בית כור פרק שביעי בבא בתרא
קז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובא
בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן. וא"ת היאך טרף כל
ומשני התם. גבי מקח וממכר עבוד רבנן מילתא כו' כלומר לכך
לב א מיי' פ"י מהל' נחלות
א) ב"ק ט., ב) [בכורות מח.],
❖
ג) צ"ל חלץ ועשה],
הלכה א סמג עשין צו
תקנו ואמרו חכמים שיוכל לחזור עד שימשוך כל מקחו דבתר דעת
חלקו של אחד מהן הא כולן חייבין לפרוע חוב אביהן ויטול
א
טור וש"ע ח"מ סימן קעה
הלוקח והמוכר אזלי רבנן דהכי ניחא לתרוייהו ניחא ליה ללוקח
מכל אחד חלקו המגיעו כדתניא ביש נוחלין (לקמן דף קכד.) יצא עליהן
סעי' ד:
לג ב מיי' פ"ב מהל' שכנים
שיוכלו שניהן לחזור עד גמר משיכת
כל המקח שאם תיזול יוכל
שטר חוב בכור נותן פי שנים וי"ל דהכא מיירי כגון דעשאו אפותיקי
גליון הש"ס
הל' יב ופי"א מהל'
הלוקח לחזור וגם ניחא ליה למוכר
ולא כאפותיקי דהמקבל (ב"מ דף קי:)
גמרא מספקא ליה. עי'
שמיטין הל' כ טוש"ע ח"מ
שאם תוקיר בתוך כך יחזור בו הלכך
דקאמר התם שאינו יכול לסלקו
לעיל דף סב ע"ב תוס' ד"ה
סי' קעג סעיף ג:
התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר
❖
לד ג ד מיי' פכ"ב מהל'
איתמר:
לדעת כן מכר מוכר וקנה לוקח
בזוזי דא"כ לרב אסי אמאי נוטל
וניחא ליה ללוקח איתמר אחין שחלקו ובא
מלוה ולוה הל' יד סמג
א)
שיחזרו בהן אפי' בסאה אחרונה
רביע במעות דמשמע דהוי מצי
עשין צד טור וש"ע ח"מ
בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר
❖
סימן קג סעיף ב:
הגהות הב"ח
ובסיפא דמילתיה דקאמר ראשון
לסלוקי לבעל חוב בזוזי:
א בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ב) ורב
רב
אמר בטלה מחלוקת. משמע
ראשון קנה היינו לפי שכל סאה וסאה
(א) רשב"ם ד"ה מילתא
אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות
מציעתא וכו' מודו דשוה מנה
רבינו גרשום
משמשכו נגמרה סחורתו אבל גבי
דאי בעי לסלוקי בזוזי לא מצי
נמצא הך דאמר עשרים
רב אמר בטלה מחלוקת קא סבר האחין
חלוקת קרקע ודאי ניחא להו להפטר
ולהכי נמי מפרש טעמא דרב דיורשין
הוה יחיד ובטל במיעוטו
התם עבוד מילתא דניחא
שחלקו יורשין הן ושמואל אמר ויתר קא סבר
ותרוייהו של עשרים ושל
ליה למוכר וניחא ליה
מהר זה מזה ויזכה כל אחד ואחד
הוו דאי כלקוחות באחריות הוו אמאי
מנה נמי מודו דאינו
ללוקח דמצי למיהדר בהו
האחין שחלקו לקוחות הוו וכלוקח שלא
בחלקו ויטרח בו דקדירה דבי שותפי
בטלה מחלוקת הא מצי לסלוקי בזוזי
ב
שוה טפי ממנה ונמצא
א) ומשו"ה מקמצין וגבי
הך דאמר שלשים הוה
לא חמימא ולא קרירא והלכך התם
ותימה דמאי שנא מדרב אסי דאותו
סיפא להיכא דאמר ליה
באחריות דמי רב אסי $
מספקא ליה אי יורשין
יחיד ובטל במעוטו ונראה
כור בל' סאה בסלע אני
קם דינא: ה"ג האחין שחלקו. ובשני
רביע שהוא נוטל מכח יורשין קאמר
הוו אי לקוחות הוו הלכך נוטל רביע בקרקע
בעיני: (ב) תוס' ד"ה רב וכו'
מוכר לך משו"ה ראשון
אחין מיירי ומיהו ה"ה לג': ובא
רב אסי דיכול לסלקו במעות ושמא
או אורתה או יהבה במתנה
ראשון קנה דגמר ומקני
❖
ורביע במעות אמר רב פפא הלכתא בכל
דאמרי' התם:
ליה כל סאה וסאה בסלע:
בעל חוב. דאבוהון: בטלה מחלוקת.
פליגי רב ורב אסי בסברא זו דאפי'
בטלה מחלוקת. וחוזרין
הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה
אי כיורשין הוו מצי לסלוקי בזוזי
אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין
וחולקין המותר בשוה:
מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקת: תנו רבנן
ויתר. ואינו נוטל מן האחין
מוסף רש"י
בשוה מן הנשאר: ויתר. הפסיד
לרב אסי משום דאמר ליה אנא
כלום מחלקו: קסבר האחין
שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים
ואינו חוזר על אחיו כלל: ורב אסי
לבעל חוב נמי מסליקנא בזוזי ורב
האחים שחלקו. קרקע
שחלקו יורשין הוו. ועל
(ב"ק ט.). בטלה מחלוקת.
היורשין כולן לפרוע חובת
אומרים במאתים אחד אומר במאתים ושנים
אמר. לא בטלה מחלוקת ליטול
אינו חושש לאותה סברא וא"ת מ"מ
ב
אותה חלוקה בטלה וחוזרים
אביהן ולא על אחד הלכך
מחצה מחלק אחיו כרב וגם לא ויתר
יתן לו מעות ויפדה הקרקע מיד
אומרים במנה בטל יחיד במיעוטו אחד אומר
וחולקים בשוה החלק הנשאר
ג
בטלה מחלוקת וחוזרין
(שם). ויתר. אבד (שם).
כשמואל לגמרי אלא נוטל רביע
בעל חוב דקי"ל בהמפקיד (שם דף לה.)
וחולקין ביניהן: לקוחות
במנה ואחד אומר בעשרים ואחד אומר
רביע בקרקע. יחזיר לו רביע
הוו. כל אחד מוכר לאחיו
קרקע משדה אחיו דהיינו חצי חציו
דשומא הדרא לעולם וי"ל דנפקא
בשלשים ד נדון במנה רבי אליעזר ברבי צדוק
חלקו או קרקע או מעות,
חלקו בשביל חלקו המגיע
או רביע יתן לו אחיו מעות דמצי
מינה היכא דזבנה או אורתה
ורביע במעות. או רביע
וכלוקחין זה מזה שלא
(ב)
אומר נדון בתשעים אחרים אומרים עושין
במעות, כמו דתנן ביבמות
באחריות דמי ואי טריף בעל
אמר ליה אנא הוי מסליקנא ליה
דאמר התם דלא הדרא:
(נ:) חלץ ועשה בה מאמר
חוב חלקו של אחד מהן אין
שומא ביניהן ומשלשין מאן דאמר נדון
ורב
אסי מספקא ליה אי כיורשין
לבעל חוב בזוזי שהרי לא נתחייב לו
ונתן גט ובעל (שם). יורשין
חוזר הנטרף ליטול מאחין
במנה מילתא מציעתא רבי אליעזר בר' צדוק
הן. ועל שניהם לפרוע, הלכך
כלום אלא ויתר והפסיד:
דמי אי כלקוחות דמי. ופירש
אבי כי אם זוזי ולדידך נמי זוזי
מחצית חלקו יחזיר לו (שם).
רב אסי אמר. זה אח שלא
אומר נדון בתשעים
קא סבר הא ארעא
משלימנא. וטעמא מפרש לקמיה
הקונט' שלא באחריות ותימה לרשב"א
אי לקוחות הוו. ואין לו
נטרף נותן לו רביע מחלקו
עליו כלום, הלכך רביע מאותו
בקרקע ורביע במעות דהיינו
תשעין
דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל
מנא ליה הא דילמא ודאי לאו כיורשין
חלק המגיעו יפרע דה"ל
חצי חלקו. מספקא ליה אי
וממון המוטל בספק חולקין: ורביע
דמו אלא מספקא אי כלקוחות
ספק ממון וכל ממון המוטל
יורשין הוו או לקוחות הוו.
בספק חולקים ואין נוטל עמו
במעות. כמו או רביע מעות וכדתנן במס' יבמות (דף נ.) בפרק רבן
כלומר הא ודאי פשיטא
באחריות דמו או שלא באחריות דמו לכך נראה כפירוש שני
אלא רביע והלה יכול לסלקו
ליה לרב אסי דכל לקוחות
והלכתא
בטלה מחלוקת. הכא משמע דקי"ל
גמליאל ג)ועשה מאמר ונתן גט ובעל ואמרינן או או קתני. והכי פירושו
שבקונטרס:
או בקרקע או במעות. ל"א
באחריות הן אבל הא
יחזיר לו רביע חלקו או קרקע או מעות: יורשין הוו. תורת
דיש ברירה מדפסקינן כרב ובסוף השולח (גיטין דף מח.) פירשתי:
ורביע במעות ממש, לבד
מספקא ליה אי כיורשין הוו
רביע בקרקע (והיינו הרי
וכי היכי דיורשין לא מצי
יורשין יש עליהם לפרוע בין כולן חובת אביהן דמשום חלוקה לא
דמתורת מיסלקי לבעל חוב אלא
הן כקרקע) מספקא ליה אי
איסתלוק מקרקעי דידהו מבעל חוב דאבוהון דסבירא ליה לרב יש
ברירה הוברר הדבר שזכה כל אחד בחלק הראוי לו ונמצא דלא
כיורשין דמו וחייב להחזיר לו
בקרקע גופה האי נמי הכי
מחצית חלקו קרקע ולא יכול
שקיל קרקע ואי כלקוחות
לקחו זה מזה כלום. והוא הדין לענין חזרה ביובל דאיכא למאן דאמר [בכורות נב:] האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל לרב אין מחזירין
לסלקו במעות, אי כלקוחות
הוי דכי היכי דלקוחות
וכיון דיורשין הוו הלכך מחצית חלקו יחזיר לו: כלקוחות דמו. דאין ברירה ונמצא שכל אחד נטל חלק אחיו וכאילו החליפו זה בחלקו
דמו ומיהו כלוקח באחריות
באחריות אתי בעל חוב
דמי וחייב להחזיר לו מחצית
וקא טריף לה מיניה ואתי
של זה דמי והיינו לקוחות וכיון דלקוחות נינהו הא ודאי כלוקח שלא באחריות דמו כאילו אמרו זה לזה איני מקבל אחריות חלקך עלי
מה שאיבד, אבל במעות
לוקח למיהדר על המוכר
דמי דמסתמא לא מקבלי. דאע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קיימא לן [ב"מ טו:] אחריות טעות סופר הוא אם לא פירש בשטר המכירה הני מילי
יכול לסלקו, הלכך יחזיר
מצי מסלק להו מוכר בזוזי
רביע בקרקע כיורשים ורביע
הכא נמי האי יורש והואיל
היכא דזבין קרקע מחבריה דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל לגבי ירושת אחין דכל אחד נוטל חלקו בההיא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות
במעות כמוכר באחריות,
דמספקא ליה אי כיורשין
❖
על של חבירו גמר ומקנה ליה לחבירו חלקו לגמרי שלא יקבל חבירו אחריותו עליו ולא תשתעבד לו שדהו כי היכי דדידיה לא
ולשון ראשון שמעתי (שם).
הוו אי כלקוחות הוו
משעבדא לחבירו: מספקא ליה. אי כיורשין דמו וחייב להחזיר מחצית חלקו כרב דעל שניהם לפרוע חובת אביהן או כלקוחות
נוטל רביע בקרקע כיורש
ורביע במעות כלוקח: אמר
דמו ואינו חייב כלום הלכך יפרע רביע לאחיו מן השדה הנשאר לו דממון המוטל בספק חולקין או רביע מעות יחזיר לו דאמר ליה
רב פפא הלכתא בכל
מוסף תוספות
אנא הוו לי זוזי והוה מסליקנא ליה בזוזי ובשביל עניותך לא אפסיד נחלתי. לשון אחר פירש רבינו זקני בבבא קמא בפרק ראשון [דף ט.] ורביע
הני שמעתתא [מקמצין].
א. והלא הנכסים ערבין
דאמרינן לעיל בבא להן אח
במעות ממש לבד רביע בקרקע דהיינו כל חלקו בין קרקע ומעות ומספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר מחצית חלקו בקרקע
וכולן נכנסו תחת הבעלים.
ממדינת הים ובהא האחין
ולא יוכל לסלקו במעות או כלקוחות דמו ומיהו כלוקח באחריות דמי וחייב להחזיר לו מחצית מה שאבד אבל במעות יכול לסלקו
רשב"א. ועיי"ש מה
שחלקו ובא בעל חוב כו':
שמתרץ. ב. דכיון דבעל
שלשה שירדו לשום. קרקע
הלכך יחזיר רביע קרקע כיורשין ורביע במעות כמוכר באחריות ותפוס לשון ראשון. כך פירש רבינו וכן הוא שאין ממש בהאי לשון
חוב עליה דידיה הדר ולא
למכור למזונות אשה או
אחרון דכל היכא דפליגי בגמרא תלתא תנאי או תלתא אמוראי כי האי גוונא שהאחד ספק לו הלכה כדברי מי מן השנים הרי הוא
הו"ל מעות לסלקו אין
ליתומין או לפרוע לבעל
טענת אחיו בזה כלום.
חוב: אחד אומר במנה. שוה
רגיל לתפוס כדברי שניהם במקצת סבירא ליה כי האי ובמקצת סבירא ליה כאידך אבל הכא כיון דמחייב ליה רב אסי להחזיר כל חלקו
רשב"א.
שהן כ"ה סלעים שהן ק'
כרב בין קרקע ומעות אם כן במאי קאי כשמואל הא רב ושמואל לא פליגי בהכי אם יסלקנו בקרקע או במעות אלא אם יחזיר לו חלקו
דינר: וא' אומר בכ' סלע.
אם לאו: בכל הני שמעתתא מקמצין. בשני אחין שחלקו ובא להן אח ובאחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן שיקמיץ
דהיינו פ' דינר: ואחד אומר
בל' סלעים. שוה דהיינו
מחלקו ויתן לזה חצי השדה כרב דכיורשין דמו ומיהו לא בטלה מחלוקת לחזור ולחלוק בגורל אלא בלא גורל ויתן לו חצי השדה
ק"כ דינר נידון שומת
מאיזה צד שירצה ובלבד שיהא שוה כאידך חציה: והלכתא בטלה מחלוקת. היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואחר כך בא להן אח
הקרקע במנה. ומאן דאמר
תידון במנה משום דהיינו
ממדינת הים או חלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם אי נמי אי טעו בחלוקה לחלוק ביניהן שדה שגזל אביהן ונמצא יוצאה
מילתא מציעת' שזה אמר כ'
מתחת יד אחד מהן ונמצא שמתחלה נטל האחד יותר מחבירו דחוזרים וחולקין בשוה דדמיא לבעל חוב שנטל חלקו של אחד מהן
סלעים והשלישי ל' והשני
הממוצע ביניהן מנה דהיינו
דחוזרין וחולקין בשוה וה"ה אם נטל חצי חלקו שצריך להפיל גורלות על הכל דלא פליג רב בנטל בעל חוב חלקו של אחד מהם בין כולו
כ"ה סלע. ור' אליעזר בר'
לחציו. ושמעינן נמי מהכא דהאחין שחלקו כיורשין דמו ולא כלקוחות: שלשה שירדו לשום.
נכסי יתומין למזון האשה והבנות ואין שומת
צדוק לא נקיט ההוא דאמר
בל' אלא הני תרי קמאי
בית דין בפחות מג': אחד אומר במנה. דהיינו מאה זוזי ושנים אומרים במאתים או אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה: בטל
דחד אמר בכ' וחד אמר
יחיד במיעוטו. כלומר בטלו דברי היחיד מפני שהוא המעט וכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות: אחד אומר במנה. דהיינו כ"ה סלעים:
במנה ולהכי אמר תשעים
דהיינו מילתא מציעתא בין
ואחד אומר בעשרים סלעים. דהיינו ה' סלעים פחות: ואחד אומר בשלשים. דהיינו חמשה סלעים יותר: תידון במנה. טעמא
פ' דינר לק':
דכולהו מפרש ואזיל לקמיה: בעשרים. היינו פ' דינר: בשלשים. הם מאה ועשרים דינר: בצ' דינר. מן החמש סלעים שיש בין שנים
הפחותין לוקחין החצי דהיינו י' דינרים ומוסיפין על של שמונים: עושין שומא ביניהן ומשלשין. כלומר חושבין בכמה חלוקים דהיינו
א) נראה פשוט דחסר כאן
בדברי רבינו וצ"ל אבל בב'
ארבעים דינר שיש בשלשים יותר מאותו שאמר עשרים ומאותן ארבעים תידון בשליש דהיינו שלשה עשר דינר ושליש דינר על שמונים.
אחין שחלקו ובא להם אח
וטעמא מפרש לקמיה [ע"ב]: מילתא מציעתא. דבר השוה הכרע בין שניהם הוסיף ה' על הממעיט ופוחת חמשה מן המרבה ובדין הוא דתידון
ממדינת הים דלא שייך סברא
זו משו"ה מקמצין וגבי סיפא
כוותיה במנה דהא תרוייהו של שלשים ושל מנה מודו דשוה מנה (א). ונראה בעיני דהוא הדין אם אמר בכ"ח סלעים דלא הוי מציעתא כל כך:
וכו'
תשעים