יש
נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
קיב.
מסורת הש"ס
הגהות הב"ח
מנין
ליאיר שלא היה לשגוב. תימה לרשב"א אי לבאי הארץ
וכי תימא. לא מפני שהבעל יורש את אשתו אלא מפני בן שתלד והוא
א) [אא"ב אמרינן שכבר],
(א) גמ' שכבר הוסבה
❖
ב) [כדאיתא פסחים כד:],
ודלמא שכבר הוסבה לא
יורשה והוא נקרא על שבט אביו ועל סיבת הבן התורה מקפדת
נתחלקה הארץ אמאי לא היה ליאיר שלא היה לשגוב :
א
אמרינן: (ב) רשב"ם ד"ה
וכי
תימא לעבור עליו בשני לאוין. תימה הא היכא דאיכא למידרש
שהרי הוא קרוב לה מן הבעל: תא שמע. מקרא אחרינא [במדבר לו] לא תסוב
ויאיר וכו' וסיפור דברים
בעלמא הוא ואפי' את"ל
וגו' הא תו למה לי אלא לאו לסיבת הבעל אתא לאשמועינן שהבעל
לא מוקמינן בלאוי יתירי ב) וכי תימא דהכי קאמר דאפילו אי
מוסף תוספות
דהתנא עצמו לא: (ג) ד"ה
יורש: וכי תימא לעבור עליו בלאו
מוקמת להו בלאוי יתירי איכא למילף
ופנחס נמי כו' דנסיב כו'
א. עיין שיטמ"ק בשם
אלא כלומר: (ד) תוס' ד"ה
ועשה. דתרוייהו בסיבת הבן ומה
שהבעל יורש את אשתו דלא משמע
הראב"ד. ב. וקראי בסיבת
וכי מנין ליאיר שלא
היה לו לשגוב מלמד
אימא וכו' ונראה לר"י. נ"ב
הבן סוף סוף הא קא
❖
ששנה הכתוב לא נתכוין אלא להתרות
הכי בסמוך דקאמר לעולם קראי
שנשא יאיר אשה ומתה וירשה מאי ואומר
זהו דיבור בפני עצמו:
מעקרא נחלה משבטא
בסיבת הבן כדשנינן: אם כן תרי
שלא תנשא לשבט אחר כדי להתחייב
דאמא לשבטא דאבא.
וכי תימא בסבת הבן קא קפיד קרא אבל
רבינו יונה. ג. דמשפחת
קראי למה לי. אע"ג דקרא קמא
מלקות דמקרא קמא לא שמעינן אלא
בעל לא ירית תא שמע ולא תסוב נחלה לבני
אב קרויה משפחה ונמצא
רבינו גרשום (המשך)
עשה דכתיב ביה [שם] לאחד ממשפחת
נמי שלא לצורך דכבר שמעינן מתורת
הבן מתייחס משני צדדין
ישראל ממטה למטה וכי תימא לעבור עליו
משבט ראובן, והבת לא
ואמר לי' אביי סוף סוף מאי
מטה אביה תהיה לאשה אבל לא
משה סיבת הבן מ"מ בזה אינו מקפיד
היתה מתייחסת לשבט
הוי מועיל הא מיתעקרא
בלאו ועשה ת"ש לא תסוב נחלה ממטה
למטה אחר ולאו הבא מכלל עשה
אי אשמועינן יהושע נמי סיבת הבן
ראובן אלא מצד אביה
נחלה משבטא דאימא דהאי
למטה אחר וכי תימא לעבור עליו בשני לאוין
דמשפחת אמה משמעון
אתתא דהואי משבט שמעון
עשה: וכי תימא אלעזר הוא דנסיב
אבל תרי זימני לית ליה לאשמועינן.
היתה. שם. ד. והא דכתב
ונפלה ביד בנה של זו שהוא
אימא
דנפלה ליה משדה
איתתא ומתה. בחיי אלעזר וירתה
ועשה תא שמע ואלעזר בן אהרן מת וגו' וכי
רשב"א:
ממטות היינו וכו' לתקנת
שבט אביה (כל כך) מן
חרמים. תימה לרשב"א דלמה דוחק
פנחס בנה ולא אלעזר דאין הבעל
שבט ראובן הקפיד
ראובן דבתר אבא שייך הבן
תימא אלעזר הוא דנסיב איתתא ומתה וירתה
הכתוב, בין על נחלת
ואיכא הסבת נחלה שנופלת
יורש את אשתו אלא בנה יורשה
כל כך כיון דבעא למימר דאתא
פנחס תא שמע ושגוב הוליד את יאיר וגו'
אביה שהוא מראובן, בין
נחלת אימא שהיתה משבט
ואתא לאשמועינן דהבן יורש את אמו
קרא להראות עשרם הוה ליה למימר
על נחלת אמה שהיא
שמעון ביד שבט ראובן.
וכי תימא התם נמי הכי הוא אם כן תרי קראי
משמעון, שהרי כבר
ומשני רב פפא לעולם בעל
דמהני קראי דלעיל דמיירי בסיבת
דפנחס ויאיר ירשו מאמם או מאבי
הוסבה נחלת האם לשבט
לא ירית וקראי בהסבת
למה לי אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דלמא
הבן איכא למימר דבסיבת הבת הוא
אמם: (ד) ונראה לר"י גירסת
ראובן וכנחלת ראובן
הבן כתיבי ודקא קשיא לך
לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בסבת
דמיא. שם. ה. [גבי סיבת
כי מתנסבא לשבט אביה
דמיירי כדאשכחן לעיל בהדיא שהבת
הספרים דגרסינן א"ל אביי אי סלקא
נחלה משמע דאנחלת אם
מאי הוי מתעקרא נחלה
הבן כדשנינן ויאיר דזבין מיזבן ופנחס נמי
יורשת את אמה ואיצטריכו הני קראי
דעתך דבעל לא ירית כו' ולא גרסינן
ב
נמי, שהיא משבט שמעון
משבטא דאימא לשבטא
הקפיד הכתוב שלא תסוב.
דאבא. הא לא קשיא
דזבין מיזבן א"ל פנחס דזבין מיזבן לא מצית
לשני לאוין ועשה כדאמרן אבל לא
הכא בין למ"ד בסיבת הבן בין למ"ד
שם. ו. אלא הוה ס"ל לרב
דהא הסבה דהשתא דשבט
אשכחן דהבן יורש את אמו בהדיא
בסיבת הבעל אלא גבי אי אמרת
אמרת דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל
יימר שלא הוזהרו אלא
אימא לשבט אביה על ידי
לינשא למשפחת מטה
אלא מקל וחומר פריכא דאיכא
בשלמא דרב יימר בסמוך גרסינן ליה
בנה לא חשיבא הסבה
ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו אלא
❖
אביה. שם.
גמורה דשאני התם דאמרינן
למיפרך דיו והשתא אתא האי קרא
ואמאי דאקשי רב פפא דלמא קראי
אימא דנפלה ליה משדה חרמים אמר אביי
שכבר הוסבה נחלה מתחלה
דפנחס לאשמועינן דבן יורש את
בסיבת הבן מהדר אביי לשנויי הכי
מנשואין הראשונים של
סוף סוף הא קא מתעקרא נחלה משבטא
אביה ואמה של בת להיכא
רבינו גרשום
אמו ולא איירי בסיבת הבעל כלל:
וקאמר אי אמרת בשלמא דבעל ירית
דנזדווגו מטות אהדדי אע"ג
דאימא לשבטא דאבא וממאי ודלמא שאני
תא שמע.
מפסוק חמישי ושגוב הוליד
וקרא אסיבת הבעל קפיד אתי שפיר
מאי ואומר. דכתב הכא:
דנזדווגו בהיתר שבשעת
התם שכבר הוסבה (א) א"ל שכבר הוסבה לא
וכי תימא. דליכא למישמע
נישואיה עדיין אחיה קיימין
את יאיר [דה"א ב]: וכי תימא התם נמי הכי
הא דמשמע דאתי קרא למיעבד תקנתא
מהכא מוכל בת יורשת
הראויין לירש את אביה
אמרינן א"ל רב יימר לרב אשי אי אמרת
הוא. כדאמרן [קיא:] גבי פנחס שהיתה לו
אפילו לנחלת האם שלא תסוב
א)
נחלה דבעל יורש את אשתו
אפי' הכי הוסבה נחלה
אלא משום כך הזהירה
מחמת הנהו נישואין הלכך
לשגוב אשה ומתה וירשה יאיר: תרי
בשלמא שכבר הוסבה היינו דמתוקמא קרא
מדכתיב ירושת שני מטות גבי איסור
תורה שלא תנשא לשבט
השתא כשבנה יורשה
קראי למה לי. לאשמועינן שהבן יורש
הסבה אע"פ שכבר הוסבה נחלת
בין בסבת הבן בין בסבת הבעל אלא אי
אחר שהבן שיהיה לה ממנו
דמתעקרא נחלה משבטא
את אמו כמו הבת: ויאיר דזבן
יורש אותה ובנה נחשב
דאימא לשבטא דאבא לא
האם מ"מ קפיד קרא שלא תסוב יותר
אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה כי מינסבא
חשיב [הסבה] גמורה שכבר
אחר משפחת אביו שהוא
מזבן. לקח בכסף הנהו עיירות ולא
על ידי נישואי הבת ובסיבת הבעל
משבט אחר והיינו הסבת
הוסבה מתחלה: אמר ליה
לאחד ממשפחת מטה אביה מאי הוה
אתא קרא לאורויי לן מידי אלא עשרו
איכא תקנתא דמנסבין לה גברא
נחלה ת"ש דהבעל יורש
אביי. האי לאו תירוצא
הא מתעקרא נחלה משבטא דאימא
אתתיה דכתיב לא תסוב
הוא דאמרת שכבר הוסבה
של יאיר מראה לנו כמו שמצינו
דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה
נחלה לבני ישראל ממטה
מנשואין ראשונים דהתם
לשבטא דאבא דמנסבינן לה לגברא דאבוהי
בהרבה מקומות בנביאים ולא מבעיא
משבטא דאימה דהשתא לא מתעקר
הוסבה בהיתר דאחוה
אל מטה משמע דבהסבת
משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה
הבעל הכתוב מדבר כי היכי
דאימא הוו קיימין אבל הא
קאמר לא מבעיא דאם בירושות
ע"י סיבת הבעל יותר ממה שהוסבה
דלא לירית לה בעל שהוא
בת אע"ג דמנסבא לאחד
אי
מיירי כדקאמרן דליכא למיפרך תרי
כבר ואע"פ כשימות בעל ויירשנו בנו
משבט אחר דאי בהסבת
ממטה אביה כשירשה בנה
הבן הכתוב מדבר. תרתי
דשייך בתר אביה השתא
קראי למה לי שהפסוקים לא באו ללמד לנו אלא עשרם וסיפור דברים
מתעקרא נחלת האם משבטא דאימא לשבטא דאבא שהרי הבן אביו
קראי בהסבת הבן למה לי.
הויא הסבה דאיסורא דאין
בעלמא הוא ואיכא למילף מינייהו מיהא סיבת הבן אלא גדולה מזו
ואמו מתיחסים על שבט אביהן או שמא הבעל לא יירשנה כלל
ג
וכי תימא להכי כתיבי תרי
לה יורש אלא (איקלא)
קראי בהסבת הבן דאי נסבה
בנה שאין לה אחין וקא
שתתאלמן או תתגרש ויירשנה הבן הא לא איכפת ליה לפי שאי אפשר
יש להקשות לך דאיכא למימר דקראי לא איירי בירושה כלל ולא
ממטה אחר עובר' עליו
מתעקרא נחלה דשבטא
לעשות תקנה לדבר זה אלא אי אמרת דבעל לא ירית וקראי במסיבת
תשמע מיניה לא סיבת הבן ולא סיבת הבעל אלא תרוייהו זבין
בלאו דכתיב לא תסוב נחלה
דאימא לשבט אבוה הלכך
הבן כדקא פרכת כי קא מינסבא נמי לגברא דאבוהי משבטא דאבוה
מזבן וסיפור דברים בעלמא הוא והתנא עצמו לא נתכוין לדרוש
ממטה למטה ועשה כדכתיב
לא מצינן לאוקמי בהסבת
(ב)
וכל בת יורשת נחלה ממטה
הבן כלל דאי יורשה בנה
יתור קראי אלא הכי קאמר מנין היה לו לפנחס כו' ואיכא לאקשויי
ואימיה משבטא דאימה מתעקרא נחלת האם על ידי הבן כדפרי'
בני ישראל לאחד ממשפחת
מתעקרא נחלה משבטא
יכול להיות לו ממקח וממכר: ופנחס נמי דזבן מזבן. רבותא הוא
אלא ודאי בסיבת הבעל משתעי ולהכי קים ליה לתנא דקרא דוכל בת
מטה אביה תהיה לאשה
דאימא לשבטא דאבא ולא
ולא לאחר ולאו הבא מכלל
מצינן למעבד תקנה בהסבת
דקפריך דבלאו האי פירכא נמי לא הוה מצי למילף מיניה סיבת
יורשת נחלה בסיבת הבעל כתיב מדכתיב ביה ירושת שני מטות משמע
עשה עשה. ת"ש דבעל ירית
הבן אלא ש"מ דבעל ירית
הבעל כדפרכינן לעיל וכי תימא אלעזר הוא דנסיב כו' (ג) כלומר
דלנחלת האם נמי עבדינן תקנתא שלא תסוב יותר והכי פירושא
ובהסבת הבעל איכא תקנה
דכתיב ולא תסוב נחלה
וגו' משמע דבסבת בעל
אי נסבה לחד דאבוה
ואפילו פנחס נמי דסלקא דעתך מעיקרא למילף מיניה ירושת הבעל
דברייתא הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ובסיבת הבעל הכתוב
הכתוב מדבר דאי בהסבת
משבטא דאביה ואמיה
איכא למימר דלא איירי בשום ירושה בעולם: ומשני הך רבותא
מדבר דמהניא תקנתא לנחלת האם וכי תימא בסיבת הבן משתעי
הבן כל הני קראי למה
משבטא דאימה דהרי הוא
לי: וכי תימא לעולם בעל
כוותה ואי ירית אכתי לא
דקפרכת מפנחס ליתא דליכא למימר גביה דזבן מיזבן דאם כן לא
וקרא לא אתא למעבד תקנתא אלא לנחלת האב תא שמע לא תסוב
מיעקרא נחלה דאימא דהא
לא ירית אלא בהסבת הבן
היה קובר בה את אביו דנמצאת חוזרת כו'. ומיהו איכא לאקשויי
נחלה ומיתורא דקראי שמעינן דחד בסיבת הבן וחד בסיבת הבעל
הכתוב מדבר. דאלעזר הוא
בעל נמי אמיה משבטא
הנך קושיות דלעיל דבלאו הך קושיא איכא פירכא אחריתי דלעיל
ואם כן ההוא דכתב ביה ירושת שני מטות דמשמע דבעי תקנתא
דנסיב איתתא ומתה וירשה
דאימה ונכסים כדקיימי
פנחס דהיינו בהסבת הבן.
קיימי: אמר ליה רב יימר
דלא מצינו למילף מיניה ירושת הבעל: משדה חרמים. כדכתיב
לנחלת האם בסיבת הבעל כתב דאשכחינן ביה תקנתא:
ת"ש דבעל יורש את אשתו
לרב אשי. אפי' לאביי דאמר
אמר ליה רב פפא לאביי דלמא שאני התם שכבר הוסבה. אע"ג
(במדבר יח) כל חרם בישראל לך יהיה אי נמי ההוא דכתיב (ויקרא כז)
דכתיב ושגוב הוליד את
לעיל דבעל ירית וקראי
יאיר וגו'. וכי תימא הכי
בהסבת הבעל כתיבי בעל
והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם שמתחלק לכהנים
דכתיב ביה ירושת שני מטות לא קפיד קרא אנחלת האם
הוה מעשה כדפנחס דשגוב
כרחו שכבר הוסבה אמרינן
והוו התם חרמים טובא ונטל אלעזר חלקו בהנהו חרמים ולחלק
שכבר הוסבה ולעולם קאי בסיבת הבן אע"ג דליכא תקנתא לנחלת
ד
לקח אשה שהי' לה כ"ג
דאי לאו הכי לא מיתוקמי
ערים ומתה וירשה בנו יאיר
קראי שפיר דאי אמרת
פנחס נפלה ההיא גבעה: יש שגורסין כן א"ל אביי אי סלקא
האם א"ל שכבר הוסבה לא אמרינן אין סברא לומר שלא הקפיד
ולעולם בעל לא ירית. אם
בשלמא דאמרינן שכבר
דעתך דבעל לא ירית סוף סוף כי מינסבא כו'. ואי אפשר ליישבה
הכתוב אנחלת אם אע"פ שכבר הוסבה דכיון דכתיב ירושת שני מטות
ה
כן תרי קראי דאתיין להא
היסבה היינו דמיתוקמי
משמע דבנחלת האם עבדינן נמי תקנתא: אמר ליה רב יימר לרב
דרשה למה לי. אלא ש"מ
קראי וכל בת יורשת נחלה
ועוד מה תירוץ מתרץ אביי לרב פפא דאקשי ליה דמקראי דברייתא
חד בסיבת הבן וחד בסיבת
ממטות בני ישראל וגו' ולא
אשי אי אמרת בשלמא שכבר הוסבה היינו דמתוקמי קראי בין
לא משמע ליה ירושת הבעל דקאתי אביי ליתן טעם מצד אחר
הבעל: וקראי בסיב' הבן
תסוב נחלה ממטה למטה
בסיבת הבן בין בסיבת הבעל כו'. רב יימר לא הוה יודע דאביי כי
כדשנין. לעבור עליו בב'
אחר וגו' מתוקמי שפיר
שהבעל יורש את אשתו מ"מ ברייתא לא מיתרצא וקראי לא מיתרצי
בין בסיבת הבן בין בסיבת
לאוין ועשה. והרי קרא
שהתנא שאמר כל הני ואומר הוכיח שאין ללמוד אלא מן האחרון
הוה מוקי לקרא בסיבת הבעל מפרש לקרא דמנסבינן לה גברא
דיאיר דאמרת מהיכן היו לו
הבעל בסיבת הבן כדאמרן
וגם באותו פריכנא לעיל ואביי מה בא לפרש וא"ת לא נתכוין
דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה ולהכי קשיא ליה אמאי
כ"ג ערים דזבן מיזבן שקנה
דההיא עקירת נחלה דאימא
ו
אותן ולא משום הסבה דבן
דהויא על ידי בן לא
ניחא ליה לאוקומי בסיבת הבעל טפי מבסיבת הבן ובין הכי ובין הכי
אביי לתרץ הברייתא אלא להודיע לרב פפא שהבעל יורש את
[וכן] פנחס ולעולם בעל
הוי עקירה דכבר הוסבה
אשתו הלא רב פפא עצמו היה יודע דודאי בעל יורש את אשתו
כי
מנישואין קמאי וכן בסיבת
לא ירית. ומשני פנחס דזבין
מיזבן לא מצית למימר
הבעל הואיל דמתנסבא
מקראי טובא דלקמן בשמעתין ובפירקין דלעיל: אלא ה"ג וכן נמצא בתשובת רבינו גרשום מאור עיני הגולה זצ"ל אמר אביי סוף סוף
דאם כן שקנאה נמצאת
לאחד ממשפחת אביה אי
הא קמתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא ממאי דלמא שאני התם שכבר הוסבה ודלמא שכבר הוסבה לא אמרינן
שדה חוזרת לבעלים ביובל
לא אמרי' שכבר הוסבה
ונמצא אותו צדיק אלעזר
שעל ידי בן לא הויא עקירה
אמר ליה רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא אמרינן שכבר הוסבה שפיר אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה הא
קבור בקבר שאינו שלו:
דכבר אכתי מיעקרא נחלה
מתעקרא נחלה משבטא דאימה לשבטא דאבא דמנסבינן
לה לגברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימא
אלא אימא ודאי. דיאיר מזבן
משבטא דאימא לשבטא
זבן ולפנחס הית' אותה שדה
דאבא משום דבעלה בתר
אי
משדה חרמים. שבאותו פרק
משפחת בית אבא שייך אלא
היה משמר של פנחס שהיה מכהן במשמרתו וכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו
כיון דאמרי' שכבר הוסבה ניחא דעקירה דהשתא לא חשיבא עקירה אלא אי אמרת דלא אמרינן שכבר הוסבה ובעל ירית אפי'
לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה' דסתם שדה חרמים לכהן שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה ואם נפשך לומר
כי מנסבא לאחד ממטה אביה מאי הוי סוף סוף קא מיעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטה דאבוה ואי אפשר בתוכם ולרב יימר
א"כ מה ת"ל קדש קדשים [הוא] אלא א) מלמד שחל על קדשים קלים כעל קדשים חמורי' שהכל לכהן וכה"ג אמרי' במס' ערכין
דמקשה הכא לא הוה משמע ליה דמינסבא לבעל דאימי' משבטא דאימה משום הכי מקשה ליה הכי דלא קיימי נכסים בדוכתייהו.
(דף כח ע"ב) דהשתא לא הדרא ארעא ביובל ולעולם בעל לא ירית: אמר ליה אביי לרב פפא אי ס"ד כדקאמרת דבעל לא ירית ולהכי
ומשני ליה רב אשי לאביי לעולם אימא לך שכבר הוסבה לא אמרי' ואפי' הכי דבעל ירית מתוקמי קראי שפיר ודקשיא לך
אזהר רחמנא וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לא' ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה לפי שאם היה משבט אחר ומתה
הא מיתעקרא נחלה תריץ הכי דמנסבינן לה בעל דמתילד אבוהי משבטא דאבוה ואימי' משבטא דאימה דהשתא קיימי נכסים
והיתה לה בן היה יורשה והיתה מסבת נחלה אבל כשתנשא למשפחת מטה אביה ליכא הסבת נחלה [דהוא] נמי הוי משבט אביה.
כדמעיקרא בחזקת שבט ראובן ושבט שמעון וליכא סיבת נחלה כלל ואם לחשך אדם לומר כיון דבעל ירית וקראי בסיבת בעל
א) נראה דצ"ל מלמד שחל על קדשי קדשים כעל קדשים קלים שהכל לכהן וכו'.