קז:
בית כור פרק שביעי בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דמתורת
מנה לא מפקי ליה. וליכא למימר דניזיל בתר בתראי
תשעים. דינר שויא דהיינו כ"ב סלעים וחצי וכל
אחד טועה מעט
לה א ב ג ד ה מיי' פכ"א
א) [בכורות יח.], ב) [סנהדרין
❖
יז: ע"ש], ג) בס"א: לפרוכי,
מהל' מכירה הל' כב
דלא גרעי ממנה דיש לתפוס המועט כדפ"ה:
זה שאומר כ' מזלזל שתי סלעים ומחצה משויין וזה שאומר מנה
טוש"ע ח"מ סי' ריח סעיף
מסתייה
❖
דקא טפינא [כולי האי] אחבראי. שכן הסדר דשנים
מעלה בדמים שתי סלעים ומחצה דניחא ליה למימר ששניהן טועין
כ:
קצת זה למעלה וזה למטה ונאמר דשוה צ' דהיינו כ"ב סלעים ומחצה
הפוחתים מדברים תחלה:
הגהות הב"ח
אדרבה האי ארעא מאה
דהשתא אזלינן בתר דברי שנים
(א) גמ' תנו דייני גולה. נ"ב
רבינו גרשום
ס"א דייני גולה אמרי:
הפחותים ותפשת מועט תפשת ולא
ותליסר ותילתא שויא. תשעין שוה והאי דקאמר עשרים דקא טעי
(ב) רשב"ם ד"ה ובדין הוא
קא טעי י' דינר. אמר פחות
נלך אחרי מי שאומר מנה ונימא דהוא
תימה לר"י דהשתא אי לא הוי אלא
עשרה לאחוריה והאי דקא אמר מנה קא טעי
וכו' וששה דינר ושני
ממה ששוה: והאי דאמר
לבדו עומד על אמיתתו של דבר מכל
תרי דחד אמר מנה וחד אמר שלשים
שלישי דינר דהיינו י"ג
מנה טעי י' יותר משויו:
עשרה לקמיה אדרבה האי ארעא מאה
ושליש: (ג) ד"ה ה"ג תנו וכו'
אדרבה. מאי חזית דאזלת
וכל והשאר טעו: לאחוריה. ששוה
הוה אמינא דמאה ועשרה שויא דכן
ועשרה שויא והאי דקאמר מנה קא טעי
כאחרים. נ"ב עי' בפרשב"ם
בתר הני תרי א) דאזלי
האמת נראה לכ"ע והשתא דאיתיה
עשרה יותר והניח עשרה אחריו
בדף ק' סוף ע"א: (ד) ד"ה
חד בתר כ' וחד בתר מנה
להאי דפחות מכולהו אמר תלתא עשרה לאחוריה והאי דקאמר שלשים קא
לוקח וכו' עובר פרתו דף
וממצעת ליה אאמצע זיל
שהיה לו לתפוס בחשבונו: לקמיה.
י"ז דקתני רחל שלא
בתר הני בתראי דחד אמר
טעי עשרה לקמיה נקוט מיהת תרי קמאי
ותילתא הוי טפי:
שלקח עשרה לפניו כלומר יותר מן
ביכרה וילדה שני זכרים:
מנה וחד אמר ל' וממצע
(ה) ד"ה תרגימנא לרישא
בידך דמתורת מנה לא מפקי ליה אחרים
ליה בק"י. ומשני ר' אלעזר
הראוי הוסיף ולקח מחשבון שלפניו
מסיפא טרחנו ליישבה
לעולם בתר צ' דינר הוא
הדרן עלך בית כור
❖
אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין קא
העתיד לבא שלא היה ראוי לתפוס:
הס"ד:
דאזלי דנקוט הני תרי בידך
מאה ועשרה שויא. והוה ליה למימר
דחד אמר כ' סלע וחד
סברי האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא
אמר מנה משום דמתורת
תידון במאה ועשרה דמאי חזית
האי דקא אמר עשרים קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה והאי דקאמר מנה קא
מנה לא מפקי ליה לקרקע
לעזי רש"י
דאזלת בתר ראשון ושני אבל השלישי
דליכא בהו דשם ליה טפי
טעי תליסר ותילתא לקמיה ובדין הוא דלימא טפי והאי דלא קאמר סבר
פושיי"ר [פושי"ד].
ממנה אבל מאן דאמר ל'
טעה יותר מדאי אדרבה תפוס דברי
❖
סלע מפיק ליה מתורת מנה:
תעלה.
מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי אדרבה הא ארעא מאה ותליסר
השני והשלישי אבל הראשון טעה
אחרים אמרו עושין שומא
ותלתא שויא האי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה והאי דקאמר
ביניהן. בין הראשון ובין
יותר מדאי: נקוט מיהת תרי קמאי
השלישי ומשלשין מה שיש
מוסף רש"י
שלשים טעי תליסר ותלתא לקמיה ובדין הוא דקאמר טפי סבר מיסתאי דקא
כו'. כלומר כיון דאיכא למימר הכי
ביניהן דבין ההוא דאמר כ'
אדאכלת כפנייתא בבבל.
דהיינו פ' דינר ובין מאן
מטפינא כולי האי אחבראי נקוט מיהת תרי קמאי בידך דמתורת מאה לא
ואיכא למימר הכי יש לנו לילך אחרי
בעוד שהייתה אוכל תמרים
דאמר ל' דהיינו ק"כ דינר
שנים הפחותים דמתורת מנה לא
מפקי ליה אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר רב אשי טעמא דאחרים לא
בבבל ומעדן את עצמך
איכא ביניהו מ' דינר וחלק
(בכורות יח.).
מפקי ליה כלומר שלפי דבריהם יש
מ' לג' חלקים ונמצא לכל
ידעינן הלכתא עבדינן כוותייהו תנו דייני גולה עושין שומא ביניהן ומשלשין
❖
(א)
הדרן עלך בית כור
חלק וחלק תליסר ותלתא
לנו לומר שקרוב למנה שוה אבל לא
אמר רב הונא הלכתא כדייני גולה אמר רב אשי טעמא דדייני גולה לא ידעינן
ואמטול הכי מתחלקין הכי
מנה בכלל ולא אחר תרי בתראי
דהאי ארעא תשעין ותלתא
הלכתא עבדינן כוותייהו: מתני' האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך
א
ותילתא שויא והאי דקאמר
רבינו גרשום (המשך)
שאומרין יותר ממנה דתפשת מרובה
כ' דהיינו פ' הוסיף עליהן
משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן
לא תפשת והרי כולם מודים שקרוב
תליסר ותלתא הרי כאן
הנשאר למוכר מוטב מחלק
ונוטל חציה בדרום והוא מקבל עליו מקום הגדר חריץ ובן חריץ וכמה הוא
תשעים ותלתא ותילתא וקא
הלוקח וישלים המוכר או
למנה שוה הלכך יתן תשעים: עושין
חריץ ששה טפחים ובן חריץ שלשה: גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן
טעי האי תוספת דאמר
מגוף הקרקע או יחזיר
שומא כו'.
כדפרישית לעיל [ע"א]. ות"ק
פחות ממה ששוה. והאי
לו מן הדמים עד שיהא
דקאמ' מנה קא טעי תליסר
חלקו שוה כחלקו וה"נ
לוקח נוטל כחוש שבו א"ל רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והא אנן משמנין
סבירא ליה דאיכא למימר דלא טעי
ב
א)
ותלתא לקמי' טפי והשתא
לוקח אם חציו שלו טובה
איניש כלל והלכך אמצעי תפוס
ביניהן תנן א"ל אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא דקתני סיפא
תוסיף הני תליסר ותילתא
מחציו של מוכר משלים
על תשעין ותלתא הרי כאן
מחלקו בקרקע עד שיהא
והשאר שמא טעו ור' אלעזר בר'
חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום ואמאי משמנין
ק"ו וב' שלישין והאי דלא
חלק המוכר שוה כחלקו.
צדוק סבר טעי איניש בעשרה לזלזל
קאמר האי תוספת שעל
ואם אמר לו בפירוש חציה
ביניהן והא חציה בדרום אמר ליה ג אלא לדמי ד ה"נ לדמי: מקבל עליו
או בעשרה להוקיר ואחרים סברי
המנה סבר מסתאי כלומר
של צד דרום אני מוכר
מקום גדר כו': תאנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים וזה וזה אחורי גדר
די לי שהוספתי על חבירי
לך והוא גרוע או מוטב
ה
טעי איניש בי"ג ושליש בדבר ששוה
כל כך שהוא אומר פ'
מחצי האחר משמנין ביניהם
כדי
יותר משמונים: ובדין הוא דלימא.
דינר ואני אומר ק' ומוסיף
בדמים שאם חצי שבצד
עליו כ' דינר: אדרבה. מאי
דרום זיבורית היא כנגד
דשויא טפי [מנה] וששה דינר (ב) דהיינו י"ג ושליש יתר על שויו והאי דלא אמר היינו משום דדיו מה שמוסיף על חבירו כ' שחבירו אומר
חזית דאזלת בתר הני דכ'
הנשאר ינכה לו המוכר
פ' והוא אומר מנה ואע"פ שאין אנו יודעין איזה דברי ראשון אפ"ה נושאין ונותנין בדבר וכל אחד יודע מה בלבו של חבירו ולאחר שנשאו
ומנה זיל בתר הני דחד
מן הדמים כנגד מה שהיא
אומר במנה וחד אמר ל'
ואם מוטבת היא יוסיף לו
ונתנו בדבר תוקעין את לבם לומר הנראה בעיניהם וכיון שידע שחבירו רוצה לומר שמונים ירא הוא לומר יותר ממנה: אדרבה הא
לאוקמי נמי האי ב) שלש
הלוקח מעות ולעולם החצי
ארעא כו'. הך סוגיא כי ההיא דלעיל מפרשא כולה: טעמא דאחרים לא ידעינן. דלא מסתבר טעמייהו הלכתא עבדינן כוותייהו בתמיה
שומא והכא מצית לפרש
שבדרום נוטל הלוקח בין
האי ארעא מאה ותליסר
פחות בין מוטב הואיל
אלא הלכתא עבדינן כת"ק דאמר תידון במנה: ה"ג תנו דייני גולה עושין שומא כו'. סתם ברייתא שונין (ג) כאחרים והכי גרסי' לה בפירושי
ותלתא שויא כלומר בין
ואמר חצי שדה אני מוכר
ר' חננאל: דייני גולה. שמואל וקרנא ב): הלכתא כדייני גולה. דהיינו נמי הלכתא כאחרים. ודלמא חדא מכלל דחבירתה איתמר
האי דאמר כ' למאן דאמר
לך מ"מ משמנין ביניהן
ומשום דמילתא דפשיטא היא דהיינו הך לא חש הגמרא להקשות ולמימר והא אמרה רב הונא חדא זימנא אלא היכא דלא דמו אהדדי
ל' איכא מ' דינר חלוק מ'
שיהא חלקו שוה קתני
לג' חלקים תמצא לכל חלק
רישא דמתני' דמשמנין
הנהו תרתי מילי שפיר שיש שינוי לשונות בין זה לזה והטעמים שוין התם אורחיה דגמרא לפרושי ג). כן נראה בעיני: מתני' משמנין
תליסר ותילתא ומש"ה האי
ביניהן ובגופה של קרקע
ביניהם. מפרש בגמ': משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום. כולה מפרשא בגמ': ומקבל עליו. מוכר לתת מחצי שדהו מקום הגדר
דקאמר מנה טעי תליסר
שמעינן השתא: אמר ר'
ותילתא ואמר פחות משוייה
חייא ולוקח נוטל כחוש.
לגדור זה הלוקח חצי שדהו מכל צד מפני החיות שלא יכנסו לתוכו דסתם מוכר חצי שדה מוכר לו כל צרכי שדה אבל היכא דמכר לו שדה
והאי דקאמר ל' טעי תליסר
שברשות מוכר הוא אם
שלם התם מילתא דפשיטא היא שמכר לו את כולו ומה יוסיף ליתן לו יותר: חריץ. פושיי"ר בלע"ז: ובן חריץ.
חריץ קטן שבין הגדר
ותילתא לקמיה טפי משוויה
הוא רוצה להשלים לו מן
לחריץ הגדול: ו' טפחים. רחבו באורך כל השדה. ובגמ' מפרש למה לי כל הני: גמ' לוקח נוטל כחוש. יד הלוקח על התחתונה
ובדין הוא דנימא טפי מק"כ
העידית ישלים או ינכה לו
דינר בו' ושני שלישים והאי
מן הדמים ולעולם החלק
לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה דדלמא דמי חצי השדה אמר לו לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי
תוספ' ו' דינר ושני שלישי
כחוש יטול לוקח: והא
בדין הוא דבעי לאיסופי על
אנן משמנין ביניהן תנן.
השדה כדמפרש לקמיה והיינו רווחא דמוכר דרוצה אדם בקב עידית יותר משני קבין זיבורית. והא דקתני משמנין היינו כדמפרש בבכורות
ל' סלעים אלא סבר מסתאי
דמשמע ברשות תרוייהו
בפרק הלוקח עובר פרתו (ד) דקתני שני רחלין שלא ביכרו וילדו שני זכרים כו' ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן ומפרש ר' יוחנן בגמ' [בכורות יח.]
דקא מטפינא על חבירי
שאם נתן לו הזיבורית יחזור
וכהן נוטל כחוש וכל כי הך סוגיא איתא התם ומפרש מאי משמנין שומן יהא ביניהן ואי מייתי כהן ראיה שקיל. ה"נ שומן יהא ביניהן ומה
שאמר מנה כ' דינר. ומאי
לו העידית שיעור שיהו
חזית דאזלת בתר הני זיל
שוין יחד בין בזיבורית
ששוה חצי השדה היפה יותר מן החצי הכחוש יהא ביניהן ויוסיף לו מוכר ללוקח מן הקרקע הרבה עד שיהא שוה כחלק היפה שעיכב המוכר
בתר הני. ומשני לעולם בתר
בין בעידית. ואם נתן לו
לעצמו כדמפרש לקמיה. ומיהו לגמרי לא יפסיד הלוקח השומן כי התם דהתם שמא הכחוש של כהן הוא הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה
האי דשויא ליה מנה דינא
העידית יחזור לו ממנה עד
הוה דאזלי דמתורת ק' לא
שיהו שוין דהשתא משמע
מפסיד אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מוכר ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש אלא משום דמצי
מפקי לי' אבל האי דשויה
דברשות דתרווייהו הוא:
א"ל דמי חצי השדה מכרתי לך כדלקמן הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש בשוה חצי השדה: והאנן משמנין ביניהן תנן.
דמשמע יד
ליה ל' קא מפיק ממנה.
אדאכלת בפגתא דבבל.
וטעמא דאחרים לא ידעי'
כלומר שהיית אוכל תמרים
שניהן שוה ליטול זה כשומא שנוטל זה מן היפה ומן הכחוש דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע והכי נמי מוכח בבכורות דהכי משמע ליה משמנין
משום דאיכא לאקשויי
ולא היית מדקדק בדבר:
לר' חייא בר אבא דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע דאמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן התם והא משמנין ביניהן תנן ואמר ליה נמי ר' יוחנן
עלייהו כדמקשי' אדרבה
יהא חציה בדרום קאמר
האי ארעא כו' ועוד ובדין
ליה. דמשמע אותה חציה
אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא דקתני מת אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה ואי ס"ד משמנין ביניהן דכי הדדי פלגי הכא
הוא דלימא טפי ולא פסקי
ממש או עידית או זיבורית:
נמי לפלוג כי הדדי אלא מאי משמנין כו': אדאכלת כפנייתא. תמרים בבבל שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה ומקנתרו היה:
למילתייהו והיכי נעביד
אלא לדמי. לעולם חציה
הלכתא כותייהו ומש"ה
תרגימנא. לרישא מסיפא (ה): אמאי משמנין ביניהן. כלומר אם כדבריך כן הוא דחצי שדה אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין ימתחו
בדרום נוטל ואם היה
אמר טעמא דאחרים לא
זיבורית ינכה לו מן הדמים
קו המדה ויטול הלוקח חציה בדרום הן כחוש הן יפה שהרי כך פירש לו חציה בדרום אלא מדקתני אפי' בסיפא משמנין שמע מינה דהאי
ידעינן: דייני גולה. שמואל
ואם יש לו עידית יחזור לו
דקתני משמנין לדמי הוא וכדפרישנא לעיל כלומר מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לו מן הקרקע באיזה מקום שארצה אתן לך מיהו רישא
וקרנא אמרו כמילתא
לוקח מעות: ה"נ. לעולם
דאחרים קא פרשי' לי'
לוקח נוטל כחוש וינכה
דמתני' שמין כל השדה ואם עלו דמיה ק' דינר נותן מוכר ללוקח מה ששוה נ' דינר במקום הכחוש בשדה זו שיד הלוקח על התחתונה וזהו
ומקשי' להו כמו לאחרים:
לו מן הדמים ממה שהוא
פירוש משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו פירוש כדמי חצי שדהו אבל סיפא דמתני' אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום הן כחוש הן
פיס' האומר לחבירו חצי
פחות והיינו משמנין: פיס'
שדה אני מוכר לך. והיתה
ומקבל עליו המוכר ליתן
יפה ומה ששוה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה דהיינו בכחוש דיד הלוקח על התחתונה דדלמא
אותה שדה חציה עידית
לו מקום הגדר. שלא ידרסו
זה שאמר חציה שבדרום שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו. כן נראה בעיני וכן
פירש רבינו חננאל:
וחציה זיבורית וכל אותה
בשדהו. וחריץ בן ג' טפחים
שדה שוה ל' דינר. אבל
רוחב מחוץ לגדר. וכן חריץ
כדי קטן בן חריץ גדול ולגדר
חציה האחד שוה כ' דינר
וחציה האחר שוה י' דינר אם נותן לו חציה השדה הכחוש משמנין ביניהם. כלומר
ישומו כמה חלק זה
כדי שלא תקפוץ שם חיה ותפסד תבואתו: תנא חריץ מבחוץ.
של
גדר. ובן חריץ סמוך לגדר. וזה וזה מבחוץ לגדר:
א) נראה דצ"ל דאמר חד בכ' וחד במנה וממצעת ליה וכו'. ב) אולי צ"ל האי שילוש בשומא.