צד:
המוכר פירות פרק
ששי בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אימא
סיפא.
אימא סיפא ר' יוסי אומר יבור. יברור את
אי אמרת בשלמא.
ולא גרסי' ת"ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא
הכל:
יט א מיי' פ"ה מהל' שאלה
א) ב"מ לז., ב) ב"ק ל: ב"מ
עב., ג) לקמן קד:, ד) [דף
ופקדון הל' ד סמג עשין
הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ולא מסתבר ליה למימר
דרובע דכלאים כיתר מרובע דטנופת דמי והאי ימעט מן הדין הוא
א
ב:], ה) [קדושים פרק ד],
פח טוש"ע ח"מ סי' ש ס"א
דפליגי דר' יוסי סבר דרובע לא שכיחא ורבנן סברי דשכיחא דלא
היינו דאתא ר' יוסי למימר יברור את הכל וס"ל כרב הונא דאמר אם
ב
ו) [שמות כב], ז) [ב"מ עה:],
וע"ש:
מסתבר לפלוגינהו בהכי: התם ודאי מנה למר. ה"מ לשנויי
כ ב מיי' פ"ד מהל' מלוה
ח) [דף קג:], ט) [עי' רש"ל],
בא לנפות מנפה את כולן אבל כיון דאוקמת דמן התורה אפי' מיעוט
י) [וע"ע תוס' יבמות לז. ד"ה
ולוה הל' ו סמג לאוין
אינו צריך אלא חומרא הוא אמאי
התם ודאי איכא חד דלא הוי רמאי
קצו טוש"ע ח"מ סי' נב
מי ותוספות ב"ק ל: ד"ה
אתא רבי יוסי להוסיף חומרא אחרת
הכא מי יימר דליכא רמאי אימור
סעיף א וטוש"ע יו"ד סי'
וחכמים ותוס' ב"מ עב: ד"ה
אימא סיפא רבי יוסי
אומר יבור אי אמרת
❖
קסא סעיף יא:
קונסין ותוספות זבחים קד.
על זו ולמימר יבור. ואיכא ספרים
ערובי עריב אלא דמשני שפיר טפי:
בשלמא כיותר מרובע טנופת דמי בהא קא
ד"ה אר"ע ותוספות בכורות
קונסין אותו ואינו גובה לא קרן
❖
דכתוב בהו ת"ש מסיפא ולסיועי לרב
כח. ד"ה ר"מ],
מיפלגי ת"ק סבר לא קנסינן התירא אטו
רבינו גרשום
ולא רבית. נראה לר"י
הונא קאתי: משום דמיחזי כמקיים
איסורא ור' יוסי סבר קנסינן אלא אי אמרת
כלאים.
דר"מ קונס לגמרי להפסיד החוב
מאחר שמתחיל למעט ומניח
ג
מסייע לרב הונא מסיפא
הגהות הב"ח
כרובע דמי אמאי יבור התם היינו טעמא דר' יוסי
ר' יוסי אומר יבור. אאם
אפילו בהודאה או בעדות אחרת
מקצתן ומיחזי כאילו מטיל אותן
(א) רשב"ם ד"ה שנים
יש בה רובע ממין אחר
משום דמיחזי כי מקיים כלאים ת"ש א) שנים
כדמשמע לישנא דאינו גובה לא את
בידים וזורען במתכוין ואי כבר נזרעו
שהפקידו וכו' רבנן בכוליה
מהדר ר' יוסי דבורו דיבור
שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה
לא ניקנסיה אלא במותר
כל הרובע (חוץ) דכיותר
הקרן משמע דאינו גובה כלל ועוד
בקרקע ובירר קצת ושייר קצת נראה
רובע: (ב) ד"ה הכי השתא
מרובע דמי והיינו כרב
אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי
משמע דומיא דרבית וכן משמע נמי
כמקיים בקרקע כלאים ונפקא לן
וכו' והדרה מלוקח אבל:
הונא. לא לעולם מהא
(ג) תוס' ד"ה קונסין וכו' כל
מדמדמה לה בהמניח (ב"ק דף ל: ושם)
מקרא במ"ק ובתורת כהנים דלוקה:
לא תסייעה דרובע כפחות
ד)
ה)
א נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח
חובו לגמרי כצ"ל ותיבת
מרובע דאפילו למעט לא
❖
שנים שהפקידו. אלישנא דקנסא פריך יפסיד נמחק:
גבי המוציא תבנו וקשו דקנסו גופן
עד שיבא אליהו הכי השתא התם ודאי מנה
הוה בעי ואמאי קאמר ר'
משום שבחן שמפסיד גוף הממון ואין
שמע מינה לא קנסינן אמותר וה"נ
יוסי יבור הכל משום דאי
למר ומנה למר הכא מי יימר דלאו כוליה
שביק ליה מחזי כמקיים
להקשות דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף עב:
אמאי קנסוהו רבנן בכוליה אלא
(א)
כלאים בכרם: והשאר יהא
ערובי עריב ת"ש מסיפא א"ר יוסי א"כ מה
מוסף רש"י
במותר רובע: מי יימר דלאו כוליה
ושם) מדמה הך דשטר שיש בו רבית
מונח עד שיבוא אליהו.
הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד
זה אומר מאתים שלי.
ש"מ דלא קנסינן [היתר]
כו'. דכיון דרגלים לדבר דעירב בו
לשטרי חוב המוקדמין ומוקי ההיא
לאחר זמן כשבאו ליטול
אטו איסור דמאי קא תבע
שיבא אליהו הכי השתא התם ודאי איכא
דשטר חוב כר"מ והיכי מדמה דהכא
בידים דהאיכא יותר מרובע איכא
פקדונן (ב"מ לז.). מה
מאתים. הכא נמי אם בא
הפסיד הרמאי. א"כ לא
לנפות אינו מנפה את כולו
רמאי הכא מי יימר דערובי עריב ת"ש
למימר דכוליה עריב: מה הפסיד
מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד
יודה לעולם על האמת (שם).
דלא קנסינן ביתר של רובע
הרמאי. לא יבא להודות דהא לא
המלוה אלא דהשטר פסול דהתם לפי
שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה
שטר שיש בו רבית. שכתוב
ב)
אטו איסור דיותר מרובע
בו שלוה ברבית (ב"ק ל:)
מפסיד מידי. ולסיועי' קאתי: מי יימר
שלא נעשית עבירה בגוף המלוה אלא
איסורא הוא: התם. משום
לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ הכי
שכתוב בו פלוני לוה מפלוני
הכי יהבי' לכל חד מנה דחד
דערובי עריב. כלל: שיש בו רבית.
בשטר אבל רבית יש עבירה בהלואה
השתא התם משעת כתיבה הוא דעבד ליה
מנה ברבית כך וכך לזמן פלוני
מינייהו לאו רמאי הוא:
❖
אפי' בלא שטר אע"ג דקאמר דמשעת
פלוני לוה מפלוני מנה במאתים עד
(ב"מ עב.).
הכא. האי מוכר מי יימר
ד
שומא הכא מי יימר דערובי עריב ת"ש
דלא כולהו ערבינהו. יש
זמן פלוני: התם משעת כתיבה. קעבר
כתיבה עבד לה שומא מ"מ בלא שטר
לחוש וקנסי' ולהכי הבא
מסיפא וחכ"א ב גובה את הקרן ואינו גובה
נמי איכא איסורא בהלואה והקשה
המלוה אלא תשימון עליו נשךו) דמהכא
לנפות מנפה את כולו: ת"ש
מוסף תוספות
את הרבית הכי השתא התם ודאי קרנא
מסיפא וכו'. מדקתני ר' יוסי
נפקא לן בפ' איזהו נשך ז): ת"ש דתני
ריב"ם דאם יפסיד כל חובו (ג) יפסיד
א. [ד]דיו שימעט משום
אומר הכל יהא מונח עד
דהתירא הוא הכא מי יימר דכוליה לא
רבין כו'.
לגמרי א"כ מצינו לוה חוטא נשכר
לקמן בפ' בית כור ח) תנן בית
גזרה דיתר מרובע ולמה
שיודה הרמאי. ש"מ דקנסי'
הוא מחייבו לבור, דהא
היתר אטו איסור ותפשוט
ערובי עריב ת"ש דתני רבין בר ר"נ לא
ואור"י דלא קשה כי המלוה שמרויח
כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו'
ג)
יותר מרובע גופיה א"צ
לך מהא הבא לנפות מנפה
קנסו בגוף אטו שבח ומתוך כך יזהר
ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו
את המותר בלבד הוא מחזיר אלא מחזיר
לבור אלא מקנסא והיא
את כולו וקנסי' היתר אטו
גופה קנסא ואנן ניקום
איסור: הכי השתא וכו'
אבל הלוה אין במה לקנוס כדי שיזהר
פיחת רובע לסאה או הוסיף רובע
לו את כל הרבעין
כולן אלמא היכא
ונגזור גזרה לקנסא לומר
הכא מי יימר דעירובי מערב
שמתחלה ע"מ לפרוע הוא לווה:
לסאה הגיעו דהיינו ל' רבעים לבית
דברובע נמי יבור. ר"ן.
איהו דאיכא איסורא דלמא
דבעי אהדורי כולה
מהדר הכי השתא
הכי השתא התם משעת כתיבה
כור דהוי ל' סאין יתר מיכן יעשה
ב. הלכך רובע דכלאים
ליכא איסור ולא קנסינן
התם
כיותר מרובע דמי. שם.
ומהא לא תפשוט: דברי ר'
עבד ליה שומא הכא מי יימר
חשבון ויחזיר לו כיון דאיכא מותר
ג. [ו]אפילו מבני חרי נמי
מאיר. אלמא דקנסינן היתר
דעריב. קשה לרשב"א דאמאי לא מייתי ההוא דשטרי חוב המוקדמין
מרובע ותני רבין בגמ' לא את המותר של רובע לכל סאה הוא מחזיר
לא גבי. תוס' רי"ד.
אטו איסור ותפשוט לך
[קד:]
ד. וז"ל תוס' הרא"ש
מהא הבא לנפות מנפה את
דקנסו התם בכוליה מזמן ראשון ומזמן שני אע"ג דאיכא למימר נמי
לבדו אלא את כל הרבעים כולן כל ל' רבעים של בית כור ומותרותיהם
ב"מ עב. ואפי' במלוה על
כולו דקנסי': דעביד ליה
מי יימר דגבי ממשעבדי דשמא לא יבא לגבות ממשעבדי לעולם וכן
הכל מחזיר דהיכא דבא לשלם משלם את כולו ולעיל נמי היכא דבא
פה משמע בתוספתא
שומא. לא תשימון עליו
דקניס דקתני המלוה
נשך ומשעת כתיבה איכא
יש להקשות בסוגיא דהמניח את הכד (ב"ק דף ל: ושם) ואמר ר"י דכי
לנפות מנפה את כולו ומסייעא לרב הונא. ואלישנא קמא דאמרי לה
לחברו ברבית ובא לפני
איסורא ומשום הכי קנסי'.
היכי דהכא משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא התם נמי משעת
דינא קמסייע דהכא והתם חד טעם הוא דרובע מחיל איניש אבל כי
ב"ד קונסין אותו ואינו
אבל הכא מי יימר דערובי
גובה לא את הקרן ולא את
עריב ומשום הכי הואיל
איכא טפי מרובע הוי דבר חשוב ולא מחיל מידי: הכי השתא. התם גבי
כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק:
הריבית וכו'. אמנם עיי'
דליכא איסור לא קנסי':
וחכמים
אומרים גובה את הקרן. משמע שגובה ע"פ השטר
בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך בדין הוא דמחזיר לו את כל
תוס' רי"ד דדעתו דבמלוה
ואינו גובה את הרבית. ש"מ
ואפי' ממשעבדי וקשה לר"י דלמה השטר כשר כיון
הרבעים דמעיקרא לא אקני ליה מוכר מידי בייתור על מדת החבל
ע"פ ליכא למיקנס.
לא קנסי' היתר אטו איסור
ה. [ע"י] עדים דעלמא
הכא נמי לא קנסי' והבא
שהעדים עוברין על לא תשימון כדתנן באיזהו נשך (ב"מ דף עה:) ואע"ג
אלא משום דאמר ליה בהדיא הן חסר הן יתר אבל מסתמא לא הוה
ואוקי תרי לגבי תרי ואוקי
לנפות אינו מנפה את כולו
דאינן עדי חמס שאין מרויחין כלום הא קיימא לן כאביי (סנהדרין כז.)
קני יתר על הבית כור ואפי' כל שהוא הלכך כיון דאיכא דבר גדול כל
ממונא בחזקת מאריה
וקשיא לרב הונא: ת"ש
וכו'. ריטב"א. ו. [אבל]
דתני רבין. באידך פרקין
דעבריין אוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני בזה בורר (שם דף
כך יתר מרובע לסאה לא הוה מחילה כלל דקרקע חשוב הוא בפני
מדינא כל שיעורא דהוי
דלקמן לא את המותר הוא
כז:) ה"נ לא תנא לוה אלא בכלל מלוה הוא כדמפרש התם (דף כה.)
עצמו דלהכי אהני מאי דא"ל בית כור והאי דקאמר ליה הן חסר הן
מחילה כי מחיל לגמרי
מחזיר וכו'. וקתני במשנה
מחיל ואע"ג דאשתכח
בית כור עפר אני מוכר לך
בגמ' מלוה ברבית מלוה הבאה (לו) ברבית ואין לומר דמיירי כגון
יתר מיהו להכי אהני דאי לא הוה יתר על המדה כי אם רובע הוא
טפי משיעורא דמחילה
וכו'. ואם אמר לו המוכר
שאין ניכר הרבית בשטר אלא כתב סתם פלוני לוה מפלוני מנה והעדים
מחיל ליה אבל יתר מרובע לא הויא מחילה כלל והדר
נמי ליכא לחיוביה אלא
ללוקח הן חסר מרובע או
אמותר. יד רמה.
יותר מרובע אפילו פיחת
היו סבורים שהיה הכל קרן ואח"כ נודע שהיה בו רבית דהא בפרק
והוא הדין לחסרון דרובע נמי הוי מחילה יתר מרובע לא
ה
רובע לסאה או הותיר רובע
איזהו נשך (ב"מ דף עב. ושם) משני ר' יוחנן אההיא דשטרי חוב המוקדמין
הוי מחילה (ב) והדר ללוקח אבל גבי רובע טנופת דאף על גב
לסאה הגיעו יותר מיכן
פסולין אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון ואם אין ניכר
דלא אמר ליה הן חסר הן יתר הויא מחילה מסתמא דהא
יעשה הלוקח חשבון וגרסי'
בגמרא דבית כור לא את
הרבית בשטר שיש בו רבית נמי נגזור שמא יגבה גם הרבית
שכיח טנופת רובע ולעולם אימא לך כי איכא נמי יתר מרובע הויא
הרובע בלבד הוא מחזיר
בתורת קרן ואין לומר דלכך כשרין שלא עשו שומא כיון שניכר
רובע מחילה ויחזיר המותר דאם בא לנפות אינו מנפה את כולו .
אלא מחזיר לו את כל
ט)
המותר: כלפי לייא. תני
הרבית מתוך השטר לא יבא לגבות הרבית ע"י שטר זה והא דתנן
ולמאי
רבין בר רב נחמן לא את
באיזהו נשך (שם דף עה:) שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כשאין הרבית בשטר ניכר דהא אמר בשמעתין ובהמניח (ב"ק דף ל: ושם) דמשעת
המותר בלבד מחזיר אלא
מחזיר כל הרבעין כולן
כתיבה עבד ליה שומא א"כ בשטר זה עוברין בלא תעשה וי"ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלי
דהיינו לכור ל' רבעין של
כדאמרי' (ב"מ דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א"נ כגון שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות וכן י"ל בשטרי חוב המוקדמין
קב. והיינו סכום הרבעים
ז' קבין ומחצה אלמא
דאית דמוקי לה כר"מ אבל לרבנן כשרין ואפי' ר"מ אינו פוסל אלא מטעם קנס ואמאי והלא עדים פסולים הן שחתמו על השטר מוקדם אלא
דקנסי' היתר אטו איסור
י"ל שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות א"נ י"ל דהתם כגון שאומרים טעינו בשנות המלך ואומר ר"י דהלכה כרבנן דאע"ג דקיי"ל
דהיינו פחות מרובע אטו
איסור דיותר מרובע הכא
כר"מ בגזירותיו (עירובין מז.) דוקא בגזירותיו אבל לא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות מטעם זה כרבנן דר"מ (יבמות לז.) במעוברת חבירו
נמי תפשוט הבא לנפות
דתני
רבין בר ר"נ לא את המותר כו'. הא דלא אייתי מתני' דהתם דמפרשי לה נמי הכי לא את המותר בלבד
ומינקת חבירו י):
מנפה את כולה: הכי השתא
הוא מחזיר כו' משום דלא מתרצא אלא ע"י ברייתא דרבין בר ר"נ וללישנא דדינא מייתי דללישנא דקנסו היתרא אטו איסורא ו לא מצי
מייתי מהכא דלא שייך הכא קנסא דאם לקח הלוקח יותר ממה שהיה לו ליקח אין לקנסו בכך כי מה היה לו לידע כמה שם ולא
גרסי'
מה
שהיה כתוב במקצת ספרים בשינויא הכא מי יימר
דערובי עריב דא"כ הוה משמע דללישנא
דקנסא מייתי:
התם