר מרובע נמי לקבל קא משמע
לגזלן ליפטר: (ב) בא"ד
רובע לא מקבל. השתא
בידים אלא גורם עכשיו שיבא היזק
לה בהדיא על זרעים המחוברים אלא
שטרותיו של חבירו דפטר
דוק מינה טעם דעדשים
לן אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את
ממילא לאחר זמן אבל דינא דגרמי
דנראה דמיירי הכא במחוברים לקרקע
ב
ליה רבה התם דהתם ניירא
רובע מקבל משום דמיעקר
בעלמא: (ג) ד"ה סאה וכו'
עקרי להו אבל חטי ושערי
כולו אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא אמרי
בידים הוא מזיק אלא שאין ההיזק
ומה שפירש דאם נשרשו אין להם
❖
משמע שכבר נזרעו ור' יוסי:
לא מקבלי רובע. השתא
ניכר]: ומשני קטנית מקבל עליו
תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר
לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב
לפשוט מינה דעפרורית
רובע. כדתני רב קטינא אבל עפרורית
הכי פרק כל שעה (פסחים דף כה.) אלא
דחטי ושערי רובע לא מקבל
ורובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח
אבל פחות מרובע מקבל.
מוסף רש"י
פחות מרובע משהו הוא דמקבל אבל
גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים
ד
איניש וכיון דטרח טרח בכוליה ואמרי לה
והכי נמי אמר רב קטינא
רובע בעפרורית כיתר מרובע
מותרין הן באכילה ובהנאה כדמשמע
נותן לו דמי חטין. שאין
דפחות מרובע מקבל. והאי
ז)
קנסא רובע שכיח יותר לא שכיח ואיהו
דרך לבוררן והן נמכרין
מילתא בניחות' גרסי' לה.
בקטנית לא מקבל: חטין מקבל עליו
פרק כל הבשר (חולין דף קטו.)
דפריך
.
בתוך החטין (ביצה לח:)
ומקשי' לא לעולם מהא
הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה
כו'.
שיש בה רובע. רובע הקב, כלומר אם חטין מוכר לו מקבל
אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו דהא
לא תפשוט דחטין ושעורין
(סימן כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה
אחד מכ"ד מסאה, ימעט.
רובע ממש מקבל עפרורית
עליו לוקח כו'. קטנית אורחיה לגדל
כל שתיעבתי לך הוא ומשני מה
שאם זרע רובע הקב ימעטנו
ועדשים אצטריכא ליה
❖
וקבלנותא) מיתיבי כל סאה שיש בה
בחטין ונישובת בשעורים ועפרורית
בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך
א) ג
ה
ויעקרנו (מו"ק ו:).
למתני דסד"א וכו' קמ"ל
דאפי' הכי לא מקבל אלא
רובע ממין אחר ימעט סברוה דרובע דכלאים
בעדשים. נישובת קש שניזרה בנישוב:
כן ואלישנא דקנסא פריך דקתני
ו
רובע ותו לא והוא הדין
מאי לאו הוא הדין לחטין ושעורין.
ימעט ולא קנסינן פחות מרובע אטו
כיותר מרובע דהכא וקא תני ימעט לא
נמי לגבי חטי ושערי.
מוסף תוספות
וקשי' לרב קטינא: אמר
דמקבל עליו רובע עפרורית והאי
רובע אבל אלישנא דדינא לא מצי
רובע דכלאים כי רובע דהכא דמי אי הכי
א. חייב האי ששרפו
רב הונא להיכא דאיכא
דקתני לה גבי עדשים אורחא דמילתא
פריך דלא דמי דהתם משום דטפי
לשלם לגזלן דמיהם דדבר
יותר מרובע טינופת ובא
אמאי ימעט משום חומרא דכלאים אי הכי
קתני שמיני טנופת הללו מצוין זה בכה
מרובע לא מחיל כו' ז כדפירש ר"ש
הגורם לממון הוא שאם
לוקח לנפות כלומר לנקות
אימא
היה בעין היה מחזירו גזלן
מנפה את כולו. אפי' פחות
וזה בכה: דמיעקר עקרי להו. ולא
גופיה דה"מ לשנויי הכי ומיהו יש
לבעליו ופטור. רש"י ב"ק
מרובע: אמרי לה דינא.
קוצרין הלכך שכיח בהו עפרורית טפי: אלא טעמא כו'. כלומר
ליישב דפריך נמי אלישנא דדינא שפיר דכל שדרך בני אדם להסיר
צח: ב. ועפרהנמכרבממון
דמאן דיהיב זוזי אפירי
כגון עפרות זהב הוא.
שפירי קא יהיב. ואפילו
כיון דאמרת דמיעקר עקרי להו והלכך שכיח בהו עפרורית טובא
כלאים הוי אם לא הסירם ולכך הואיל ודרך בני אדם כשבאין לנפות
ריטב"א. ג. כיוןדאורחייהו
הכי אי אית בה רובע
א"כ דוקא נקט בעדשים רובע עפרורית משום דשכיחי בהו אבל חטי
מנפין הכל בכלאים נמי ליהוי כלאים עד שיסיר הכל מכל מקום
ח
בהכי אין בזריעתם משום
טנופת לא טרח לנפות
כלאיים דלא חשיב אלא
אינש ולהיכא דטרח בטלה
ושערי אין לומר רובע עפרורית דהא לא שכיח כ"כ תפשוט מיהא סיוע
ללישנא דקנסא מיושב טפי והוי מצי לשנויי דסבר כר' יוסי דאמר
כמין במינו. ריטב"א. רבינו
דעתו אצל כל אדם ולא
לדבריך שהיית מתרץ עפרורית פחות מרובע דאם איתא דה"ה לחטי
יבור אלא רוצה להעמיד כדברי הכל:
יונה. ד. דכתיב(דבריםכב)
משגחינן ביה ומקבל בעל
פן תקדש המלאה הזרע
כרחו. אבל יותר מרובע
ושערי ליתני רובע עפרורית בחטין ואנא אמינא כ"ש בעדשים:
אימא
אשר תזרע ותבואת הכרם.
טרח לנפות וכיון דטרח
לעולם. אימא לך חטי ושערי מקבל רובע עפרורית ודקשיא לך ליתנייה גבי חטין וכ"ש עדשים בעדשים איצטריכא ליה כו': אמר
רשב"א.
ה. כלומר
טרח בכוליה ומנפה את
רב הונא אם בא. לוקח להקפיד בטנופת דנראה בעיניו שיש בו טנופת יותר מרובע ובא לוקח לנפותו לדעת אם יש שם יותר מרובע
דהרכבת כלאים היוצא
כולו: ואמרי לה קנסא.
ממנו מותר. ריטב"א.
דקנסינן ליה משום דרובע
ונמצא בו יותר: מנפה את כולן. ויחזיר לו המוכר חטין כנגדן או מעות ולא יאמר רובע כבר מחלת והמותר אשלם לך: אפירי
ו. ומיהו ודאי אפי' קודם
שכיח בפירות יותר מרובע
שפירי יהיב. דלא מחיל טנופת כלל אלא מפני שטורח הוא לנפותו בשביל דבר מועט והלכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לנפותו דכי
זריעה אם יש בו רובע זרע
לא שכיח והואיל דאיכא
ממין אחר ימעט דכלאי
יותר מרובע איהו הוא
אמר ליה מוכר ללוקח אני אומר שפירות יפין הן ואם תאמר אינן יפין או טרח ונפה אותם או אייתי ראיה כמה יש טנופת ואשלם לך
זרעים זריעתן וקיומן אסור.
המוכר דעריב בהו בידים
ובשביל רובע לא טרח דיצא שכרו בהפסד טרחו אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון דהתחיל לטרוח טורח ומנפה את
ר"ן. ז. אבל לענין כלאיים
ממש משום אונאה וכיון
וכו' כיון שימעט מרובע
דעריב קנסוהו רבנן בכוליה
כולו דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והלכך לא מחיל ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור
שרי דשוב אין שם כלאים.
ומנפה להו: מיתיבי סאה
מוכר: ואמרי לה קנסא. דמן הדין אפי' טפי מרובע מחיל איניש ואפירי דלאו שפירי מכל וכל יהיב לוקח זוזי שיודע הוא דדרך
רבינו יונה. ח. [ד]כשני
שיש בה רובע ממין אחר
מינים דמי. שם.
חשיב כלאים וימעט. משום
תבואה להיות בה טנופת ומחיל הלכך רובע לא קניס דהא שכיח וליכא למימר דערובי עריב בידים אבל יתר מרובע לא שכיח בתבואה
דאפי' חטי ושערי חשיב
ואיכא למימר דאיהו המוכר הוא דעריב בידים וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה דאיכא למימר כוליה עירב. ונפקא מינה דאי ידעינן
כלאים מדרבנן: סברוה
ביה דלא עריב אפי' טפי מרובע הוי מחילה וקנה לוקח והיינו דאיכא בין דינא לקנסא: מיתיבי. אלישנא קמא דאמרי ליה דינא
דרובע דכלאים בדין יותר
מרובע דהכא דמי דכי
קפריך ולא אקנסא: כל סאה. תבואה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט דלא ליהוי רובע ואח"כ יזרענו וכן פי' רבינו חננאל. א"נ
היכי דיותר מרובע גבי
נזרעו אלא שלא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם עוד תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים בפרק כל שעה (דף כה.)
מקח וממכר חשיב גבי
כלאים נמי. וקתני ימעט
מהמלאה [דברים כב] והזרע זרוע מעיקרו בהשרשה ובספריג) נמי תניא לה בהדיא התבואה משתשריש: סברוה דרובע דכלאים. האוסר התבואה משום
עד דליתא רובע. ולא מכל
כלאים חשוב הוא מן התורה ולא בטיל כי היכי דחשיב יותר מרובע טנופת לגבי מכירה דלא בטיל והוא הדין דפחות מרובע דכלאים
וכל ימעט. הכא נמי להיכא
דאיכא יותר מרובע ימעט
בטל כרובע דטנופת: וקתני ימעט. ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו פחות מרובע. ואע"ג דאיסור כלאים חמור הוא שאין ב"ד יכולין
הטנופת היותר עד רובע.
להפקיע איסור אפ"ה לא מחמרינן ביה למימר דכיון דטרח ליטרח בכוליה לנפותו כולו כ"ש גבי מכירה דקיל שהרי ב"ד יכולין להפקיר ממון
וקשי' לרב הונא דאמר
הבא לנפות מנפה את כולו
של זה לחבירו דהוו להו למימר ימעיט ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו רובע ואע"ג דאפירי שפירי יהיב אינש זוזי ובטפי מרובע עביד
לא רובע דכלאים לא הוי
דטרח בכוליה ולא מחיל אפ"ה כיון דרובע מחיל איניש בטפי מרובע נמי יעמידנו על רובע ולא ינפה את כולו וקשיא לרב הונא דאמר
כיותר מרובע אלא כרובע
דהכא דמקח וממכר דמי
מנפה את כולו. ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי טעם דטנופת לטעם דכלאים כל כך דהתם במחילה תליא מילתא דרובע מחיל איניש
דמקבל עליו: אי הכי אמאי
משום טרחא אבל יותר מרובע לא מחיל איניש אפי' פחות מרובע שבו דנקל לו לטרוח בכולו מאחר שמתחיל אלא דעדיפא מינה קמתרץ
קתני ימעט. ליהוי כפחות
ליה: כרובע דהכא דמי. דשניהן בטלין מן הדין והלכך די במיעוט דהא אפי' מיעוט לא הוה צריך דהא בטיל אלא חומרא בעלמא הוא
מרובע ולא יצטרך למעט:
משום דחומר דכלאים שאני
את כולו: אי הכי. דמשום
כדמפרש ואזיל אבל
יותר מרובע דכלאים אימא לך שאם בא למעט
ממעט
חומרא דכלאים ממעט ולא מן הדין:
דאיסור הנאה:
אימא