בית כור פרק שביעי בבא בתרא
קה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובא
מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו כו'. משמע מהכא
ביטל מדה בחבל
הן
חסר הן יתר. ואם
פיחת כל שהוא ינכה ואם
כה א מיי' פ"ז מהלכות
א) ב"מ קב., ב) שם: לעיל פו:
[לקמן קו:], ג) [יבמות סז.],
שכירות הלכה ב ועי'
הותיר כל שהוא יחזיר: דברי בן ננס. ופליגי רבנן עליה בגמרא:
דמספקא ליה לרבי יוסי אי תפוס לשון ראשון או אחרון
ד) צ"ל ראשון מהר"ם,
במ"מ סמג עשין פט טוש"ע
ה) רש"ל, גמ' חולקין עליו חביריו. דלדידהו הוי ממון המוטל בספק וחולקים
❖
לשמואל דאוקי לה בבא באמצע החדש ובתמורה (דף כה: ושם) ובמרובה
ח"מ סי' שיב סעיף טו וכמו
שפסק הרשב"ם:
דמספקא להו אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון כדמפרש
(ב"ק דף עג:) א"ר יוסי תמורת עולה תמורת שלמים דבריו קיימין והיינו
כו ב מיי' פכ"ח מהל'
לקמיה ממתני' דמרחץ. ומיהו רב
תפוס שניהם ובנזיר בפ"ב (דף ט. ושם
מכירה הלכה יא סמג
הגהות הב"ח
סבירא ליה כבן ננס כדלקמן בשמעתין
ד"ה אין) ובמנחות (דף קג: ושם)
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
❖
בטל מדה בחבל הן חסר הן יתר דברי בן
(א) רשב"ם ד"ה הלך וכו'
ריח סעיף יד:
[ע"ב] אמרי בי רב איסתרא מאה מעי
ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג:)
דמספקא להו אי: (ב) תוס'
מאה מעי כו': תנינא. בבבא מציעא בפ' גמ'
ננס: אמר רבי אבא בר ממל אמר רב
אית ליה לר' יוסי בגמר דבריו אדם
ד"ה אבל וכו' מהמחליף פרה
בחמור כו' על דרב נחמן
חולקין עליו חביריו על בן ננס מאי קא משמע
השואל: ששכר מרחץ מחבירו בשנים
רבינו גרשום (המשך)
נתפס וי"ל דבכולהו לר' יוסי כאילו
דאמר זה אומר של אבותי
❖
עשר כו'. דא"ל הכי מרחץ זה אני
הוציא שניהן יחד ולהכי הויא הכא
לן תנינא מעשה בציפורי באחד ששכר
וזה אומר כו' כל דאלים כצ"ל:
כולו זהוב של חדש העיבור
א) א
למשכיר הוה ליה למימר
משכיר לך בי"ב זהובים לשנה דינר
ספיקא שהרי סותר זה את זה ואי
מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה
דהיינו תפוש לשון אחרון
זהב לחדש ואותה שנה שנת עיבור
אפשר לומר כאן שדעתו על שניהן
אלא ש"מ דחלוקין עליו
דינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רבן שמעון
מוסף רש"י
חביריו דלא אזלינן בתר
היתה ואי תפסינן לשון ראשון
אבל בתמורה ובמרובה להכי קאמר
בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את
כור בשלשים אני מוכר
לשון אחרון ומאי קאתא
נתעברה לשוכר ולא יתן אלא שנים
ר' יוסי תפוס לשון שניהן דאין סותר
לך. צריך היה לו למעות כנגד
לאשמועינן ר' אבא. ומשני
חדש העיבור אי מהתם הוה אמינא התם הוא
דמי הכור ולא נתכוין שיהא
עשר זהובים לשלשה עשר חדשים
זה את זה וההיא דנזיר ומנחות
טובא אתא לאשמועינן דאי
א
זה קונה פחות מכור ולא יותר
דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה ואיכא
מהתם ליכא למיפשט מינה
וזבחים ופסחים דמפרש דבריו קאמר
כדתנן התם [ב"מ קב.] המשכיר בית לחבירו
מכור אלא כור בצמצום מקנה
דלא אזלינן בתר לשון
למימר פרושי קא מפרש אבל הכא דודאי קא דבגמר דבריו אדם נתפס :
לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר
לו לא פחות ולא יותר, הלכך
אחרון דהוה אמינא התם
ב
אבל בא בתחלת החדש כולו
אם משך ואע"פ שפסק
הוא בדין דיחלוקו דהיכא
הדר ביה אימא לא קא משמע לן אמר רב
ואי תפסינן לשון אחרון נתעברה
ואפילו ברשות לוקח ובכליו של
דאמר משכיר לשוכר
למשכיר. פירוש משום דהוי
למשכיר וחייב ליתן לו י"ג זהובים
יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל
לוקח לא קנה עד שיהא הכור
מעיקרא בי"ב זהובים לשנה
מדוד כולו, דהכא מדידה
והדר אמר מדינר זהב
כדתנן נמי התם השכירו לחדשים
שוכר המוציא מחבירו עליו הראיה
חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות
ב
מעכבא הואיל והקפיד
לחודש מיהדר קא הדר ביה
נתעברה השנה נתעברה למשכיר
ואפילו הכי בסוף חדש כולו לשוכר
במכירה פחות מכור ויותר
ממילתא קמייתא משום הכי
זו ולא סבירא ליה והא ב) רב ושמואל
מכור, ומשום הכי יכול לחזור
אמר לסוף מדינר זהב
והכא בלשון ראשון השכיר לו בית
משמע דאי תפס מוציא לא מפקינן
דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך
בו מכל המכירה, אפילו
לחודש דלא מחיל ליה את
לשנה ובלשון אחרון השכיר לו לחדשים
מיניה וכן משמע בפ' שני דכתובות
כשמדד לו כ"ט סאין חוזר
חודש העיבור ובדין הוא
יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה כור
הוא כל זמן שלא נמדד סאה
והרי שתי הלשונות סותרין זה את זה:
(דף כ. ושם) דתניא שנים החתומין
דכוליה א) יהיב ליה את
אחרונה, ואע"פ שמשך הכ"ט
דינר ואיכא למימר נמי
בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון
יחלוקו. יתן לו שכר חצי החדש
על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק
סאין אינה משיכה מעליא,
דפרושי קא מפרש ליה והכי
ראשון קנה אלא זו וסבירא ליה ומי סבירא
דממון המוטל בספק חולקין דמספקא
ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל
דכור זה חד מקח הוא ועד
קאמר י"ב זהובים לשנה
ג)
דמשיך כוליה לא קני
דהיינו לכל חודש וחודש
להו אי תפוס לשון ראשון או לשון
אנוסים היו קטנים או פסולי עדות
ליה והאמר שמואל בבא באמצע החדש
כדאמרינן בפרק הזהב (מז.)
דינר ובדין הוא דלית ליה
אחרון: אי מהתם הוה אמינא.
דאין
היו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר
דהיכא דמכר לו חמור בפרה
ליה למשכיר כלום מאותו
עסקינן אבל בא
בתחלת החדש כולו
וטלה ומשך את הפרה ולא
דינר הואיל דאיכא למימר
חולקין עליו חביריו על בן ננס דהתם
אין נאמנין ופריך ומגבינן ביה תרי
למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר
משך את הטלה שניהם יכולין
הכי ואיכא למימר הכי הוה
נמי מודי בן ננס דיחלוקו משום
ותרי נינהו ומסיק רב נחמן אוקי תרי
לחזור בהם משום דלא הוי
ליה ממון המוטל בספק וכל
אלא
משיכה מעלייתא (לעיל פו:
ממון המוטל בספק חולקין
דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה
לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת
ראשון
וכעי"ז ב"מ קב:).
ומשום הכי הכא חולקין את
מלשון ראשון ותפוס לשון אחרון ונתעברה למשכיר ואיכא למימר
מריה והשתא לענין מאי קתני בברייתא דאין נאמנין כיון דמוקמינן
ראשון קנה. כיון דא"ל סאה
חודש העיבור ולא מצינן
בסלע כל סאה וסאה הוה ליה
למיפשט מהכא דסבירא
דלא הדר ביה מלשון הראשון ונתעברה לשוכר אלא פרושי קמפרש
ממונא אחזקתיה ופירש הקונטרס התם לענין דאי תפס מלוה לא
חד מקח ומשיכת כל אחת
להו לרבנן דלא אזלי' בתר
דאינו משכיר לו לשנה שלמה ויקבל שכירותו בסוף השנה כדין שכירות
מפקינן מיניה ותימה דאם כן המוציא מחבירו היינו כל דאלים גבר
קנאה (ב"מ קב:) שכל אחד
לשון אחרון אבל הכא
ומאי פריך בחזקת הבתים (לעיל דף לה. ושם) מהמחליף פרה בחמור
שאינה משתלמת אלא לבסוף אלא מדינר זהב לחדש הוא משכירה
מכירה בפני עצמו היא וכגון
במתני' להיכא דאמר ליה
דהויא מדה דלוקח ובסימטא,
מדה בחבל אני מוכר לך הן
כו' (ב) עד זה אומר של אבותי וזה אומר כו' דאמר כל דאלים
כדי שיטול הדינר בכל חדש וגם אם ירצה לחזור בו מלהשכירה לסוף
דקני ליה כליו, א"נ ברשות
חסר הן יתר דודאי הדר ביה
גבר ופירשנו דלאו מסומכוס קפריך דלית הלכתא כוותיה אלא
חדש או לסוף שני חדשים יוכל להוציאו מביתו ואינו חייב להעמיד לו
מוכר וכגון דא"ל מעיקרא
מהא דאמר ליה מדה בחבל
יקנה לך כליך ברשותי (לעיל
ואזיל בתר הן חסר הן יתר
מדסומכוס נשמע לרבנן דהיכא דליכא חזקה דמרא קמא דמודו
בית אחר הלכך כיון דאיכא למימר תפוס לשון אחרון דשמא חזר
❖
.
אימא לא דלא הוו חלוקין
פו:)
רבנן לסומכוס דיחלוקו ומאי קשיא והא במחליף פרה בחמור אמרו
בו ואיכא למימר תפוס לשון ראשון דדלמא ליכא הכא לשון אחרון
עליו חביריו על בן ננס אלא
אזלי' בתר לשון אחרון דלא
כלל אלא פירוש בעלמא לראשון הלכך יחלוקו: אבל הכא. במתניתין:
רבנן דהמע"ה ואי תפס מוציא לא מפקינן מיניה כל שכן גבי זה
גמר ומקני ליה מאי דקאמר
מוסף תוספות
דודאי הדר ביה. שלשון אחרון מכחיש את הראשון אימא לא פליגי
אומר של אבותי דאין שום אחד מהן מוחזק דאמרינן כל דאלים גבר
ליה מעיקרא קמ"ל ר' אבא
א. [ד]אפשר לקיים
דאפי' הכי חלוקין עליו
רבנן עליה אלא תפוס לשון אחרון: קא משמע לן. רב דחלוקין עליו
ויש לומר דמסתברא ליה במחליף פרה בחמור דאיכא חזקת מרא
שניהם כגון שירעה עד
חביריו ולא אזלינן בתר
דהתם לא הוי טעמייהו אלא משום דמספקא להו אי תפסינן לשון
קמא ולא אמרי רבנן יחלוקו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה כיון
שיסתאב ויביא בדמיה
לשון אחרון: אחר פחות
אחרון או לשון ראשון דכיון דבתוך כדי דיבור אמר שתי הלשונות אין
דאית ליה חזקה אבל היכא דאין מוחזק זה יותר היה לב"ד לומר
חציה עולה וחציה
שבלשונות. אחר לשון
שלמים. תוס' הרא"ש ב"מ
שהוא קצר בין דאמר ליה
ידוע על איזה נתכוין יותר ולא משום דאיכא למימר דפרושי קמפרש
להם שיחלוקו ולא להניחם לתפוס דאפילו רבנן מודו הכא לסומכוס ג
קב: ב. אע"ג דלר' יוסי
מדה בחבל הן חסר הן יתר
דהא ודאי מכחיש לשון אחרון את הראשון: הלך אחר פחות שבלשונות.
אבל קשיא בפרק קמא דבבא מציעא (דף ו: ושם ד"ה פוטר) מסיק
חיילי תרוייהו היינו משום
ובין דאמר ליה הן חסר הן
דתרי מילי קאמר ואינם
יתר מדה בחבל לא ביטל
אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח דמספקא (א) ליה אי תפוס
גבי ספק בכור דתקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא היכא דאמרינן
פירוש זה לזה. תוס' פסחים
האי מקמי האי ואזלינן בתר
לשון ראשון או אחרון ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על
המע"ה לא מהניא תפיסה ויש לומר דבשמעתין היינו טעמא דכי
נג: ג. [ד]רבנן לא פליגי
מדה בחבל דהיינו פחות
אלא משום דאמרי המע"ה
שבלשונות דלשון קצר
העליונה. הלכך היכא דאמר ליה מדה בחבל והן חסר והן יתר חזינן
לא בא עד סוף החדש דאמרינן דאודויי הוא דאודי ליה ד לפיכך כולו
אבל היכא דאין זה מוחזק
הוא: מדקאמר שמואל זו
אם הותיר כל שהוא להכי אמר מדה בחבל ויחזיר ואם פיחת כל שהוא
לשוכר אבל בא באמצע החדש נראה דלא שייך כל כך אודויי אודי
יותר מזה ה"נ דמודו
דברי בן ננס מכלל דלא
דיחלוקו. תוס' שאנץ כתובות
סבירא לבן ננס. והא רב
להכי א"ל הן חסר הן יתר שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור
על חצי החדש ואי אודי ה) [אודי על הכל ומש"ה] יחלוקו וההיא דפ"ב
יט: ד. כיון דלא בא
ושמואל דאמרי תרויהו וכו'
שלם והגיעו: ומתמה גמרא זו ולא סבירא ליה. מדקאמר שמואל זו
דכתובות (דף כ. ושם) מצי' למימר משום דקא טעין טענת ברי
ה
בתחילת החדש. תוס'
יכול לחזור בו אפי' בסאה
כתובות כ. ה. שחייב לו.
דברי בן ננס ולא קאמר חלוקין עליו חביריו על בן ננס כי היכי
מהניא ליה תפיסה אבל בספק בכור לא בא הכהן אלא מכח
האחרונה בין לוקח בין
תוס' שאנץ כתובות יט:
מוכר. משום דכל הכור מלא
דאמר רב לעיל אלמא לא סבירא ליה כבן ננס דלא אזלינן אחר לשון
ספק ו אי נמי להכי נפקא מינה דאין נאמנין דאי תפס המלוה
ו. דאין יודע אם בכור
התנה לו ואכתי אינו מלא
אחרון אלא מספקא לן כרבנן: יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה.
קודם שנולד הספק לא מפקינן מיניה ובכתובות מפורש יותר:
הוא. תוס' כתובות כ.
הלכך כל זמן שאינו מלא
ז
ז. כשתפס מעיקרא קודם
יכול לחזור בו: כור בל'
ואע"פ שמשך עשרים ותשע אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד
אלא
בואם לדין דאכתי לא נולד
סלע סאה בסלע דהיינו
דמשיך לכוליה לא קני מידי כדאמרינן בפ' הזהב (ב"מ דף מז.) דהיכא דמכר ליה חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך עדיין את הטלה
הספק. תוס' שאנץ כתובות
לשון אחרון דקאמר סאה
יט:, ועיין ב"מ (ו:) תוד"ה
בסלע ראשון ראשון סאה
שניהן יכולין לחזור משום דלא הוה משיכה מעלייתא: ראשון ראשון קנה. דכיון דאמר ליה סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח
פוטר שכתב וז"ל: שתפס
סאה שמדד קנה אלמא
ומשיכת כל אחת קנאתה. אלמא ס"ל לשמואל תפוס לשון אחרון כבן ננס: אלא זו וסבירא ליה. דאע"ג דקאמר זו דברי בן ננס לאו משום
קודם שבאו עדים לפסול
דאזלינן בתר לשון אחרון
השטר דהיינו קודם שנולד
אליבא דשמואל וקשיא
דלא ס"ל הכי אלא לאשמועינן דפליגי רבנן עליה אתא: ומי ס"ל. דתפסינן לשון אחרון: והאמר שמואל. עלה דההיא משנה דמרחץ דקתני
❖
הספק.
דשמואל אדשמואל: אלא
יחלוקו את חדש העיבור בבא לב"ד באמצע החדש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה עסקינן וכי מספקא לן איזה לשון נתפס
זו דברי בן ננס וסבירא ליה
כבן ננס דאזלינן בתר לשון
אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון ד)אחרון אית לן למתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא
אחרון: והאמר שמואל.
רבינו גרשום
או יתן שכר דאמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה. אלמא לשמואל נמי מספקא ליה כרבנן והולך אחר המוחזק: כולו למשכיר. העמד קרקע
משום הכי יחלוקו את חדש
בחזקת בעלים: בסוף החדש כולו לשוכר. העמד מעות על חזקתן. ומדמוקי לה שמואל בבא באמצע חדש אלמא ס"ל הכי דאי לאו דס"ל הכי
ביטל מדה בחבל הן חסר הן
העיבור בבא המשכיר
יתר דאזלי' בתר מדה בחבל
לתבוע שכירות באמצע
מאי דוחקיה לאוקמה הכי לוקמה בין בבא בתחלת חדש בין בבא בסוף חדש כרב וכרב נחמן דפליגי עליה דההיא משנה בפרק השואל
דלשון אחרון הוא מדה
חדש העיבור ונותן לו מחצי
אלא מדדחיק לאוקמי הכי היינו משום דס"ל הכי ופליג אדרב ואדרב נחמן דפליגי עליה ואתא איהו לתרוצי ולמימר הכי הלכתא:
בחבל כדברי בן ננס דס"ל
חודש הבא: אבל בבא
[ב"מ קב:]
דאזלינן בתר לשון אחרון:
המשכיר לתבוע בתחלת
אלא
אמר ר' אבא בר ממל
החדש כולו יהיב למשכיר
חלוקין עליו חביריו על בן ננס. דלא אזלינן בתר לשון אחרון: בשנים עשר עשר זהובים לשנה והזכיר גם מדינר זהב היינו זהוב
משום דהאי דתפיש תפיש ואם איתא דסביר לשמואל דאזלינן בתר לשון אחרון אפי' בא המשכיר בסוף החדש כולו למשכיר
לחדש שכך מגיע: יחלוקו את חדש העיבור. דיתן לו חצי זהוב וחצי מפסיד המשכיר דאם איתא דלא הוו חלוקין עליו חביריו
מיבעי ליה דהא קאמר מדינר זהב לחדש דהיינו לשון אחרון וקשיא דשמואל אדשמואל:
א) צ"ל ובדין הוא דכוליה דינר יהיב ליה.