המוכר פירות פרק
ששי בבא בתרא
צו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הבודק
את החבית להיות מפריש כו'. רבינו שמואל דחק לפרש
הבודק את החבית. נטל הימנה מעט והפריש ממנו תרומה ומעשר
לא א מיי' פ"ה מהל'
א) נדה דף ב: קידושין עט.
תוספ' תרומות פ"ד, ב) [ע"ז
תרומות הל' כד סמג
ושתה הימנו לידע אם היין הנותר בחבית טוב וישתה או ימכור משאר
שלקח ממנו משהו ומפריש ממנו תרומה ואחר כך טעמו
א
סו:], ג) [שם], ד) [דף פד:],
עשין קלד (טוי"ד סי' שלא)
חביותיו מדי יום יום ויפריש מזו החבית לתרומה ולמעשרות תחתיהן
ובחנם דחק שהרי יכול לטעמו בריח אי הוי ריחא חמרא ודאי חמרא
ה) רש"א מ"ז, ו) ר"מ מ"ז
[וברב אלפס ערבי פסחים דף
❖
קנו.]:
וגרס וקסבר,
היום מפריש מעט לפי מה שימכור משאר חביותיו ולמחר מעט ואומר
הוא דאיכא ודאי חמרא דריחיה חלא אבל חלא לעולם לא הוי ריחיה
לב ב מיי' וסמג וטור
הרי תרומה ומעשר של זה שאני מוכר
חמרא והא דקאמר לקמן הא טעימיה [ורי"ף] שם:
לג ג מיי' פכ"ט מהל' שבת
ושותה באותה חבית ולפיכך בודק דאין
ולא עקר הזקיקו לפרש כן דלא משמע
דתניא הבודק את החבית להיות מפריש
הגהות הב"ח
א)א
הלכה יז טוש"ע א"ח סי'
ליה דטעמו בריח:
מפרישין מן החומץ על היין דשני מינין
עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ
(א) רשב"ם ד"ה חמרא
רד סעיף ג וסי' רעב ס"ג
מאי טעמא האי מעילאי עקר.
❖
הן אליבא דרבי בפ' המוכר את הספינ'
מעילאי עקר כלומר עקר:
[וברב אלפס שם]:
ד)
כל ג' יום ודאי מכאן ואילך ספק מאי קאמר
(ב) תוס' ד"ה מ"ט האי
אבל לרבנן לכתחלה אין מפרישין
לא מצי למימר דלר' יוחנן
א"ר יוחנן ה"ק בכל ג' ימים הראשונים ודאי
חמרא וכו' דנקט הכי
ואם עשה עשוי: להיות מפריש. משאר
מתתאי עקר דא"כ מנא ליה דכל ג'
לפי שכך הוא אמת
רבינו גרשום
יין מכאן ואילך ספק מאי טעמא חמרא
כשסובר ריב"ל
דמתתאי
חביותיו על בטחונה של זו החבית
ימים הראשונים היה ודאי יין דלמא
עקר וליכא למימר להאי
הבודק את החבית והולך
מעילאי עקר והאי טעימיה ולא עקר אם
כלומר שמפריש ממנה לצורך שאר
בשעה שטעמו כבר נעקר טעמו
טעמא: (ג) ד"ה דרומאי וכו'
להיות מפריש עליה תרומה
תמצא לומר בתר דטעימיה עקר הוה ריחא
שהבאתי לעיל. נ"ב בדף צ"ה
על אחרות והיה מפריש
חביות: ואחר כך. לסוף חודש או
מתחתיו ב' ימים אבל אין לומר שכבר
❖
בד"ה נותן לו:
ממנה בכל יום על שאר
ב' חדשים: כל ג' ימים כו'. לקמיה
חלא וטעמיה חמרא וכל ריחיה חלא
נעקר טעמו מתחתיו ג' ימים דאין
ב) ג
חביות עד ששלמה. ושוב
מפרש: מאי קאמר. לפי שיש לפרשה
סברא לומר שיהא חומץ גמור
באחרונה נמצאת חומץ: ג'
וטעמיה חמרא חמרא ורבי יהושע בן לוי
ימים הראשונים ודאי יין.
מוסף רש"י
בשני ענינין כדלקמן קבעי לה: כל
למטה ולמעלה הוה ריחיה ה)(חלא)
אמר כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן
טוב הוות ותרומתן תרומה
ג' ימים הראשונים. סמוך לבדיקה
וטעמא חמרא:
הבודק את החבית. טועמה
ומה ששתה מן אותן יין של
ולהלן ספק מאי טעמא חמרא מתתאי עקר
מאי טעמא האי חמרא מתתאי
אם היא בחזקתה שלא
חביות שהפריש עליהן מן
ודאי יין היה דבפחות מג' ימים אין
החמיצה, להיות מפריש
זו באותן ג' ימים יפה שתה
ואימור עקר ולאו אדעתיה ואם תמצא לומר
עקר. תימה דמנא ליה
היין נעשה חומץ ויפה תרם מה
עליה תרומה והולך.
ולא טבלים נינהו. מיכן
מעילאי עקר והא טעימיה ולא עקר דלמא
כלומר להיות סומך עליה
ואילך ספק היה חומץ וספק
שתרם באותן ג' ימים וא"צ הלוקח
לגמרא ליפלוגינהו בהכי כיון דמצי
והולך ושותה שאר חביות
יין וספק מתוקן וספק אינו
בתר דטעימיה עקר הוה ריחיה חלא וטעמי'
מזה באותן ג' ימים לחזור ולהפריש
למימר לכ"ע מעילאי וצ"ל דנקט
ב
ונותן עיניו בזה להפריש
מתוקן ויהיב האי חומץ
ממנה עליהם לאחר זמן,
לכהן לפי שקרא עליה שם
חמרא וריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא
דאפי' אם התחיל להחמיץ עם סילוק
הכי לפי (ב) שסובר שכך הוא אמת
ג)
שהתרומה ניטלת במחשבה
תרומה ואותן שהיה מפריש
ידיו אין שמו חומץ עד ג' ימים ואע"פ
דמתתאי עקר וליכא למימר האי
דרומאי מתנו משמיה דר' יהושע בן
(נדה ב:) כלומר להיות סומך
עליהן מזו צריך להפריש
עליה בהפרשת תרומותיו,
שכבר יש לו ריח חומץ כדמפרש ואזיל
טעמא דמתתאי עקר לחוד (ולעולם)
מהן דמאי דכל ספק מעושר
ו)
לוי ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ
כשבא לשתות מאה לוגין
וספק שאינו מעושר
דרך היין המחמץ להריח מתחלה
דקסבר ריחיה חלא וטעמא חמרא
אמצעיים ספק הא גופא קשיא אמרת
טבל במקום אחר אומר הרי
מעשרין מאותו דבר דמאי
ריח חומץ והולך ומריח יותר ויותר
חמרא דא"כ ג' ימים האחרונים אמאי
שני לוגין בחבית פלונית
חד ממאה: מאי טעמא
ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה
תרומה על מאה לוגין הללו
משום דחמרא מעלאי עקר.
עד שנהפך אפי' טעמו לחומץ וקים
הוי ודאי חומץ דלמא כל ג' ימים הוי
וכן עושה תדיר (קדושין
כלומר מחמיץ. והאי גברא
חמרא חמרא והדר אמרת אחרונים ודאי
להו לרבנן דמשהתחיל להחמיץ הוי
ריחיה חלא וטעמא חמרא והשתא
עט.). ואחר כך נמצאת
דפריש מינה על אחרים
חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא
חומץ. ואין ידוע מאימתי
בדקה בפי החבית מלמעלה
ריחו כל ג' ימים חומץ וטעמו יין
הוא דנגמר חימוצו:
החמיצה, וכל תרומה שסמך
ועדיין לא עקר. אם תמצי
דרומאי מתנו.
חלא כגון דאשתכח חלא סיפתקא דאי לאו
אבל מג' ואילך יכול להיות חומץ
פירש רבינו
עליה משהחמיצה לא תיקן,
לומר בתר דבדק עקר כלומר
דקסבר יין וחומץ שני מינין
לאחר שטעמה התחילה
גמור: מכאן ואילך ספק. דשמא לא
דעקר תלתא יומי לא הוה משתכח חלא
שמואל דהלכה כר'
הן (שם). כל ג' ימים
להחמיץ לאלתר אפי' הכי
התחיל להחמיץ עד ג' ימים קודם
יוחנן דקיימי דרומאי כוותיה וכן
סיפתקא כמאן פשט ליה פליגי בה רב מרי ורב
הראשונים. שאחר הבדיקה
חמרא הוא משום דקים לן
שבדקה ומצאה יין, הרי היא
דכל היכא דריחיה חלא
שנמצא חומץ והשתא בשעת מציאה
נראה דרבא נמי קאי כוותיה בפרק
זביד חד אמר כרבי יוחנן וחד אמר כרבי
בחזקת ודאי יין. וכל טבלים
וטעמיה חמרא חמרא הוא
הוא דנעשה חומץ הלכך הוי תרומה
בתרא דע"ז (דף סו: ושם. ד"ה
שתלה תרומתן בה באותן ג'
ומשום הכי כל ג' ימים
יהושע בן לוי: איתמר המוכר חבית יין לחברו
מספק ויחזור ויתרום: מאי טעמא.
ימים מתוקנים הן, מכאן
ורבא) שהבאתי לעיל :
הראשונים חמרא מעליא
(ג)
והחמיצה אמר רב כל ג' ימים הראשונים
ואילך ספק. והויא תרומה
כל
ומברכין עליו בורא פרי
ג' ימים הראשונים ברשות
הוי כל ג' ימים ראשונים ודאי יין
ליאסר לזרים ויחזור ויתרום
הגפן ה"נ ביין הנמכר
ברשות מוכר מכאן
ואילך ברשות לוקח
מוכר. ואפי' נתן לו הלוקח
וג' ימים האחרונים ספק חומץ:
דשמא כבר החמיצה ולא היתה
בחנות הואיל דטעמי' חמרא
תרומה (שם וכעי"ז נדה ב:).
ושמואל
אע"ג דריחיה חלא חמרא
חמרא מעילאי עקר. (א) כמו עקר
מעות יחזיר דכיון דנראה חומץ
כל ג' ימים אחרונים ודאי
מעליא הוא. ור' יהושע בן
נעקר טעם יין ממנו ומתחיל להחמיץ מלמעלה בפי החבית ומעט מעט
גמור תוך ג' שנמכר בידוע
שכבר בשעת מכירה ריחיה חלא ואהאי
חומץ. כל ג' ימים שלפני
לוי דאמר כל ג' ימים
בדיקה זו האחרונה שמצאה
האחרונים ודאי חומץ. ומה
מתחמץ ויורד כל ג' עד דבסוף ג' נעשה כולו חומץ וכל זמן שלא
חמרא לא יהבי אינשי דמי ג ואע"פ שטעמו והוה ריחיה חמרא ודאי
חומץ, הרי היא בחזקת ודאי
שהפריש ממנה על אחרות
החמיץ כולו הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא והאי חמרא הא טעימיה
לא
חומץ (קדושין עט.) דכיון
אינו מתוקן: מיכן ואילך. א)
דעכשיו חומץ גמור הוא,
כלומר ג' ימים הראשונים
ובדקי' האי גברא בפי החבית ומצאו טוב ועדיין לא התחיל להחמיץ והלכך אפי' אם תמצי לומר דמיד בתר דטעימיה התחיל להחמיץ
ודאי אין פחות מג' ימים
ספק הוא ועדיין צריך לתקן
הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא עד סוף ג' ימים משהתחיל להחמיץ והלכך דין הוא דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא וחמרא הוא והיינו
שהתחיל להחמיץ ואם עשאו
דמאי מ"ט משום דחמרא
בתוך אותן ג' ימים תרומה
יין הנמכר בחנות דלרבי יוחנן הוי יין ומהאי טעמא גופיה הוי ספק אפי' כל ג' ימים האחרונים ולא ודאי חומץ דאיכא למימר זה ג' ימים
מתתאי עקר דלא מצי
על מקום אחר, אינו תרומה
למיטעמיה ובעי דן דטעמה
האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו: ג' ימים האחרונים ודאי חומץ. והוי טבל גמור דר' יהושע אזיל בתר
אליבא דרבי דאמר (לעיל
(אינו) [אולי] עקר מתתאי
ריח כדמפרש ואזיל וכיון דעתה נמצא חומץ ודאי התחיל להריח ריח חומץ זה ג' ימים דבפחות מג' ימים לא נעשה חומץ גמור ואפי' ג' ימים
פד:) יין וחומץ שני מינין הן,
ולא אדעתיה והוה ליה ספק
דאי לרבנן הא קיי"ל תרם
אם תימצי לומר מעילאי
הראשונים ספק דאמרי' שמא עם סילוק ידי הבודק התחיל להריח ובתר ריחא אזלינן והלכך יין הנמכר בחנות לאו חמרא הוא: מ"ט חמרא
מן הרעה על היפה תרומתו
עקר וכו' ואם נפש אדם
מתתאי עקר. רבותא נקט לאשמועינן דאיכא למימר דאפי' בשעת בדיקה כבר היה חומץ ומיהו אינו צריך לכל זה דאפי' ס"ל נמי כדרבי יוחנן
תרומה (נדה ב: וכעי"ז קדושין
לומר כי היכי דר' יהושע
עט.). מכאן ולהלן. מג'
אמר אם תמצי לומר מעילאי
דמעילאי עקר איכא לאוקומי שפיר כדמפרש ואזיל: דרומאי משמיה דר' יהושע. אמרין דהאי דקתני בברייתא ג' ימים ודאי בין אג' ימים
ולמפרע, ספק. והוי תרומה
עקר וכו' ה"נ מאי טעמא לא
ראשונים בין אג' ימים אחרונים קאי וה"ק ג' ימים הראשונים ודאי יין דאפי' עם סילוק ידיו התחיל להחמיץ הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא עד
ליאסר לזרים ויחזור ויתרום
אמר ר' יוחנן אם תימצי
❖
(שם ושם).
לומר מתתאי עקר והא
ג' ימים והלכך הוי חמרא דקם ליה רבי יהושע בן לוי בשיטתיה דרבי יוחנן דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא: אחרונים ודאי חומץ.
בעידן דטעמה מלעיל אימר
כדמפרש טעמא לקמן כגון שנמצא חומץ חזק מאד דודאי כבר עברו ג' ימים שנעשה חומץ גמור הואיל ונתחזק כל כך דבבציר מג' ימים
עקר ולא אדעתיה. ותריץ
משהחמיץ אינו נעשה סיפתקא. ומיהו רבי יוחנן לא מוקי לה בסיפתקא א"נ לית ליה הך סברא דלא שנא סיפתקא ול"ש חומץ כל ג' ימים
הכי משום דר' יוחנן סבירא
מוסף תוספות
ליה בג' ימים הראשונים
אחרונים נמי ספק: הא גופא קשיא ראשונים ודאי יין אלמא כו'. דאי ס"ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא הוא א"כ אמאי ודאי יין האיכא
א. דאי לא אסור לטעום
ודאי יין הוא ולא ספק הוא
למימר דעם סילוק ידיו התחיל להריח ריח חומץ מעט ומההיא שעתא הוה ליה חומץ: כגון דאשתכח כו'. לעולם ריחיה חלא וטעמא חמרא
ואפי' לכהן כי טבל אסור
ור' יהושע בן לוי סבירא
לכהן. ריטב"א קידושין עט.
ליה דספק הוא משום הכי
חמרא הוא כדמוכח רישא וסיפא דקתני אחרונים ודאי חומץ היינו טעמא דמיירי כגון דמשתכח חומץ חזק יותר מדאי שהדבר ידוע שזה ו'
ב. כיון דס"ל דריחיה
קאמר מילי דמספקא ור'
ימים שהתחיל להחמיץ ולסוף ג' נעשה חומץ ובג' האחרונים נתחזק ונתחזק מאד ונעשה סיפתקא חזקה: כמאן פשט ליה. רב יוסף לאביי כמי
חלא וטעמיה חמרא חלא
יהושע סבירא ליה דמברכין
בהכי סגי ליה לומר
עליו שהכל נהיה בדברו:
משניהן היה מפרש הברייתא דקתני ג' ימים ודאי דנשמע מינה אי אזלינן בתר ריחא או בתר טעמא: חד אמר כרבי יוחנן כו'. ונ"ל דהלכתא
דשלשה ימים אחרונים
דרומאי. חכמים שבדרום:
כרבי יוחנן דהא דרומאי משמיה דרבי יהושע בן לוי קיימי כוותיה: המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה. בתוך אותה חבית של מוכר
ודאי חומץ ומשם ולמעלה
הא גופא קשיא אמרת ג'
ספק. ריטב"א. ג. שהוא
ימים הראשונים ודאי יין
בבית לוקח: אמר רב כל ג' ימים הראשונים הרי הוא ברשות מוכר. שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות מג' ימים משהתחיל להריח
נדון כיין קוסס וקיי"ל
אלמא חמרא מעילאי עקר
ריח חומץ ונהי נמי דריחיה חלא וטעמי' חמרא חמרא הוא אפ"ה באחריות מוכר הוא שהרי נתקלקל כבר ברשותו וכמי שמכר לו חומץ
(לעיל צה.) המוכר חבית
והוה ליה ריחיה חלא
של יין נותן לו יין שכולו
וטעמא חמרא וחמרא הוא
דמי דודאי משהתחיל להריח חומץ סופו להעשות חומץ ודמי למוכר יין ונמצא חומץ דתנן בהמוכר את הספינה (לעיל דף פג:) דהוא מקח
יפה ואפי' עשירית קוסס
והדר תני ג' ימים ב)
טעות ואע"פ ששתה הימנו לוקח ולא טעם בו ריח חומץ כשלקחו אפ"ה כיון דהחמיץ תוך ג' הדבר ידוע דבשעת מכירה הוי ריחיה
אינו מקבל וכ"ש כולו
הראשונים ודאי חמרא
חלא. והא דתנן לקמן בפירקין (דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו רב מוקי לה לאחר ג' אבל תוך ג' לא קרינן המוכר
קוסס. שם.
אלמא חמרא מתתאי עקר
והוה ליה ריחיה חלא
יין לחבירו והחמיץ אלא המוכר יין לחבירו ונמצא חומץ א"נ מוקי לה בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר רבי חנינא דאיכא למימר קנקן
וטעמא חמרא חלא. לעולם
גרם להחמיץ מהרה והא דנקט חבית של יין רבותא היא דסד"א לשתייה לאלתר קזבין ליה ולא הוה ליה לשהויי וליפטר מוכר קמ"ל:
מעילאי עקר וראשונים ודאי
יין ודקא קשיא לך אחרונים
ושמואל הכא במאי עסקינן
דאחרונים ודאי חומץ כגון דאשתכח חלא סיפתקא. כלומר חומץ חזק דאי לא דעקר תלתא יומי מקמי הכי לא הוה משתכח חלא סיפתקא כלומר חזק מאד: איבעיא להו כמאן פשט. רב יוסף לאביי אי כר' יוחנן אי כר' יהושע: ברשות
מוכר. ויכול לחזור לוקח:
א) נראה דצ"ל כלומר ימים ראשונים ספק הוא וכו'. ב) צ"ל האחרונים ודאי חומץ כו'.