המוכר פירות פרק
ששי בבא בתרא
צח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מבושם
עד עצרת. קשה לרשב"א דהא בקנקנים דלוקח איירי
מבושם. שיתקיים כדרך המתקיימין: עד העצרת. אבל לא מן
נז א ב ג מיי' פי"ז מהל'
א) סוטה דף מז:, ב) [עי' ב"מ
עג: ובתוס' שם ד"ה אפרוותא
מכירה הלכה ו סמג
העצרת ואילך שחום תקופת תמוז מקלקל אפי' יין מבושם: וישן.
מתניתין ולימא ליה קנקנך גרים ולרב חייא בר יוסף
ושם מוכח דגרסי הכא
לאוין קע טוש"ע ח"מ סי'
לימא ליה מזלך גרם ויש לומר דודאי אם נמצא חומץ מצי אמר ליה
ואם מוכר לו יין ישן יתן לו משל אשתקד שנה המוקדמת לזו שאנו
דזולשפט], ג) [צ"ל
רל סעיף י:
❖
נח ד מיי' שם הל' ג
רשב"ם],
עומדים בה: משל שלש שנים. משנה
הכי אבל הכא לא איירי בהכי אלא אשמועינן דצריך ליתן לו יין
דקודם אשתקד דהוו להו
טוש"ע שם סעיף ה:
הראוי להתקיים עד העצרת: נט ה ו ז מיי' שם טוש"ע
ג' שנים עם שנה שאנו עומדין בה:
האי
גמ' לא שנו. דאינו חייב באחריותו:
מאי דזבין חביתא דחמרא
שם סעיף ו:
מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד
תורה אור השלם
א
ס ח ט י מיי' שם הל' ה
אלא בקנקנים דלוקח. שקבל הלוקח
אדעתא לסבוייה. פי' ג) (רש"י)
העצרת וישן משל אשתקד ומיושן משל ג'
1 וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר
טוש"ע שם סעיף ח:
ב
ג
סא כ ל מיי' שם טוש"ע
היין בחביותיו דאיכא למימר כליו
דאין החנווני אלא שליח בעלמא
גמ'
יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב
שנים: אמר ר' יוסי בר' חנינא לא שנו
❖
ד
שם סעיף ט:
כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת
גרמו. ומיהו סיפא דקתני ואם ידוע
ואין נראה לר"י דאם כן לא הוה
אלא בקנקנים דלוקח ה אבל בקנקנים דמוכר
וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל
כו' התם ליכא למימר כלי הלוקח
ליה למימר זבין ועוד דאם כן מגופה
הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל
אמר ליה הא חמרך והא קנקנך וכי קנקנין
חבקוק ב ה
רבינו גרשום
גרמו דאנן סהדי שהיין רגיל בכך:
מילתא דרבא לא שמעינן שום חידוש
הָעַמִּים:
2 נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ
דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך
אבל בקנקנים דמוכר. מצי אמר ליה
דהא דקאמר לא אמרן אין נראה
לא שנו. דאין המוכר
גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה
❖
לשהויי לא צריכא דאמר ליה למקפה ומאי
באחריות היינו כשדרכו
שמות טו יג
שיהא זה מדברי רבא אלא גמרא
לוקח אפילו לזמן מרובה הא חמרך
קָדְשֶׁךָ:
ו
בקנקן דלוקח. אבל אם
דוחקיה דר' יוסי בר' חנינא לאוקמא למתניתין
דקאמר ליה ונראה לו לפרש דמיירי
והא קנקנך דודאי יינך וכליך גרמו
עדיין בכליו דמוכר לימא
דזבין מכר גמור ואדעתא דהכי זבנה
דסבירא ליה דמימות הבציר הוה יין
ליה לוקח הא חמרך: אפי'
הגהות הב"ח
בקנקנין דלוקח ודאמר ליה למקפה לוקמא
כי איתיה בקנקנים דמוכר
שימכרנו בחנות ודמי לא"ל למקפה
מקולקל כבר אלא שאין ניכר הדבר
בקנקנין דמוכר ודלא אמר ליה למקפה אמר
(א) רשב"ם ד"ה וכי קנקנים
אמאי מצי למימר ליה
דבעי שיתקיים כדי מקפה והכי נמי
עד שעת חימוץ כדאמרינן באיזהו
דמוכר מאי הוה למה:
לוקח הא חמרך הא קנקנך
רבא מתניתין קשיתיה דקתני אם ידוע שיינו
לימא ליה המוכר לא
בעינא שיתקיים כדי סיבוייה ומיהו
נשך (ב"מ דף עג:) מעיקרא דחמרא
איבעי לך לשהוייה
מחמיץ הרי זה מקח טעות ז אמאי לימא ליה
קשה ללישנא דאמר בסמוך מעובדא
חמרא דחלא חלא ההוא שעתא הוא
ברשותך אלא היה לך
לא איבעי לך לשהויי אלא לאו שמע מינה
ליקחנו ולמכור לאלתר
דקביל חמרא מחבריה אדעתא
דמבחרי אנפשייהו חמרא. ולרב
משום דכל שעתא מחמיץ
דאמר ליה למקפה שמע מינה ופליגא דרב
דנמטאה אפרוותא דוול שפט חלא
דאמר לעיל [צו.] כל שלשה ימים ברשות
ואמאי מצי לוקח למימר
לי' הא חמרא כו': הכא
חייא בר יוסף דאמר רב חייא בר יוסף חמרא
לא כרב חייא בר יוסף השתא התם
מוכר איכא לאוקומי מתני' בקנקנים
במאי עסקינן דאמר לי'
דלא זבניה לגמרי מצי אמר ליה
דלוקח ואפילו תוך שלשה או בקנקנים
מזלא דמריה גרים שנא' ואף כי היין בוגד גבר
לוקח למקפה. בעינא ולא
1
מזלך גרם כ"ש הכא דהוי מכר
של מוכר ולאחר שלשה והלכך מוכר
לזבוני דהשתא לא מצי
יהיר וגו' אמר רב מרי האי מאן דיהיר אפילו
א)
למימר ליה לא איבעי לך
פטור: וכי קנקנים דמוכר (א).
גמור וי"ל דההיא לישנא מוקי הך
אאינשי ביתיה לא מיקבל שנא' 1גבר יהיר ולא
לשהוייה: ומקשי' מאי
למה יפסיד מוכר הא מצי אמר ליה
מילתי' דרבא בידוע שיינו מחמיץ ואפי'
דוחקיה דר' יוסי לאוקמי
ינוה מאי ולא ינוה בנוה שלו א"ר יהודה אמר
כו' לוקמי' בקנקנים דמוכר
מוכר ללוקח לא איבעי לך לשהויי.
הכי דוקא אדעתא דסבוייה הא לאו
ודלא אמר לו למקפה
רב כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח
דאפילו לרב דאמר (לעיל דף צב.)
הכי מצי א"ל לא איבעי ליה לשהויי:
ולימא הכי לא שנו דאינו
אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב
חייב באחריותו אלא
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי
רבי
בקנקן דמוכר הואיל דלא
הכא ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך אמר רבא האי מאן דזבין ליה חביתא
זה מקח טעות הני מילי משום דרובא
ח
2
א"ל למקפה דמצי למימר
ליה [לא] איבעי לך
דחמרא לחנואה אדעתא לסבוייה ותקיף אפלגא או אתילתא דינא הוא דמקבל
לרדיא זבני אבל הכא רובא לאו
לשהוייה: אמר רבא משום
לשהויי זבני ויפסיד לוקח: דאמר ליה
לה מיניה ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא לא ולא אמרן
הכי אוקמוה למתני' הכי
ט
י
למקפה. להסתפק מעט מעט לקדירות
בקנקנים דלוקח וכו' משום
אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא לא ואמר רבא האי מאן
כ
דסיפא דמתני' כו': אלא
דהיינו לשהויי: מאי דוחקיה דרבי
ש"מ. דמשום הכי לא מצי
דקביל חמרא אדעתא דממטי ליה לפרוותא ב) דוול שפט ואדמטי התם זל דינא
יוסי ברבי חנינא לאוקומי. רישא
למימר הכי דאמר הלוקח
הוא דמקבל ליה איבעיא להו הוה חלא מאי אמר ליה רב הלל לרב אשי כי
למקפה קא בעינא ליה
דמתניתין בקנקנים דלוקח לחוד ולא
והיכא דמפרש לסיפא
הואן בי רב כהנא אמר לן חלא לא ודלא כר' יוסי בר' חנינא ואיכא דאמרי
בקנקנים דמוכר משום דמוקי למתני'
מפרשי' נמי רישא. והא
ל אפילו חלא נמי מקבל כמאן כר' יוסי בר' חנינא: ישן משל אשתקד כו':
דקתני ר' יוסי ב"ר חנינא
בדא"ל למקפה לוקמיה בדלא אמר
דבקנקנים דמוכר מצי אמר
תאנא
ליה למקפה דהמוכר יין סתם קתני
ליה הא חמרך והא קנקנך
וחייב המוכר באחריות
ולא שנא קנקנים דלוקח ולא שנא קנקנים דמוכר קתני מתניתין דאין מוכר חייב באחריותו משום דלא איבעי ליה לשהויי:
פליגא דר' חייא: אף כי
אמאי. הוה ליה מקח טעות: לימא ליה לא איבעי לך לשהויי. דהא רובא לאו לשהויי זבני: אלא לאו שמע מינה דאמר ליה
היין בוגד. לו לאדם
שמתייהר ואינו מתנאה
למקפה. וה"ה לרישא והיינו טעמא דברישא פטור מוכר דאיכא למימר קנקנים דלוקח גרמו ובסיפא חייב הואיל וידוע שיינו רגיל
בשום טובה ומחמיץ היין
להחמיץ כל שנה: ופליגא. הא דר' יוסי בר' חנינא דמוקי לה בקנקנים דלוקח ולא דמוכר משום דמצי א"ל הא חמרך והא קנקנך: דרב חייא
לו הואיל א) דלקחן אינו
בר יוסף. דאיהו מוקי לה נמי בקנקנים דמוכר ואע"ג דא"ל למקפה כדמוכח סיפא אפי' הכי מוכר פטור דלא מצי אמר ליה הא חמרך והא
חייב המוכ' באחריותו:
בנוה שלו. בביתו: כל
קנקנך דלאו קנקנים דמוכר גרמו אלא מזלא דלוקח שהוא בעליו של יין גרים: שנאמר ואף כי היין בוגד. באדם למה משום דגבר יהיר וגו'
המתגאה. בטלית של ת"ח
גאותו של אדם שמגיס דעתו בדבר שאין בו גורם שהיין בוגד בו דסבורין שהוא יין ונמצא חומץ מדה כנגד מדה. ומיהו סיפא כיון דאמר ליה
לא בטלית ממש קאמר
משום שהכל חייבין
למקפה ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהויי ולא מצי למימר ליה מזלך גרם מאחר שהדבר ידוע שיינו מחמיץ הלכך חייב מוכר: אאינשי
בציצית אלא שכורך בסודר
ביתיה. אשתו: לא מיקבל. שמבזה אותו: כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים.
דעביד כדאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף נז:) טלית של
על ראשו כעין שהיו
רגילין לעשות תלמידי
תלמידי חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח וצניעותא יתירתא הוא וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכם: האי מאן דמזבין ליה חביתא
חכמים וסודר אסור לפרוש
דחמרא לחנווני וכו'. מוסר חבית שלו לחנווני כדי למכור את היין בחנותו וישתכר החנווני קצת ובעל הבית לא יקבל מעותיו אלא לאחר שיקבל
כי אם לת"ח וקרא שמו
סודר על שמו [של] ת"ח
החנווני מן הלוקחין וחמרא ברשותא דמריה קאי ואין החנווני אלא שליח בעלמא ליטול שכר טרחו. והלכך אם החמיץ אפלגא או אתילתא דדנא
כדכתי' סוד ה' ליראיו: לא
קודם שמכר כולו: דינא הוא דמקבל. בעל הבית כל ההפסד וכגון שלא פשע שליח דהיינו חנווני מידי בשליחותו כדמפרש ואזיל. ואף כי
ינוה ולא יבא לנוה קדשו:
היין בוגד ליכא למימר גבי חנווני דהא אין לו חלק בו וגם לא הקנקן שלו הוא ואכתי ברשות מריה קמא איתיה: ולא אמרן. דהפסיד
אדעתא לסבוייה. שקנאה
על דעת למוכרה בביתו
בעל הבית: אלא דלא שני. לוקח בברזא לעשות נקב אחר בחבית אבל שני איכא למימר דהוא גרים: דלא מטא יומא דשוקא. ולא
על יד על יד ותקף
נתעצל חנווני במכירתו: האי מאן דקביל חמרא מחבריה. למחצית שכר והקנקנים דמוכר והוא קיבלו בדמים בשער של עכשיו בעיר הזאת
החביתא שהחמיצ' קודם
מכירת' למחצית או
והריוח יחלוקו. וכל מקבלי ממון למחצית שכר הוו מפקיד ונפקד קרובים לשכר וקרובים להפסד והרי הוא באחריות שניהם להפסד כמו לשכר
לשלישית דינא הוא
כדאמרן (ב"מ דף קד:) הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם הוקיר או הוזל או נגנב או נאבד לשניהם נאבד והוזל. אבל אמר לו בעל
דמקבל ליה המוכר: דלא
שני בבירזייהו. שלא
היין למקבל אפי' אם הוקיר לא יהא לך רשות למכרו בכאן אלא זיל ואמטייה למלכות אחרת אפרוותא דוול שפט שבאותו מקום היו מוכרים
עשאה סמוך לשמרים:
יין ביוקר וקודם שהגיע לשם זל היין בכל המקומות ופיחת מכדי דמים שקיבלו: דינא הוא דמקבל.
בעל היין את כל הזול דכיון
אבל אי מצי לזבונה מקמי
הכי ולא זבנה בודאי
דאפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למכרו עד שמגיע לפרוותא דוול שפט לענין זולא נמי ברשותא דבעל היין קאי. ומיהו לגבי
באחריות' החמיצה ולא
גניבה ואבידה ברשותיה דמקבל נמי קאי וכן אם נעשה חומץ כדלקמן שהרי באחריותו הוא וקרינא ביה אף כי היין בוגד דמזלא
מקבל:
לפרוותא
דוולשפט. לאותו מקום
דתרוייהו גרים שבאחריות שניהן הוא עומד ושניהן בעליו של יין: ופשע דלא אמטייה לא גרסינן: הוה חלא. מקמיה דאמטייה להתם
שהיין ביוקר וזל מכדי
מאי מי מקבל בעל היין כל ההפסד דהא אפילו גבי מכירה גמורה מקבל משום דא"ל לוקח הא חמרך והא קנקנך היכא דאמר ליה
שוויין שהיה נמכר בוול
למקפה דלא מצי אמר ליה מוכר לא איבעי לך לשהויי וכל שכן הכא דלא מכר לגמרי וגם אמר ליה זיל אמטייה אפרוותא דוול שפט
שפט כשעה שקיבלה דינא
הוא דמקבל לה מיניה
שצוה להשהותו דמצי אמר ליה מקבל הא חמרך והא קנקנך כר' יוסי בר' חנינא או דלמא לא מקבל כל ההפסד אלא פלגא דמצי
דמשום דאההיא דעתא
אמר ליה מזלך נמי גרם שבאחריות שנינו עומד והיין בוגד קרינא ביה כרב חייא בר יוסף: חלא לא. כלומר לא מקבל בעל היין כל
קיבל מניה דאי זבין זבין
ואי לא ליהדרה ליה:
ההפסד ואע"ג דכמאן דא"ל למקפה דמי ואיבעי לשהויי משום דמזל שני הבעלים גורם: ודלא כר' יוסי בר' חנינא. דמוקי למתניתין
איבעיא להו הוה חלא.
בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר סבירא ליה דאמר ליה לוקח הא חמרך והא קנקנך היכא דאמר ליה למקפה והכא נמי כיון
ברשות חנווני: מאי. מקבל
או לא מקבל: ואמר לי'.
דא"ל זיל אמטייה כו' הרי צוה לו להשהותו. ונראה בעיני דלית הלכתא כר' יוסי בר' חנינא אלא כרב חייא בר יוסף דמזלא דגברא גרים
דלא מקבל ליה כדר' חייא
אלא אם כן ידוע שיינו מחמיץ ודאמר ליה למקפה דהא שמואל קאי כוותיה ואמרן לעיל [צו:] עבד רב יוסף עובדא בחמרא כוותיה דשמואל:
ב"ר יוסף דאמר לעיל
חמרא מזלא דגברא גרים
תנא
והחנווני גורם ולא מקבל
ודלא כר' יוסי ב"ר חנינא דאמר לעיל אבל בקנקנים דמוכר לימא ליה הא חמרך הא קנקנך והא חמרא בחביתא דמוכר החמיץ: ואיכא דאמר וכו' כמאן כר' יוסי ב"ר חנינא. דאמר בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה
הא חמרך והא קנקנך והא חמרא איתיה בקנקנים
דמוכר ומקבל הואיל שהחמיץ בכליו:
אם
אמר
לו יין מבושם. יין מובחר וטוב אני מוכר לך חייב להעמיד לו יין יפה וטוב שיכול להעמיד לו עד עצרת
א) אולי צ"ל הואיל וכן אינו וכו'.