קה:
בית כור פרק שביעי בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
לעולם זו
ולא סבירא ליה. הוי מצי לשנויי כדאמרינן לעיל
אלא לעולם. האי דקאמר זו דברי בן ננס היינו משום דלא סבירא
כז א מיי' פכ"ז מהל' מלוה
א) רש"ל מ"ז, ב) [ע"א],
❖
ג) בס"א נוסף: האיטלקי,
הלכה טז ועי' בהשגות
דגבי משכיר איכא למימר מיהדר קא הדר ביה ואיכא למימר
ליה תפוס לשון אחרון אלא ספיקא היא ואזלינן בתר חזקה כרבנן
ובמגיד משנה סמג עשין צד
דאמרי הלך אחר פחות שבלשונות. ודקשיא לך מהא דרב ושמואל
פרושי קא מפרש אבל הכא (ב) איכא למימר מיהדר קהדר ולעולם
טור ש"ע ח"מ סי' מב סעיף
ה וע"ש והלך אחר פחות
דראשון ראשון קנה דמשמע תפוס לשון אחרון לאו היינו טעמא דהוא
זו וסבירא ליה אלא אע"ג דשני הכי לעיל לא משמע ליה שיהא כן
הגהות הב"ח
❖
שבלשונות:
הדין אי אפיך ואמר סאה בסלע כור
עיקר הטעם ולא עביד מיניה לעיל
(א) רשב"ם ד"ה דהתם וכו'
ונמצא שדר בשל בית חבירו
בל' אני מוכר לך דראשון ראשון קנה
אלא צריכותא בעלמא ועוד כדפירש
אלא לעולם זו ולא סבירא ליה והתם טעמא
כצ"ל ותיבת על נמחק:
רבינו גרשום
משום דמספקא לן אי תפסינן לשון
הקונטרס דזו משמע דלא סבירא ליה
מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס אמר
(ב) תוס' ד"ה אלא וכו' אבל
הכי: פרושי קא מפרש. פי'
ראשון או לשון אחרון אזלינן בתר
הכא מיהדר כצ"ל ותיבות
אלא לעולם זו ולא
רב הונא אמרי בי רב איסתרא מאה מעי
א
איכא למימר נמחק: (ג) ד"ה
סבירא ליה. דאזלינן בתר
חזקה: דהתם. גבי מרחץ טעמא
הקונטרס דהכי קאמר ליה בשנים
מאה מעי מאה מעי איסתרא איסתרא מאי
פרושי וכו' ולא איתמר
לשון אחרון וגבי משכיר
עשר זהובים לשנה לפי שאני סבור
מאי יחלוקו משום דתפיס כל אחד
בההוא ולא תקשה וכו'
מרחץ לחבירו בי"ב זהובין
❖
קמ"ל תפוס לשון אחרון הא אמרה רב חדא
דאמר רב אילו הואי:
לשנה מדינר זהב לחודש
שהיא פשוטה אבל אם היא מעוברת
החצי כדאוקימנא ב) בבא באמצע החדש
טעמא מאי אמר שמואל
זימנא דאמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא
אני רוצה שתתן לי דינר זהב לחדש
והוא הדין לרבנן דאזלי' בתר פחות
א
בא בתחלת החדש כולו
כוליה למשכיר (אי איתמר הא ולא איתמר
למשכיר משום דהמשכיר
ולא גרסינן לפי זה אי איתמר בהא
שבלשונות שהמוכר מוחזק הוא וכגון
מוסף תוספות
א)
תפיס דאכתי לא עמד באותו
הא הוה אמינא מיהדר קא הדר ביה אבל
ולא איתמר בההיא דעל זה אינו
שקבל כבר הדמים. הכא נמי גבי
א. דנהי דלעיל אמרינן
המרחץ השוכר אותו חדש
מפרש כלום דאמאי לא שמעינן לההיא
ראשון ראשון קנה היינו טעמא דהוא
פרושי קא מפרש לתועלת
העיבור והכי נמי להיכא
הכא) מהו דתימא פרושי קא מפרש קמ"ל:
השוכר (עיי' רשב"ם לעיל
דבא בסוף החודש כולו
דהמשכיר מההיא דאיסתרא אלא
תפיס דמה שתפס לא מפקינן מיניה
מתני'
ד"ה אי מהתם) איכא
לשוכר דהא תפיש השוכר
הכי גרסינן מהו דתימא פרושי קא
ולא משום לשון אחרון דהוא הדין אי
למימר הכי ואיכא למימר
שכבר עמד בו החדש כולו
הכי. ר"ן. ב. אבל גבי
ולהכי בבא באמצע החודש
מפרש כו' ובשם רש"י פי' דפרושי קמפרש קאי אההיא איסתרא
אמר איפכא. והא ליכא למימר דשמואל כבן ננס סבירא ליה דתפוס
מרחץ כרבנן ס"ל ומספקא
דתפיש האי כי האי יחלוקו
מאה מעי כלומר סלע גדול ששוה מאה מעי ושפיר גריס אי איתמר
לשון אחרון כדאמר ראשון ראשון קנה דמשמע תפוס לשון אחרון
ב
לן אי תפסינן לשון ראשון
והכי נמי להיכא דאמר
או לשון אחרון, אבל
ליה כור בל' סאה בסלע
והאי דאוקי למתני' דהתם בבא באמצע חדש כו' היינו טעמא כדאמרן
בהא ולא איתמר (ג) בהא ולא תקשה לפרש"י אמאי לא שמעינן ההיא
השתא מייתורא שמעינן
אני מוכר לך משום הכי
לעיל דאיכא למימר מיהדר קמהדר ביה ואיכא למימר פרושי קמפרש
דאיסתרא מההיא דאמר רב ואילו הואי התם יהיבנא כוליה למשכיר
דודאי משום דתפסינן
ראשון קנה דהא תפיש כל
לשון אחרון הוא. ריטב"א.
סאה וסאה ולא משום הכי
אבל היכא דודאי קהדר ביה סבירא ליה תפוס לשון אחרון כבן ננס
דהוה אמינא טעמא דרב לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום
ג. שהספק לא עכשיו
דאזלינן בתר לשון אחרון
ליכא למימר הכי דכיון דאמר זו דברי בן ננס משמע דלא סבירא
דקרקע בחזקת בעלים קיימת וא"ת לפירוש רש"י היכי תיסק אדעתין
ג
נולד אלא מתחילת החדש
אבל גבי רישא יכול לחזור
נולד והעמד קרקע על
ליה ועוד דבהא לא פליג שמואל עליה דרב דאמר חלוקין עליו חביריו
דאיסתרא מאה מעי פרושי קא מפרש ולעולם רב כרבנן דאמרי
בו דהא לא תפש כל הכור
חזקתו ונמצא שדר בשל
משלם ואיהו אתני ליה
על בן ננס ואשמועינן דההיא משנה דמרחץ רבנן היא ולא מספקא
הלך אחר פחות שבלשונות הא תנן בגט פשוט (לקמן דף קסה:
חבירו וצריך להעלות לו
למזבן כל הכור כשהוא
ושם) כתב זוזי מאה דהוו קיימי סלעים עשרין אין לו אלא עשרין זוזי
לן אי פרושי מפרש אי לא אלא ודאי מיהדר הדר ביה ומכחיש לשון אחרון
שכר. רש"י ב"מ קב:
שלם ולא לחצאין: אמר רב
ד. דכל היכא דפריך והא
הונא אמרי בי רב. משמע
מאה דהוו קיימין סלעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא אע"פ שמפרש
את הראשון ואפ"ה קתני יחלוקו דלא אמרינן תפוס לשון אחרון אלא
אמרה חדא זימנא מהדר
דרב להיכא דאמר ליה שכיב
בהדיא אמרינן הלך אחר פחות שבלשונות ויש לומר דשאני ההיא
ספיקא היא וכיון דאשמועינן רב התם גבי מרחץ מיהדר קהדר ביה
תלמודא לתרוצי דלא
מרע בעל פה או בשטר הבו
ידעינן קמייתא מבתרייתא.
לפלוני איסתרא מאה מעי
דגט פשוט שרחוקין זה מזה ולא שייך כולי האי פירושי קא מפרש
ולאו פרושי קא מפרש שמואל נמי הכי סבירא ליה ועוד דשמואל נמי
שיטמ"ק בשם תוס' הרא"ש.
אזלינן בתר לשון אחרון
ומתיישב כאן פי' הקונטרס יותר משום דמעיקרא הקשה הא אמר
קאמר אבל חכמים אומרים כו' אלמא סבירא ליה דההיא משנה
ד
ה. הלכך צריך לפרש
ויהבי ליה מאה מעי. אמר
התם כפי' רש"י ז"ל והכא
הבו ליה מאה מעי איסתרא
רב חדא זימנא משמע דפריך אמאי איצטריך ההיא דאיסתרא ומשני
דמרחץ רבנן היא. ומיהו ליתא הלכתא כרב דאמר בסמוך אי הואי
כפי' רשב"ם ז"ל. שם.
יהבו ליה א) בסלע איסתרא:
דאיצטריך דלא הוה שמעינן ממשכיר דתפוס לשון אחרון דהוה אמינא
התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר דתפוס לשון אחרון כבן ננס ולא
והא אמרה רב זימנא חדא.
דאזלינן בתר לשון אחרון
דפרושי קא מפרש ומיהו בהשואל (ב"מ דף קב: ושם ד"ה הוה) יתכן
כשמואל דאוקמה בבא באמצע החדש אלא כרב נחמן דפליג עלייהו
דאמר אי הואי התם היכא
טפי כפרש"י דקאי בההוא דמשכיר ופריך והא אמר רב חדא זימנא
התם [ב"מ קב:] ואמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו בא בסוף החדש
דשכר מרחץ לחבירו בי"ב
הכא גבי איסתרא ולרבי יצחק נראה דפרושי קא מפרש דהכא
כולו למשכיר שהספק לאו עכשיו נולד שמתחלת החדש נולד והעמד
זהובין לשנה מדינר זהב
ה
לחודש יהיבנא ליה דינר
היינו ממש כההיא דלעיל והכי פירושו אי איתמר בההיא דאיסתרא
קרקע על חזקתו ונמצא שדר (א) על בית של חבירו וצריך להעלות לו
זהב כוליה למשכיר אפי'
ולא איתמר בההיא דמשכיר הוה אמינא פרושי קא מפרש
שכר ואע"ג דאפיך מיפך וא"ל מעיקרא מדינר זהב לחדש בשנים עשר
בא המשכיר בסוף החדש
שמשום דאזלינן בתר לשון
ההיא דמשכיר ויהא כולו לשוכר דלא אמרינן תפוס לשון אחרון
זהובים לשנה קאמר רב נחמן נמי כולו למשכיר דטעמא לאו משום
אחרון: ודאי התם לענין
תפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה כשמואל רביה וספיקא
דלא
מרחץ פשיטא ליה דכוליה
למשכיר דאזיל בתר לשון
שדי לה אתחלת החדש וקרקע בחזקת בעליו תעמידנו והכי הלכתא דאמרינן בפרק המקבל [ב"מ קי.] והא קיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת
אחרון אבל הכא באמרי בי
בעליה עומדת התם לאו מלתא דעביד לאיגלויי היא כו'. וגבי מתני' דהכא נמי ליתא הלכתא כבן ננס לתפוס לשון אחרון אלא ספיקא היא
רב מהו דתימא סד"א האי
דקא יהבי ליה מאה מעי לאו
כשמואל וכרב נחמן וקרקע בחזקת בעליה עומדת והלך אחר פחות שבלשונות כרבנן ויד מוכר על העליונה. וגבי כור בשלשים סאה בסלע
משום דאזלינן בתר לשון
נמי כיון דמטלטלי נינהו מודי רב נחמן דראשון ראשון קנה דמאי דתפיס תפיס דבקרקע הוא דאמרינן לעולם בחזקת בעלים הראשונים
אחרון אלא פירושי קמפרש
קיימא דקרקע אינה נגזלת אבל במטלטלין הלך אחר המוחזק משניהם: בפ"ק דסנהדרין (דף יז:) אמרי בי רב [רב] הונא והאמר רב הונא
כלומר כי האי איסתרא
קאמינא דיהבי לי' דליהוי
אמרי בי רב אלא רב המנונא כלומר כל היכא דאמרינן אמרי בי רב דמשמע תלמידי דרב היינו רב המנונא שהיה תלמידו של רב ואמר ההלכה
שוה מאה מעי להכי קאמר
משמו של רב והכי מוכח לקמן דפרכינן והא אמרה רב חדא זימנא: איסתרא מאה מעי מאה מעי מאה מעי איסתרא איסתרא. אמר
מאה מעי קמ"ל דלהכי הדר
אמר מאה מעי איסתרא
לחבירו בכמה חפץ זה אמר ליה איסתרא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו ואם אמר מאה מעי איסתרא חייב לו איסתרא: תפוס
דאזלינן בתר לשון אחרון:
לשון אחרון. כבן ננס. איסתרא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל בהתוקע לחבירו (ב"ק צ:) וחצי דינר
א) צ"ל יהבו ליה סלע דהיינו
תשעים ושש פרוטות שהפרוטה אחד משמונה באיסר ג) והחצי דינר שלש מעות כסף שהוא ו' פונדיונין והפונדיון שני איסרין הרי שנים עשר
איסתרא
איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי תשעים ושש נמצא מאה מעי דהיינו ק' פרוטות יתירים על איסתרא ארבע פרוטות.
מעות סתם היינו פרוטות של נחשת והכי מוכח בפרק הזהב (ב"מ מה.) דאמרינן תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל
הסלע מעות כו' השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן כו' אבל של כסף שיש ששה בדינר נקראין מעות כסף: אי הואי התם. כשבא מעשה לפני
ר"ש בן גמליאל ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו: הוה יהיבנא כוליה למשכיר. משום דתפוס לשון אחרון: מהו דתימא. לאו משום דאית
ליה תפוס לשון אחרון קאמר יהיבנא כוליה למשכיר אלא משום דאיכא למימר פרושי קמפרש ולא מיהדר הדר ביה כלל אלא נתכוין ליטול
דינר זהב לכל חדש והיה ירא שמא תתעבר השנה ופירש הך שנה דאמרי לך י"ב דינר לשנה לא בשנה מעוברת קא אמינא אלא בשנה פשוטה
שמגיע דינר לכל חדש דכל היכא דאיכא למימר פרושי קמפרש ולא יסתרו הלשונות זו את זו יש לנו לומר דמפרש הוא ואינו חוזר מדיבורו
והלכך ודאי אזיל בתר לשון אחרון דפירוש הוא לראשון. אבל איסתרא מאה מעי שהאיסתרא צ"ו פרוטות וסותרין הלשונות זה את זה
והאי דקאמר איסתרא מאה מעי כאילו אמר צ"ו מעות מאה מעות דמי אלא שכך היו רגילין לדבר בקוצר לשון לקרות לצ"ו פרוטות איסתרא
התם קאמר רב הלך אחר המוחזק כשמואל ורבנן דפליגי אבן ננס: קמ"ל. רב דכבן ננס סבירא ליה והך דאיסתרא מאה מעי לבסוף איתמר
כן נראה בעיני. ובבבא מציעא פרק השואל [ב"מ קב:] הכי גרסינן ליה מהו דתימא פרושי קמפרש קמ"ל ולא גרסינן אי מהתם הוה אמינא פרושי
קא מפרש דבהא דאיסתרא מאה מעי פרושי קא מפרש ליכא למימר דודאי איסתרא הוי פחות ממאה מעי ודמי ממש למתניתין דהן חסר
הן יתר מדה בחבל. ורבינו זקני זצ"ל בבבא מציעא (דף קב:) כך פירש אי מהתם הוה אמינא טעמא דאיסתרא מאה מעי לאו משום
דתפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה חד לשון הוא אלא פרושי קמפרש סלע גדול שיהא שוה מאה פרוטות וכי אמר ליה מאה מעי
איסתרא הכי אמר ליה מאה פרוטות רעות שאין שוות אלא סלע ולא נהירא לי כלל דהא רב לאו דוקא איסתרא נקט דהוא הדין אי
קאמר צ"ו פרוטות דליכא למימר פרושי קמפרש כי קאמר אחרי כן מאה פרוטות ועוד אדרבה מתניתין איכא למימר פרושי קמפרש
[בשני ענינים] כדאמר לעיל וכדפרישית לבסוף. והשתא דסבירא ליה לרב תפוס לשון אחרון בעינן לפרושי הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו
כור בשלשים סאה
בסלע ראשון ראשון קנה לרב טעמא משום תפוס לשון אחרון ואי אפיך מיפך לומר סאה בסלע כור בשלשים לא קנה
עד שימשוך סאה
אחרונה ולשמואל
דמספקא ליה ואוקימנא לדידיה
משום דמאי דתפיס תפיס
בתרוייהו אמרינן ראשון ראשון קנה:
מתני'