המוכר פירות פרק ששי בבא בתרא
צט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומשני הא קא משמע לן למטה כלמעלה. דהני עשר אמות שהכרובים והארון עומדים בהן כמו העשרים שלמעלה
מה
העשרים כולן
סו א ב מיי' פ"ו מהל'
א) יומא כא. ע"ש מגילה י:
ע"ש, ב) [ביומא ובמגילה
שכנים הל' יג טוש"ע
חלל ואין בהן דבר כך גם העשר וגוף הכרובים בנס היו עומדין כדלקמן ומקום הארון אינו מן המדה אלא בנס היה עומד וכנפי
❖
ליתא], ג) [מגילה ד ע"ש],
ח"מ סי' קסט סעיף א:
הכרובים שהן באויר לא חייצי דהא למטה דידהו ולמעלה דידהו יכולין למדוד עשרים ריקנות מכותל צפוני לכותל דרומי והכי משמע
ד) [לעיל צח:], ה) [עי' תוס'
חולין צב. ד"ה ברוך], ו) [מ"א
קרא ועשרים אמה קומתו כלומר כל
השלשים אמות קומה אינן חשובים אלא כעשרים דמשפת כרובים ולמעלה שהם פנויין מכלום העשר
ו], ז) רש"ל מ"ז, ח) גי' יעב"ץ
רבינו גרשום (המשך)
❖
כמו הכ': ארון שעשה משה. כשניתן
צאצאים וכ"ה בדפו"י,
מתקיף לה אביי ודלמא בולטין
בבית קדשי הקדשים שעשה שלמה
היה מחזיק כ' אמה אורך
הא קא משמע לן למטה כלמעלה מה
ותו לא נמצא שבכנפיהן
שהוא כ' על כ' יש לו עשר אמות
כתרנגולין. ואם תאמר
למעלה אין משמש כלום אף למטה אין
היו ממלאין הדביר. ואינהו
תורה אור השלם
ריוח לכל רוח ורוח לימינו ולשמאלו
הכרובים גופייהו היכא הוו
אכתי בנס היו עומדים דעשרים
משמש כלום מסייע ליה לר' לוי א) דאמר ר'
1 וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב
קיימי אלא ש"מ בנס היו
הרי עשרים בלא ארון ולפניו כ' עד
בעשרים היכי יתיב וי"ל מ"מ פריך
לוי ואיתימא רבי יוחנן דבר זה מסורת בידינו
עומדין: ודלמא בולטין. היו
הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף
הדביר: כרובים. דשלמה: בנס היו
אביי שהגוף לא היה עומד בנס:
גופן של כרובין כתרנגולין
הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת
מאבותינו מקום ארון וכרובים אינו מן המדה
ב)
דמצדדי
שבכנפיהן נוגעין מאחורי
עומדין. גופן: כנף הכרוב האחד.
מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת
אצדודי. לא ה"מ למימר
גביהן אחת אל אחת ובגופן
מלכים א ו כד
כְּנָפָיו:
תניא נמי הכי ג) ארון שעשה משה יש לו
כנף האחד של כרוב וה' אמות כנף
כאן בזמן שישראל
2 כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים הָאֵלֶּה
של כרובים היו בולטין
ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח אמר רבנאי
כתרנגולין מלמטה ומהא
השני של אותו כרוב ולאו בכרוב שני
פֹּרְשִׂים אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהֵם
עושין רצונו של מקום דמסתמא
ליכא למישמע מיני' דבנס
עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם
אמר שמואל כרובים בנס הן עומדין שנאמר
קמיירי דהא כתיב בתרי' ועשר באמה
העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין
היו עומדין: ודלמא זה שלא
לַבָּיִת: דברי הימים ב ג יג
3 וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי
הכרוב השני וגו'. ועשר אמות מקצות
כנגד זה הוו קיימי. כלומר
1וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות
רצונו של מקום:
פניהם איש אל אחיו אבל
כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים
כנפיו עד קצות כנפיו מהכא לא
נותן זה [שלא] בצד זה שכנפיו
כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות
בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת
מפקינן דבנס היה הגוף עומד בין שני
של א' היו למעלה מכנפי
וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל
כנפיו ועד קצות כנפיו גופייהו היכא הוו קיימי אלא שמע מינה בנס הן
חבירו כדי שיהא מקום
הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
הכנפים שמקצה האחד עד קצה השני
לגופין: ודלמא באלכסונא
שמות כה כ
עומדין מתקיף לה אביי ודלמא בולטין כתרנגולין הוו קיימי מתקיף לה
לא היו כי אם עשר אמות וא"כ הגוף
4 וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ
הוו קיימי. שאחד מנמיך
רבא ודלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי מתקיף לה רב אחא בר יעקב
כנפיו שבצד כותל זה
הַ¢קּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם
שבינתים היכן לא יתכן לומר דמהכא
למטה והשני מגביה כנפיו
מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים וַיְצַפּוּ
ודלמא באלכסונא הוו קיימי מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ודלמא
נפקא ליה דא"כ מאי האי דקפריך
שבצד כותל השני למעלה
אֹתָם זָהָב:
❖
לצד התקרה שעכשיו יכולין
ביתא מעילאי רווח מתקיף לה רב פפא ודלמא מיכף הוו כייפי ידייהו
דברי הימים ב ג י
לקמן ודלמא ביתא מעילאי רווח
ד)
לעמוד יפה בלא נס
וקושיות אחרות דלא שייכי הכא כלל
מתקיף לה רב אשי ודלמא שלחופי הוו משלחפי כיצד הן עומדין רבי
(א)
שבאלכסון הכותל יש בו
אלא קרא הכי משמע ליה אם באת
יותר מברחבו: ודלמא
הגהות הב"ח
יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית ולמ"ד
ביתא מעילאי רווח. שהיה
לחבר שני כנפי הכרוב זה בצד זה
(א) גמ' משלחפי ידייהו כיצד
ה) פניהם איש אל אחיו הא כתיב 2 ופניהם לבית לא קשיא כאן בזמן שישראל
הבית במקום הכרובים
הן: (ב) רשב"ם ד"ה כנף
תמצא מקצות כנפיו עד קצות כנפיו
מרויח יותר ממה שהוא
עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ולמ"ד
הכרוב וכו' אלא מהכא
מלמטה שמלמטה היה
עשר אמות ומיהו טפי מי' אמות הוו
❖
ילפינן שרוחב:
רחבו כ' אמה ומלמעלה
ופניהם לבית הא כתיב 3 ופניהם איש אל אחיו דמצדדי אצדודי דתניא
שהרי רוחב הגוף בין ב' הכנפים אלא
[היה יותר] כשיעור שהיו
אונקלוס הגר אמר כרובים 4 מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם כתלמיד
הגופין עומדין ולא בנס:
מהכא (ב) פרכינן שרוחב בית קדשי
הנפטר מרבו: מתני' מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה
ודלמא מיכף הוו כייפי.
מוסף רש"י
הקדשים מצפון לדרום לא הי' אלא כ'
א
כנפיהן סמוך לכותל
מקום ארון וכרובים אינו
הדביר שהיו כנפיהן כ'
שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין ואינו מכניס בהמתו
אמה וב' הכרובי' היו כנפיהם כ' לבד
מן המדה. אינו תופס למעט
אמה ובסיום הכנפים היו
הגופים כדכתיב ששני הכנפים היו י'
ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ וזה עושה לו פותחת וזה עושה לו
ממדת החלל של בית כלום
כופפין הכנפים כשיעור
פותחת: גמ' פותחת להיכא אמר ר' יוחנן שניהם לבור בשלמא בעל
(יומא כא.) אינו אוחז למעט
העמדת הגוף דבשיעור
אמות וכתי' ויפרשו את כנפי הכרובים
ב
מדת קרקע לכל צדדיו כלום
כפיפת כנפים יכולין לעמוד
ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב
(מגילה י:). יש לו ריוח
הגופים אעפ"כ כנפיהן
הבור בעי לאשתמורי מיא דבוריה אלא בעל הבית למה ליה א"ר אלעזר
עשר אמות לכל רוח.
השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל
מחזיקות כ' ולא בנס היו
משום
כשניתן באמצע בית הכפורת,
עומדין: ודלמא שלחופי
תוך הבית נוגעות כנף אל כנף ו) וא"כ
והרי כל החלל לא היה אלא
הוו משלחפי ידיהן. כנפיהן
אינהו גופייהו דכרובים היכא הוו קיימי. קס"ד שהכנפים בכרוב כידי האדם אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל והגוף בינתים: מתקיף לה אביי.
כ' על כ' שנאמר (מלכים א
שבאמצע היה כנף זה יוצא
ו) ולפני הדביר עשרים אמה
לפני כנף של זה והיו קצת
מי יימר דבנס היו עומדים דלמא גופן של כרובים בולטין ויוצאין מתחת כתרנגולים שהגוף כולו תחת כנפיו ולא בינתים שאין הרחקה
אורך ועשרים אמה רוחב,
הכנפים זה כנגד זה משוכין
והפרש בין הכנפים אלא מקורבים והגוף יוצא מתחת הכנפים ששני הכנפים יוצאים ממקום אחד באמצע הגב. וכן כל הנך קושיות דמקשו הנך
נמצא שאין מקום הארון
זה לפני כנף של זה כשיעור
ממעט כלום (יומא כא. וכעי"ז
שהיו הגופין יכולין לעמוד
אמוראי ואזלי אגוף הכרובים קיימי בר מהנך בתראי דגרס בהו ידייהו בהדיא ברב פפא ורב אשי כייפי ידייהו ומשלחפי ידייהו: ודלמא זה שלא
מגילה שם). ביתא מעילאי
ולא בנס היו עומדין אלא
כנגד זה הוו קיימי. הכרובים שהאחד עומד מצד הארון מזה סמוך לכותל והשני עומד מצד הארון מזה משוך רחוק מן הכותל קצת ונמצאת
רווח. שבתיהם של חומות
ליכא למישמע מינה אם
אבנים היו והחומה מלמטה
היו עומדין בנס אם לאו:
כנף האחד נוגעת אחרי כנף חבירו בין הכנף ולכותל נמצאו קצת כנף הכרוב המשוך מן הכותל לפני קצת כנף הכרוב הסמוך לכותל
היא רחבה והולכת ומתקצרת
בזמן שעושין רצונו של
כשיעור עובי רוחב הגופין ואע"ג דלא הוו בולטין כתרנגולין נינהו אפ"ה לא תקשי מידי: מתקיף לה רב אחא בר יעקב. נהי נמי דלאו
החומה למעלה כדי שיתקיים
מקום. היו פונין זה אל
❖
בולטין כתרנגולים נינהו וגם זה כנגד זה קיימי אפי' הכי לא תקשי מידי דדלמא באלכסונא היו עומדים הכרובים באלכסון הבית היו עומדים
הרבה (לעיל צח:).
זה פניהם איש [אל אחיו].
כלומר כשהקב"ה מתאהב
זה כנגד זה דאיכא טפי מכ' אמה כשיעור הגופים מקצות כנפי של זה לקצות כנפי של זה כגון שהכרוב שמימין הארון לא הי' פניו
על ידן אוהבם כאח:
ממש כנגד ההיכל וגבו לכותל מערבי אלא מצדד אצדודי כנפיו החיצון כנגד דרומית מערבית נוגע לכותל בזוית וכנף
שלו
שמצד הארון
דמצדדי אצדודי. שהיו
רבינו גרשום
פונים זה לזה ולא כל כך כי
פרוש בחצי הארון או חוצה לו דהיינו רחוק מן הכותל וכנף הכרוב הב' מתחלת שם וכנפו השנית נוגעת סמוך
אם כתלמיד הנפטר מרבו
וקומת הכרוב הוי י' אמות:
לדביר בקרן צפונית מזרחית כזה: מתקיף לה רב הונא ברי' דרב יהושע.
נהי נמי דזה כנגד זה קיימי
לפני הדביר מבפני' של
שחוזר לאחוריו ומסתכל
אמה טרקסין. וזהו לפני
ולא מסתכלו כל כך: מעשה
ולא באלכסונא קיימי ואפילו הכי אין גופן עומד בנס דדלמא ביתא מעילאי רווח שהבנין הולך ומתקצר
לפנים וההיכל חוצה לו
צעצועים כמו צאצאים
למעלה והרי רחב יתר מעשרים במקום שבולטין הכנפים מן הגופין והוי מקיר אל קיר כנגד כנפי הכרובים
(ישעיה כב) כלומר שדומין
מן הדביר: מה למעלה.
פניהן לנערים שלהכי נקרא
מן הגובה מן הכרובים
מקום נגיעתן בכתלים יותר מעשרים אמה ברוחב הגופין: מיכף הוו כייפי ידייהו. הכנפים עצמן
שמו כרוב כלומר כרביא
ולמעלה לא משמש כלום כי
כפופין הן כאדם שכופף ידו מעט והלכך ליכא אלא כ' אמה מקצה כנף האחד לקצה כנף השני: ודלמא
כילד: פיס' מי שיש לו
אם שכינה כדכתיב ודברתי
שלחופי הוו משלחפי ידייהו. כנף על כנף כאדם שחובק את ידיו כדכתיב (בראשית מח) שכל את ידיו
בור לפנים וכו'. כגון
אתך מעל הכפורת מבין
שהיו שותפין או יורשין
שני הכרובים וגו' ונועדתי
ומתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שלחיפונון לידוהי כך פר"ח. ואי משום דכתיב וכנפיהם אל תוך הבית
שחלקו ונטל אחד הבור
לך שם: אף למטה. מראש
נוגעות כנף אל כנף היינו נמי כעין נוגעות דהוו זו כנגד זו: ופניהם איש אל אחיו. בשל משה כתיב: ופניהם
והאחד הבית אין לו רשות
הכרובים ועד קרקעיתו של
לבעל הבור ליכנס לביתו
דביר אין משמש כלום ואין
לבית. בכרובים של שלמה כתיב בדברי הימים דכתיב והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית ז)(להיכל). ואינן
בכל שעה שרוצה אלא
תופשין כלום בבית: דאמר
כאותן של משה שהן על הכפורת ואלו על הקרקע ושל עץ שמן היו ומצופין זהב כדכתיב במלכים : הכתיב ופניהם לבית.
ול"ש כרובים
נכנס ויוצא ביום בשעה
ר' לוי וכו'. דארון בנס
[מ"א ו]
וכו'. אלא ממלא. כליו מן
היה עומד והכי נמי כרובים
שעל הכפורת ול"ש שעל הקרקע ראויין היו ליעשות בענין אחד: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. הם הופכים פניהם זה לזה
הבור ומשקה אותה מבחוץ:
בנס הוו קיימי: יש לו
דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה סימן שהקב"ה אוהב את ישראל ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל
אלא בעל הבית למה ליה.
י' אמה לכל רוח. והארון
פותחת לבורו של זה כלומר
גופי' היכא הוה קאי והא
וישראל יעשו רצונו של מקום וכשאין עושין הופכין פניהם לבית על ידי נס: דמצדדי אצדודי. קצת לבית וקצת זה לזה כאדם שמדבר
למה צריך ליה: אמר ר'
לא מחזיק הדביר אלא כ'
אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר. והכא ליכא לתרוצי כדלעיל כאן בזמן שישראל עושין כו' דכיון דעיקר עשיית כרובין פניהם לבית
אמה אלא ש"מ בנס הוה
אלעזר משום חשדא ומשום
לא היה להם לעשותו לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום: מעשה צעצועים. פסוק הוא בכרובים בדברי הימים והוא לשון ח)צעצעים
קאי: עשר אמות מקצות
כנפיו ועד קצות כנפיו.
כלומר תינוקות כדאמרינן (סוכה דף ה:) מאי כרוב כרביא ילד כלומר כתינוקות הנפטרין מרבותיהם והיינו דמצדדי אצדודי דאמרן לעיל:
וכן לכרוב אחר ומשמע
מתני' מי שיש לו בור כו'. ע"י חלוקה או שלקחו מבעה"ב ולקח גם הדרך: בשעה שבני אדם יוצאין. ביום שעל מנת כן חלקו ולא שיטריחוהו
ליה עכשיו שהיו הכרובים
כנף של זה בצד כנף של
בלילות לעמוד ממטתו ולפתוח לו: ואינו מכניס. דרך ביתו של זה דאין זה צורך הבור: זה עושה לו פותחת. שלא יגנוב בעה"ב ממי הבור
זה ובין כנפיהם לחודייהו
ובעה"ב עושה לו פותחת אחרת באותו פתח עצמו הפתוח לבור כדי שלא יוכל זה לשאוב מבורו בלא בעה"ב ולא יבא לעולם בביתו של בעל
ממלאין את הדביר מכותל
הבית אלא אם כן ישנו לבעל הבית בביתו. ומשום חשד אשתו תקנו כן כדמפרש בגמרא [ע"ב]: גמ' פותחת. שעושה
הדביר ועד כותל אחר
בעל
הבית להיכא:
דהיינו כ' אמה והדביר
משום